בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • ספר שופטים
קטגוריה משנית
  • ספריה
  • הררי עוז
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הראל עוז

undefined
20 דק' קריאה
ד' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה גם שמים נטפו גם עבים נטפו מים. הרים נזלו מפני ד' זה סיני מפני ד' אלהי ישראל. בימי שמגר בן ענת בימי יעל חדלו ארחות והלכי נתיבות ילכו ארחות עקלקלות.

מדוע קושרת דבורה בין ההופעה האלוקית, שהיתה במעמד הר סיני 1 לבין הישועה מיד סיסרא, שר צבא יבין?

דבורה מעמידה את ההופעה האלוקית בשני הדורות זו מול זו. את ההופעה הגדולה של מעמד הר סיני מול ההופעה השפלה של השכינה בימיה שלה. לפנים הותירו מעשי האומה האלוקית רושם כביר על כל יושבי תבל. אז, בירידת הכבוד על הר סיני "ארץ רעשה גם שמים נטפו גם עבים נזלו מים". היקום ויושביו נזדעזעו למשמע המעמד האדיר, בו פגשה השכינה האלוקית את העם הישראלי. והנה, לא עברו אלא מספר דורות ובימי שמגר בן ענת בימי יעל התהפכה הקערה על פיה ועם ישראל, היושב בנחלת השכינה, מפסיק להתהלך בדרכים הראשיות בארץ שלו. הוא מחפש מבצר ומסתור מאימת רכבי צבא סיסרא. "חדלו ארחות והלכי נתיבות ילכו ארחות עקלקלות".
כשבחר הקב"ה את ישראל לפנים והנהיג אותם בדרכי ההשגחה הגלויה, היו במדרגה כזו, שכל העולם רעד מפניהם, וכל שכן יושבי ארץ ישראל, שחלחלה אחזה בהם למשמע מגמת פניהם. "שמעו עמים ירגזון חיל אחז ישבי פלשת. אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד נמגו כל ישבי כנען. תפל עליהם אימתה ופחד בגדל זרועך ידמו כאבן". והנה, קמו יושבי הארץ ובתוך כמה דורות הפכו את הקערה על פיה. בני ישראל הנישאים והרמים, שהיו צועדים ביבשה בתוך הים, מתגלים כעם פחדן ונעדר רוח קרב. "חדלו פרזון בישראל חדלו". מה קרה לגילוי השכינה?
מה קרה לישראל? כיצד קרה המהפך?
* * *
סיני, תבור וכרמל
ר' נתן אומר כיון שביקש הקב"ה ליתן תורה לישראל, בא כרמל מאספמיא, ותבור מבית אלים, זהו שנאמר בקבלה "חי אני נאם המלך ד' צבאות שמו כי כתבור בהרים וככרמל בים יבוא" 2 . זה אומר, נקראתי הר תבור, עלי נאה שתשרה שכינה, לפי שאני גבוה מכל ההרים, ולא ירדו עלי מי המבול, וזה אומר, אני נקראתי הר הכרמל, עלי נאה שתשרה שכינה, לפי שאני נתמצעתי בתוך, ועלי עברו את הים. אמר הקב"ה, כבר נפסלתם לפני בגבהות שיש בכם, כולכם פסולים לפני. אמרו לפניו, וכי משוא פנים יש לפניך, או שמא אתה מקפח את שכרינו? אמר להם הקב"ה, הואיל והטרחתם לפני בשביל כבודי, אשלם לכם שכר. הרי נתתי להר תבור תשועה לישראל בימי דבורה, שנאמר "לך ומשכת בהר תבור", ובהר הכרמל תשועה לאליהו, שנאמר 3 "קבץ אלי את כל ישראל אל הר הכרמל..." 4

