ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש בראשית
- ויגש
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
אשר ישעיהו בן רבקה
"הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס... (עמוס, ט יג), (קשה לחכמים, כיצד יפגשו החורש והקוצר או דורך הענבים בזורע בעוד כל אחד עושה מלאכתו בעונה אחרת של השנה? לכך ביארו שהפסוק מדבר על אנשים המכונים כך ולא על החורש והקוצר ממש). חוֹרֵשׁ זה יהודה, כדכתיב (הושע, י יא), אַרְכִּיב אֶפְרַיִם יַחֲרוֹשׁ יְהוּדָה. קוֹצֵר זה יוסף, שנאמר, וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים. וְדֹרֵךְ עֲנָבִים זה יהודה, שנאמר (זכריה, ט יג), כִּי דָרַכְתִּי לִי יְהוּדָה קֶשֶׁת. בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע - זה יוסף, שמשך זרעו של יעקב אביו והורידו למצרים, וכדכתיב (הושע, יא ד), בְּחַבְלֵי אָדָם אֶמְשְׁכֵם. וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס אלו שבטים, אמרו, מלכים מדיינים אלו עם אלו, אנו מה איכפת לנו".
יש להבין מדוע מכונים יהודה ויוסף בשמות אלו. אלא כאן באה לידי ביטוי המהות המיוחדת של כל אחד מהם, ומשמעותו כלפי העם. יהודה נקרא חורש ודורך ענבים. חרישה אינה אלא פעולת הכשרה, המכינה את הקרקע לזריעה. לעומתה דריכת הענבים הינה חלק ממלאכת עשיית היין. נמצא שביהודה ישנן שתי תכונות שאינן מקבילות, מצד אחד כוח ההכנה ומאידך כוח עשיה במוצר המוגמר. גם יעקב בברכתו ליהודה לאחר שהמליכו על ישראל באומרו, גור אריה יהודה הוא מוסיף, אוסרי לגפן עירו ולשרקה בני אתונו..., חכלילי עיניים מיין... ופירש רש"י, ארצו של יהודה תהיה מושכת יין משובח המאדים את עיני שותיו.
יש לשים לב וכי כלום מקרה הוא שדוקא ארצו של יהודה מספקת את היין לסל המזון הישראלי? אלא כפי שאמר המשורר בתהלים (קד, טו), "ויין ישמח לבב אנוש". יין אינו עיקר מזון האדם ויתכן שיחיה אדם אלף שנים ולא ישתה יין כלל. אולם אדם השותה יין חייו שמחים יותר וממילא שלמים יותר. (כבר הפליגו חכמים במסכת סנהדרין (ע, א), בשבחו של השותה יין במדה. רב כהנא אמר, נעשה ראש. רבא אמר, נעשה חכם, עיין שם). וכך היא תכונתה של המלכות. היחידים בישראל יכולים להתקיים גם בגלות, כפי שאנו רואים שיהודים חיים בכל תפוצות העולם בלא מלכות ישראל מאות רבות של שנים. ברם, אין אלו חיים שלמים מבחינה לאומית אשר בהכרח משפיעים גם על טיב החיים של כל יחיד ויחיד. כאשר ישראל שוכנים על אדמתם ומלך אחד להם הסדר החברתי בא על תיקונו אין אימת זרים, ומתקיים, ישראל יושבים לבטח איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו. תפקידה של המלכות להעלות את איכות החיים כפי שבמידה מסוימת עושה זאת היין.
לא רק במישור החומרי פועל היין אלא גם במישור הרוחני. וכבר אמר יותם בן גדעון במשלו לבעלי שכם (שופטים, ט, יג) על התירוש, המשמח אלוקים ואנשים. ופירש יונתן בן עוזיאל, שממנו מנסכים לפני ה' (עיין בדברינו פרשת שלח, שניסוך היין הינו שלמות עבודת ה' כאשר המקריב אינו מסתפק בקרבן בעל חי אלא מוסיף עליו גם יין, כעין אכילה ושתיה שהיא שלמות הסעודה). גם המלכות המביאה את העם לשלמות החומרית. גורמת להעלאת האיכות הרוחנית שלו. ולכך נקרא יהודה דורך ענבים.
לעומתו, יוסף נקרא קוצר . הוא מספק את המזון היסודי אשר בלעדיו אין האדם יכול להתקיים. אותן אלומות אשר יוסף ראה בחלומו הינם רמז שבלעדיו עלולה משפחת יעקב לגווע ברעב. יתרה מזאת, יוסף מושך את זרע אביו למצרים, ושם הם מתפתחים לעם. מצרים היא האדמה לזרע הזה, על מנת לעשותו עץ עבות.