האם יש קשר בין המהלכים האלוקיים המתגלים בפסגות שלש ההרים: סיני, תבור וכרמל?
בהופעה הגדולה בסיני "זה סיני מפני ד' אלקי ישראל", נתגלה האלוקים לישראל באמירת "אנכי ד' אלקיך" היא ההופעה השלמה בה זכו ישראל למתן תורה. אז "ארץ רעשה גם שמים נטפו", אבל מאז הלכה ההופעה הגדולה הזו ודעכה. אמונת ישראל נסתתרה והאומה מצאה עצמה במדרגה רוחנית נמוכה ביותר. את הנפילה הזו באה דבורה לתקן. דבורה מחדשת את ה"אנכי", "אנכי לד' אנכי אשירה". דבורה מתקנת במידה את הנפילה, שהיתה מאז מתן תורה. אז היו ישראל במדרגה של אמונה גדולה בקב"ה, שהופיע עליהם פנים בפנים ואמר "אנכי ד' אלקיך". כיום חדלו הארחות ואין בכחם של ישראל, עם ד', המפוחדים, לומר "אנכי לד' אנכי אשירה", "עד…שקמתי דבורה"
דבורה מרימה את קרן ישראל ומחדשת בהם את הכח לומר שירה. היא מעוררת בהם את כח האמונה, הלוא כח הגבורה בא מתוך האמונה של ישראל שד' אתם "הלא ד' יָצא לפניך". 5 בהר סיני הופיע הקב"ה על ישראל ועצם הופעה זו רוממה את ישראל למדרגה עילאית. אבל היום העם שפל, חסרה בו רוח גבורה ועוצמת אמונה. לכן, כמובן, לא מתגלה השכינה בחיי האומה. כך נוצר מעגל קסמים מסוכן מאד בחיי הרוח של אומה. עם ישראל, בעצם שפלות רוחו וחוסר אמונתו, מעכב את ההופעה של "אנכי ד' אלוקיך" מימי קדם, של גילוי הקשר עם ד' בפרהסיא. אילו היה מבליח ברק ההופעה האלוקית בשמי התקופה, יתכן והכל היה משתנה, אלא שדבר כזה לא יכול לקרות, משום שישראל אינם ראויים, ואינם עושים כל מאמץ מצידם לפתוח לשכינה פתח לבוא בו. הסיבה, שבני ישראל אינם פותחים בצעד הראשון המיוחל היא, שהם איבדו את האמונה, שבכוחם לעורר את הופעת השכינה. מישהו צריך לחלץ את העם מן המעגל הסגור. דבורה עושה זאת. דבורה מבקשת בפתח שירתה להסביר את התהליך הרוחני הזה, העובר על בני דורה. "ד' בצאתך משעיר" אז היתה ההופעה שלמה, הופעה שהפיחה בישראל רוח גבורה, רוח אלוקית, שמפניה נזדעזעו כל מלכי ארץ ויושבי תבל, אך היום נמוגה רוח הגבורה והקב"ה אינו מופיע. העם, שאינו רואה את הקב"ה אינו מאמין בעצמו ונסחף במעגל של חולשה ופחד. אין מי שיאמר שירה, "עד שאני, דבורה, קמתי וחדשתי את הופעת הקב"ה על ישראל", הופעה, ששבה והציתה את ניצוץ האמונה, ומתוכה את היכולת לשיר את השירה הגדולה. דבורה, ששפטה את ישראל בעת ההיא, עת של עניות הדור, היא היחידה, ששומרת על נר האלוקים, שלא ידעך. לאט ובעקביות היא פועלת באומה, כדי לחזק את הקשר ביניהם לאביהם שבשמים. בכל התקופה דבורה מכינה את הפתילות, המשמרות את האור האלהי, המאיר במשכן שבשילה. והנה, במעשה הישועה מיד סיסרא מצליחה היא על ידי הגילוי האלוקי הנסי, שבא בזכותה, ללבות את שלהבת האמונה בכנוסם של ישראל ולהרים אותם לאותה מדרגה עילאית של אמירת שירה.
בזמנו של אליהו, שוב בשעה קשה של שכחת האמונה בישראל, זוכים ישראל בכנוסם ובתפילתו של אליהו בהר הכרמל לירידת האש מן השמים ומתרוממים לאמירת "ד' הוא האלקים" 6 . זהו אם כן השכר לו זכו תבור וכרמל. על ידי "אנוכי" של תבור ו "ד' הוא האלקים" של כרמל משלימים הם יחד את הפתיחה לעשרת הדברות "אנכי ד' אלקיך".
כך הם דברי המדרש 7 :
בסיני נאמר אנכי, ובתבור נאמר שתי פעמים, ובכרמל נתקדש שמו של הקב"ה ונאמר בו "ד' הוא האלקים" "ד' הוא האלקים" כנגד "אנכי ד

הרי ארץ ישראל והרי חו"ל
מקומו של הר סיני אינו במקום יישוב, אלא במדבר. גם אינו בארץ, כי אם מחוצה לה. הכרמל והתבור הם הרי הארץ ומקומם אצל יושביה. האם יש קשר בין המצאותם בארץ ישראל לבין מידת גילוי האמונה, המופיעה במרום פסגותיהם?
במדרש נאמר:
"וידבר ד' אל משה במדבר סיני", אלא כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר אינו יכול לקנות את החכמה והתורה לכך

התורה אינה רק חכמה שכלית וקבלתה דורשת לא רק כשרון שכלי. יש צורך בהתנערות מענינים שבחומר כדי לקלוט את הצד הרוחני שבתורה. על כן מי שאינו עושה עצמו כהפקר חסר תביעות חומריות אינו זוכה לתורה. כדי לנתק את ישראל מתרבות מצרים המלאה תאוות יש להוציאם למדבר כדי שיהיו כהפקר ומוכנים לקבלת תורה. שם "כפה עליהם הר כגיגית", שכן במדבר התבלטה בישראל פנימיותם הרוחנית שהיו משוללים קשר לכל תרבות אנושית, ולא היו מצדם צריכים לעשות דבר נוסף לקבל את התורה. אבל לקנות את התורה בתוך ארץ ישראל הרי יש כבר קושי, ישראל אינם מנותקים מארציות, להיפך הם כבר מכירים את תרבות ארץ כנען האלילית, לפיכך צריכים הם למאמץ כביר בשביל להכיר את ד'.
בארץ ישראל לא יתכן מצב של כפיית ההופעה האלוקית על האומה, בניגוד להתאמה רוחנית מצידם. כאן צריכה ההופעה הרוחנית בסיס טבעי באמונת העם מכוחותיו הוא. בשביל שההופעה האלוקית תוכל להתחדש בהרי ארץ ישראל יש צורך לבנות את הבנין הרוחני מתוך האומה. התבור והכרמל הם הרי ארץ ישראל והופעת ד' שתופיע בהן תלויה ב"אתערותא דלתתא". דווקא משום, שעם ישראל נקלע למציאות רוחנית כה עגומה, דרושה "אתערותא דלתתא" מיוחדת כדי לעורר את כח האמונה. את זה עושה דבורה. היא שמעוררת את כח האמונה בישראל, במלחמה על התבור, כמו אליהו, שגילה מחדש את אמונת ישראל בד' על הר הכרמל. אלו הדמויות, שפועלות מתוך ישראל כדי לשוב ולהוציא אל הפועל את כוחות האמונה, שבאו עד סף נשיה. אילו לא היו מרוממים את האומה בזמן, עלול היה עם ישראל לשקוע שוב בעבודה זרה..
דבורה מעמידה, זה לעומת זה, את זמן מעמד הר סיני ותקופתה שלה, שבה חדלו ארחות, כדי להצביע על הנפילה האמונית הגדולה של הדור, שבה חדל הקב"ה להופיע. כל זה "עד שקמתי דבורה, שקמתי אם בישראל". דבורה רואה עצמה אחת מן האמהות, שמעמידה מחדש את האומה.

ירידה לצורך עליה
בשירתה, מתארת דבורה תמונת מצב של בני דורה. סיפור התקופה, מזוית הראיה של שירת דבורה, נחלק לשלושה:
נפילה:
יבחר אלהים חדשים אז לחם שערים. מגן אם יראה ורמח בארבעים אלף בישראל.

דבורה מספרת כי בכל התקופה שקדמה למלחמה, היו ישראל דבוקים בעבודת אלילים. המלחמה מוצאת את ישראל חסרי עמוד שדרה רוחני. החולשה הרוחנית משפיעה על היכולת המעשית. לעם אין כח להלחם. אז מגיעות מרכבות האויב אל שערי הערים המבוצרות 8 . המלחמה כבר בשערי הערים, ולא נראה שום סימן באופק, שמאן דהו מתכוון להגיב. "מגן אם יראה ורמח בארבעים אלף בישראל". זו איננה, כמובן, בעיה של חימוש דל גרידא. ישראל אינם מסוגלים להקים כח צבא, שישיב מלחמה שערה.
התעוררות:
לבי לחוקקי ישראל המתנדבים... אז ירדו לשערים עם ד'...