יהודה הוא בגדר של חורש מפני שאמר, "מה בצע כי נהרוג את אחינו לכו ונמכרנו"... הוא היה הגורם למכירת יוסף למצרים, ובזה, הכשיר את הקרקע לפעולותיו של יוסף. ברם, המחייה בפועל הוא יוסף, הדומה לקוצר התבואה בשעה שהיא ראויה לאכילה. שאר השבטים עומדים מהצד, כי יהודה ויוסף הם המלכים הפועלים לטובת ישראל, וכאילו שהם הנפעלים.
ברוב שנות חיי העם עמדו שני כוחות אלו נפרדים בישראל. היו שפעלו לתיקון הלאומיות הישראלית, והיו שפעלו לתיקון הרוחניות של ישראל. עמוס מנבא כי יבואו ימים אשר שני כוחות אלה יפגשו ויפעלו כאחד. יתכן שהראשון הוא משיח בן יוסף הפועל לגיבוש העם באופן חומרי לאומי. ואחריו משיח בן דוד, כמו שכתב הרמב"ם בסוף הלכות מלכים:
"אם יעמוד מלך מבית דוד העושה מלחמות ונוצח "ומשיב את העם לעבוד את ה"' הרי זה בחזקת משיח. ואם בנה המקדש הרי זה בודאי משיח".
כאמור, תפקידו של מלך משבט יהודה, הוא להשיב את העם לעבודת ה' ולבנות המקדש שזהו מרכז עבודת ה' עלי אדמות.
עוד אמרו במדרש תנחומא (ד):
וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם (ישעיהו, יא יג), מקרא זה נאמר כנגד יוסף ויהודה דאמר ר' שמואל בר נחמן אמר ר' יונתן, בשעה שהיו יהודה ויוסף מתוכחין זה עם זה, אמרו מלאכי השרת זה לזה, באו ונראה שור וארי מתנגחין זה עם זה, בנוהג שבעולם שור מתירא מפני ארי ועכשיו ארי ושור מתנגחין ועומדין. והקנאה ביניהן עד שבא המשיח לפיכך וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם.
השור רומז לצד החומרי ורוב תבואות בכח שור (משלי, יד, ב), כוחו של יוסף גם בארץ, הוא מגד תבואות שמש ומגד גרש ירחים ומגד ארץ ומלואה (דברים, לג, יד). ואילו יהודה הוא ארי, מלך. בנוהג שבעולם השור מתיירא מפני הארי וכאן שניהם עומדים, ואדרבה, נראה שידו של השור גוברת. כך אמרו חכמים שם במדרש:
הַחָכְמָה תָּעֹז לֶחָכָם מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים אֲשֶׁר הָיוּ בָּעִיר (קהלת, ז יט), הַחָכְמָה תָּעֹז לֶחָכָם זה יוסף. מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים אלו האחים.
דרכה של מלכות שאינה יכולה להתקיים בלא ממלכה. יוסף הוא המעמיד את העם ולכן בתחילה גובר כוחו. יהודה שהוא המלך, ותפקידו לאחד את האומה תחת שלטון אחד, מאחה את הקרע שנפער במשפחת יעקב עם מכירת יוסף. וכך אמרו במדרש רבה (צג, ט):
אמר ר' חייא בר אבא, כל הדברים שאת קורא שדיבר יהודה ליוסף בפני אחיו עד שאת מגיע וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק, היה בהם פיוס ליוסף פיוס לאחיו פיוס לבנימין. פיוס ליוסף - ראו האיך הוא מוסר נפשו על בניה של רחל. פיוס לאחיו - ראו היאך הוא נותן נפשו על אחיו. פיוס לבנימין - אמר לו, כשם שנתתי נפשי עליך כך אני נותן נפשי על אחיך.
נמצא שלא רק יוסף היה זקוק לפיוס אלא כל האחים היו זקוקים לו. לפי שחלה התרופפות כללית ביניהם מעת מכירת יוסף. יהודה בדבריו הביא לחידוש האחוה. וזוהי הסיבה שגרמה להתרגשות יוסף עד כדי התודעותו לאחיו.
אלא שיש לתמוה הרי יהודה ירד לענין יותר משאר האחים כפי שאמר ליוסף, ועבדך ערב את הנער מעם אבי לאמר אם לא אביאנו אליך וחטאתי לאבי כל הימים ואם כן מה הפלא שיהודה שם נפשו בכפו להשתדל בגאולת בנימין. ומהו הפיוס שמצאו בדבריו? אלא כאשר מתבוננים רואים, שבפרשת מקץ כאשר ראובן הציע ליעקב, את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך תנה אותו על ידי ואני אשיבנו אליך, יעקב מסרב. ומביא רש"י מחז"ל, אמר לו, וכי בניך הם ולא בני. ואילו כאשר יהודה אומר שהוא ערב, יעקב הסכים. ולכאורה לא מובן מדוע סרב לראובן. ראובן בודאי ישתדל בכל מאודו וכוחו להשיב את בנימין, בחושבו שאביו יהרוג את בניו. ואם יעקב לא יעשה זאת לבסוף, ראובן אינו יודע על כך. לעומת זה ערבותו של יהודה לפי הפשט אינה יותר מאשר דיבורים. ואף יהודה בטענתו לפני יוסף אינו אומר שהוא יפסיד מערבות זאת, אלא כך אמר, ואיך אראה ברע אשר ימצא את אבי, כאשר יודע שבנימין איננו.