כאן מתחיל מהלך חדש, שבו דווקא חוקקי ישראל, אנשי הרוח של האומה יוצאים להלחם. דבורה פונה אל מנהיגי הצבור. "רכבי אתנות 9 , ישבי על מדין" 10 . למען יזכרו כולם, שבמלחמה הזו, כשכל הציבור ופרנסיו עמדו חסרי אונים נוכח האויב, הגיעה הישועה דווקא מכיוונם של אנשי התורה, שמתוך מסירות נפשם על התורה ועל האומה יצאו למלחמה עבור כלל ישראל. 11
מתוך ההתנדבות של אותם "חקקי ישראל", התעוררו למלחמה גם אחרים. עשרת אלפים איש מבני נפתלי ומבני זבולון באו והתייצבו לצידו של ברק. לוחמים משבטי בנימין, אפרים ומנשה ירדו אל העמק. אל השערים. אותם השערים, אשר עמדו צבאות סיסרא לפרוץ, נחסמים פתאום בידי עם ד', שעומדים חוצץ בפני צבא סיסרא, המבקש לשטוף בחילותיו את חלקו המזרחי של עמק יזרעאל, המשמש, עדיין, קו הגנה אחרון לפני הירדן.
כנגד ה"אז" העגום של פסוק ח מעמידה דבורה את ה"אז" בפסוק יד המציין את השלב החדש. זוהי מילת מפתח, שבאמצעותה מבקשת דבורה לעמוד על שלשת השלבים, שהרכיבו את סיפור המלחמה. המטה אזנו היטב אל מילות השירה יכול לשמוע בבירור את המתרחש מאחורי הקלעים, את הגורמים העומדים מאחרי כל שלב ושלב. עבודה זרה עמדה מאחורי השלב הראשון והיא שגרמה לו, "יבחר אלהים חדשים אז לחם שערים". מאחורי ההתעוררות הראשונה להלחם עמדו חוקקי ישראל, לומדי התורה. "לבי לחקקי ישראל המתנדבים בעם. אז ירדו לשערים עם ד"
לא נותר לנו אלא לחפש את ה"אז" הבא בשיר, כדי להבין מה היה השלב השלישי והמכריע במלחמה.
אמונה:
עורי עורי דבורה עורי עורי דברי שיר קום ברק ושבה שביך בן אבינעם. אז ירד שריד לאדירים עם ד' ירד לי בגבורים.

השלב השלישי הוא שלב הנצחון, שבא על ידי נבואתה של דבורה וגבורתו של ברק. דבורה מציינת, שנבואתה לא יכולה היתה לבוא אלא לאחר ההתנדבות של ישראל. גם דבורה עצמה אינה יכולה לבדה להושיע את הדור, צריכה היא את ההתעוררות של העם, שהחלה במחוקקים והתפשטה בחלקים רחבים בעם. לאחר שבאה ההתעוררות הלאומית התעורר בדבורה כח הנבואה והשיר. אז ירדה פמליא של מעלה להלחם באויבי ישראל. "הכוכבים ממסילותם נלחמו עם סיסרא".
שלשת השלבים מופיעים, בתמצית, בפסוק ב, המהווה כותרת לשירה.
בפרע פרעות בישראל
אז לחם שערים בהתנדב עם
אז ירדו לשערים עם ד' ברכו ד'
אז ירד שריד לאדירים עם

חלקה הראשון של השירה (ד - ז) מספר את המהלך האמוני, שעמד מאחורי המהלך הצבאי. מתוך, שהצליחה דבורה להחזיר את ההופעה האלוקית והאמונה לישראל, בא הנצחון הצבאי. "חדלו פרזון בישראל...עד שקמתי דבורה".
בחלק השני של השירה (ח - יג) מספרת דבורה כיצד התרחשו המאורעות בפועל. הנפילה, התנדבותם של המחוקקים והתשועה, שהיא התוצאה של ההתעוררות האמונית והמעשית.
בפסוקים יד - יט קוטעת דבורה את מעשה הישועה ונכנסת לעובי הקורה בפרשת התנדבות השבטים. מי התנדב, מי לא ומדוע. רק אז היא ממשיכה בסיפור הנצחון, בו בולט ענין החריגה מדרכי הטבע במעשה מפלת סיסרא (יט - כג).
בזאת תם סיפור הנצחון. אפשר בהחלט היה לחתום כאן את השירה, אך לא. דבורה מוצאת לנכון להקדיש תשומת לב לשני פרטים נוספים, שוליים לכאורה, שארעו תוך כדי ההתרחשויות בשדה הקרב. שניהם קשורים בנשים. שתיהן נכריות.
יעל ואם סיסרא.

תבורך מנשים יעל
פעמיים, בתוך השירה, מתייחסת דבורה ליעל:
בתאור השעבוד:
בימי שמגר בן ענת בימי יעל חדלו ארחות והלכי נתיבות ילכו ארחות עקלקלות

במעשה הכאת סיסרא:
תברך מנשים יעל אשת חבר הקיני מנשים באהל תברך. מים שאל חלב נתנה בספל אדירים הקריבה חמאה. ידה ליתד תשלחנה וימינה להלמות עמלים והלמה סיסרא מחקה ראשו ומחצה וחלפה רקתו. בין רגליה כרע נפל שכב בין רגליה כרע נפל באשר כרע שם נפל שדוד.

מקומו של שמגר בשירה - מובן. שמגר שימש כשופט ישראל, כפי שידוע מפסוק לא בפרק ג'. נראה, שדבורה משווה בין שתי התקופות. בין תקופת שמגר, שלא הצליח להושיע את ישראל תשועה שלמה, לבין תקופתה שלה, שבה הלכה "יד בני ישראל הלוך וקשה על יבין מלך כנען עד אשר הכריתו את יבין מלך כנען".
אלא, שלגבי יעל כלל לא ברור מה מקום היה להזכירה בנשימה אחת עם שמגר. "בימי שמגר בן ענת בימי יעל חדלו ארחות". וכי יעל היתה שופטת? היכן שמענו? והלא כלל לא היתה מישראל, כפי שמעיד הכתוב בפסוק יא (פרק ד):
וחבר הקיני נפרד מקין מבני חבב חתן משה ויט אהלו עד אלון בצעננים אשר את קדש

בני יתרו הגרים ישבו במדבר יהודה. הכתוב מעיד כי חבר הקיני נפרד מהם והעדיף את הישיבה בצפון הארץ, מקום הכנעני. הוא ויתר על ההצטרפות לעם ישראל וביכר את הישיבה בין הכנענים. פרט זה מסביר יפה כיצד חיפש סיסרא, שר צבא כנען, מסתור בביתו של חבר. יעל קרוב לודאי לא היתה מישראל.
איננו יודעים דבר על דמותה של יעל, מלבד העובדה, שהיא היתה זו ששמה קץ לחייו של סיסרא 12 . אבל פסוק ו' קושר את יעל , לכאורה, למצב הקשה שקדם למלחמת ברק וסיסרא. "בימי יעל חדלו ארחות". האם היה ליעל מעמד מכובד בעם לפני המעשה, שבזכותו נתפרסמה בפרקנו? מעמד, שבשלו היתה ראויה להיזכר ביחד עם שמגר?
* * *
עניינה של השירה היא לשוב ולבטא, מזוית ראיה שונה, עליונה יותר, את המאורעות המתוארים בפרק ד' ולהתמקד בתוך כך בעניינים מסוימים על פי ערכם הרוחני. ואמנם, אם נתבונן בפסוקים, המוקדשים ליעל בסיום השירה, נבחין כי דבורה אינה מתיחסת למעשה של יעל בהקשר לישועת ישראל במלחמה. במישור זה ברור לחלוטין, שלא יעל היתה המושיעה הגדולה בו. המלחמה הוכרעה בתבור הרבה לפני שיעל היכתה את סיסרא. דבורה מדגישה ענין שונה לחלוטין בהבנת ערכם של מעשי יעל. איזה צד רוצה דבורה להאיר בדמותה של יעל בפסוקי השירה?
בפרק ד' בפסוק טו מספר הנביא, שסיסרא נס בכוון קדש נפתלי 13 שבצפון 14 . פירוש הדבר הוא, שסיסרא בוחר לנוס בכיוון ההפוך מחרשת הגוים. סיסרא יודע, שחרשת הגוים נמצאת במגמת פניו של ברק ולפיכך הוא בוחר לנוס בכיוון שני, אל הלבנון 15 . שם כנראה הוא מקווה למצא מקלט בטוח בקרב הכנעני, השוכן שם לרב, כפי שמעיד הכתוב בפרק א: "וישב האשרי בקרב הכנעני". ברק דולק בעקבותיו. סיסרא סר למנוחה קצרה אל בית חבר, שמשפחתו לא היתה מעורבת במלחמה עם הכנענים, ושם מצא את מותו.