נראה שהשוני בין ראובן ויהודה הוא, בעוד ראובן אינו מתייחס לבנימין, הוא בא לספק את רצון אביו החושש מאובדן בנימין. על כן אמר יעקב, אדם המוכן להפקיר את בניו אינו מרגיש דיו בקשר בין האב ובנו בין יעקב ובנימין, אין לסמוך עליו, ממנו לא תבוא הגאולה. ואילו יהודה אמר, "אנכי ערב", ממלא את מקום הלווה, הוא נעשה חלק אחד עמו. עצם קבלת הערבות מצד יהודה העידה כי יהודה מרגיש שהוא ובנימין הינם היינו הך. כאשר שמע זאת יעקב נענה. אותה הגישה היא שהולידה את הויכוח בין יהודה ויוסף. יוסף ובנימין ושאר האחים ראו כי יהודה אינו רק נאה דורש אלא הוא חש במלא התוקף את משמעות המושג ערב. כי עבדך ערב את הנער מעם אבי. פירושו אני והוא חד הם. ואם תאמר סוף סוף בנימין חטא ומדוע ישלם הערב, על כן השיב יהודה, ואיך אראה ברע אשר ימצא את אבי. כאשר ראה יוסף כי יהודה חזר בו ורואה את האחוה כיסוד הבסיסי לתקומת ישראל לא יכול היה להתאפק.
בהעדרו של יוסף מהבית הבינו האחים את מלוא הערך של שלמות כל השבטים. ומה הם חסרים כאשר יוסף איננו. הדבר בא לידי ביטוי במסירות הנפש של האחים ובראשם יהודה לגאול את יוסף בכל מחיר. ההוכחה, ענינו של בנימין.
הקרע בבית ישראל הוא סימן לבאות, שבמשך ההיסטוריה שלנו תהיינה התחככויות פנימיות בעם ובעיקר בין יהודה ויוסף. וכאשר נחלקה מלכות יהודה בזמנו של רחבעם בן שלמה, ירבעם בן נבט משבט אפרים בן יוסף היה מלך ישראל. (ומעניין, שדוקא שבט בנימין המשיך בנאמנותו ליהודה כמבואר בספר מלכים. ואולי הסיבה לכך מסירותו המיוחדת של יהודה כלפיו. האחוה והרעות שהיו ביניהם בלא פירוד ראשוני הולידו אהבת עולם). הכתתיות הזאת ממשיכה ופוגעת לא רק במצבו החומרי של העם אלא גם בדרגתם הרוחנית. כנאמר ביחזקאל (לז, טז):
"ואתה בן אדם קח לך עץ אחד וכתוב עליו ליהודה ולבני ישראל חבריו. ולקח עץ אחד וכתוב עליו ליוסף עץ אפרים ולכל בית ישראל חבריו. וקרב אותם אחד אל אחד לך והיו לאחדים בידך... וכאשר יאמרו אליך בני עמך לאמר הלוא תגיד לנו מה אלה לך. דבר אליהם כה אמר ה' אלוקים הנה אני לוקח את עץ יוסף,.... ונתתי אותם עליו את עץ יהודה ועשיתם לעץ אחד והיו אחד בידי... הנה אני לוקח את בני ישראל מבין הגויים אשר הלכו שם וקבצתי אותם מסביב והבאתי אותם אל אדמתם ועשיתי אותם לגוי אחד ומלך אחד יהיה לכולם ולא יהיו עוד לשני גויים ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד. ולא יטמאו עוד בגילוליהם ובשיקוציהם ובכל פשעיהם והושעתי אותם מכל מושבותיהם אשר חטאו בהם וטהרתי אותם והיו לי לעם ואני אהיה להם לאלוקים".
כל זמן שהעם חצוי הוא עלול לטומאת גילולים ושיקוצים ורק כאשר נעשים לגוי אחד בארץ ורועה אחד יהיה לכולם ובמשפטי ילכו וחוקותי ישמרו ועשו אותם.
התפייסות יוסף ואחיו הניחה את היסוד להתאחדות העם לעתיד לימות המשיח שיבוא במהרה בימינו.
____________________
עוד ביאורים נפלאים, מרתקים ומשובבי נפש, בביאור מדרשי חז"ל באור חדש, בספר אבני ברקת במהדורה הרביעית שיצאה לאור בימים אלו.
ניתן לרכוש כל ארבעת הספרים שיצאו לאור בחנויות הספרים או בטלפונים: 9972675 02. 7507159 050. או באימייל [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