בארבעה פסוקים מתיחסת דבורה למעשה התשועה. פסוק אחד משבח את המעשה, או ליתר דיוק, את המבצעת.
תברך מנשים יעל אשת חבר הקיני מנשים באהל תברך.

חבר הקיני מוזכר קודם לכן כאיש, שבינו לבין הכנעני שורר שלום. דבורה, אפוא, מצביעה על ניגוד פנימי הכרוך במעשה יעל, המורה כי היא פועלת בעוז-רוח אולי כנגד בני שבטה.

שלשה פסוקים בשירה חוזרים ומתארים את המעשה.
ננסה למצא את הענין, שרוצה דבורה להבליט בכל פסוק ופסוק.
מים שאל חלב נתנה בספל אדירים הקריבה חמאה (כ"ה)

ישנו בפסוק ביטוי מסוים של פיתוי. יעל מנסה להקנות לסיסרא תחושת בטחון. דבורה מתיחסת לעורמתה של יעל, הטומנת פח לסיסרא. "בספל אדירים הקריבה חמאה". העמדת הפנים של יעל, אולי גם מול בני שבטה, הוא הנושא שדבורה שמה עליו דגש בפסוק.
ידה ליתד תשלחנה וימינה להלמות עמלים והלמה סיסרא מחקה ראשו ומחצה וחלפה רקתו (כ"ו)

אין ספק, שדבורה מעלה בכתוב ביטויים של נחישות, החלטיות ועוצמה. הלמה, מחקה, מחצה. דבורה מציגה העמדת פנים מצד אחד, עם החלטיות ונחישות לפעול למרות הרתיעה הטבעית והסיכון הגדול, מבית ומחוץ, הכרוכים בביצוע מעשה שכזה.
בין רגליה כרע נפל שכב, בין רגליה כרע נפל, באשר כרע שם נפל שדוד (כ"ז)

חז"ל, במסכת נזיר, דורשים את הפסוק כך:
א"ר יוחנן: שבע בעילות בעל אותו רשע באותה שעה, שנאמר: בין רגליה כרע נפל שכב וגו'.

מנין יודע ר' יוחנן, שבעל שבע בעילות 16 ?
רבי יוחנן רואה בפסוקים סגנון של כלל ופרט. הקביעה הראשונה כוללת את שני חלקי המעשה, ולאחר מכן מפרט הכתוב את שלבי המעשה לשנים:
בין רגליה כרע נפל שכב
בין רגליה כרע נפל באשר כרע שם נפל שדוד
הפועל "נפל" משמש בפסוק בשתי משמעויות: בחלק השני ענינו נפל למלכודת, ובאחרון נפל ומת. "שכב" פירושו, מת. הכתוב, המפרט את הכלל לשלבים מציין, בחלק הראשון, מלבד עובדת המיתה, את הגורם שאפשר את הריגת סיסרא, בביטוי "בין רגליה". הכתוב, אם כן מדגיש 17 , שהתמסרותה של יעל אפשרה לה להרגו "באשר כרע שם נפל שדוד". אם כן כל מה שעשתה היה אך ורק כדי להרגו. אבל האם זה השבח הרוחני? חז"ל ממשיכים לשאול:
והא קא מתהניא מעבירה! 18 אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחי: כל טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים...מאי רעה איכא? דקא שדי בה זוהמא, דא"ר יוחנן: בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא, ישראל שעמדו על הר סיני - פסקה זוהמתן, עובדי כוכבים שלא עמדו בהר סיני - לא פסקה זוהמתן. 19
רשב"י מסביר, שיעל לא נהנתה מבעילתו של סיסרא. אדרבה, היא הקריבה קרבן נורא, משום שזה האחרון הטיל בה זוהמה. זוהמה של תאווה, שאינה מקודשת למצווה של הקמת בית בברית שבין איש ואשה. ישראל נבדלו מן הגויים בקדושתן, ומאז מעמד הר סיני מתגלית הקדושה בחיי עם ישראל. בעילת סיסרא, כך אומר רשב"י, טמאה את יעל, בזוהמת הגוים.
אבל מאמר זה תמוה מאד. מדוע נזקק רשב"י לנמק את אי הנאתה של יעל בכך שסיסרא הטיל בה זוהמה, והלא היתה נכריה?! די היה לו להזכיר את המעשה הרע של סיסרא שגרם סבל ליעל, כאשה, ולא כיהודיה!

ראוי לציין, שנקודת המוצא לדיון זה של הגמרא מוקדמת יותר:
אמר ר"נ בר יצחק: גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה. והאמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לשמן, שמתוך שלא לשמן בא לשמן? אלא אימא: כמצוה שלא לשמה, דכתיב: תבורך מנשים יעל אשת חבר הקני מנשים באהל תבורך, מאן נשים שבאהל? שרה, רבקה, רחל ולאה... והא קא מתהניא מבעילה דיליה? א"ר יוחנן: כל טובתן של רשעים אינה אלא רעה אצל צדיקים... 20
כיצד מוכיחה הגמרא, ש"עבירה לשמה" שוות ערך ל"מצוה שלא לשמה" מן המעשה של יעל?! מה הקשר בין הדברים?
הגמרא מציינת את ההקרבה של יעל לא מן הצד הנפשי, אלא מן הצד הרוחני.
"כשבא נחש על חוה, הטיל בה זוהמה. ישראל, שעמדו על הר סיני, פסקה זוהמתן". 21 נראה לי שיעל הצדקת גם אם לא התגירה היתה בחזקת "גר תושב". בנפשה לא היתה שייכת לתרבות בני הקיני המדינים. ליבה היה עם ישראל. בכל ליבה רצתה בטובת עם האלקים, ואף מוכנה היתה להקריב את חייה לשם כך. כשהופיע סיסרא בפתח אהלה בא לידיה נסיון
קשה. האפשרות, מחד לפתות את סיסרא ולהורגו, אבל מאידך בליבה היא מבינה שמעשה זה מנוגד לכל שאיפת חייה, להיות קרובה אל העם הישראלי. האם תנהג כמנהג בנות מדין שהפקירו עצמן לזנות. היא לא נהנתה מן העבירה משום שזו היתה מנוגדת למטרה הרוחנית בה רצתה לדבוק. יעל מוסרת את רוחה ונפשה למען עם ישראל. בקרבה פעם רצון כביר להיות קשורה לכלל ישראל, והנה היא מחללת את עצמה לטובת האומה. את ההתבטלות האישית המרשימה של יעל בעבור טובת כלל ישראל רואה דבורה לנכון לציין בשירה. 22
מנשים באהל תברך.

יש מקום לדייק דיוק נוסף במעשה יעל. יעל מתברכת מ שרה, רבקה, רחל ולאה. על פי רש"י המ"ם היא מ"ם היתרון 23 . יעל מתברכת יותר מאמהות האומה. היא הקריבה יותר מהן. האמהות בקשו לזווג את בלהה וזלפה ואת הגר צרותיהן לבעליהן, אבל זה היה גם כדי שהן עצמן תבנינה מכך. גם האמהות ויתרו למען כלל ישראל. גם הן הקריבו את ייחודן כנשות האבות כדי להעמיד את האומה, אבל יעל הרחיקה לכת יותר מהן. כאן יעל בוחרת לחלל את עצמה כדי להושיע את ישראל. היא מוסרת לא רק את נפשה בסיכון שלקחה על עצמה, אלא גם את רוחה.

עדיין אפשר היה לשאול כיצד התירה יעל לעצמה לעבור עבירה? הלוא גילוי עריות באשת איש היא אחת משבע מצוות בני נח?
נראה שתשובה אפשרית לשאלה זו מצויה בילקוט שמעוני 24 .
וכי מה טיבה של יעל שבאת תשועה גדולה על ידה... אמרו: אשה כשרה היתה, ועושה רצון בעלה.

אימתי היתה עושה רצון בעלה? אפשר כל ימיה ובזכות זו זכתה את ישראל.
מאידך נראה שהמעשה שעשתה יעל אין כמותו דוקא להיות ניגוד ל"עושה רצון בעלה". על כן נראה לי שיש לפרש את המדרש אחרת. יעל בצדקתה לא סטתה במלוא הנימה מ-ז' מצוות בני נח. שהרי כותב הרמב"ם בהלכות מלכים 25 :
ומאימתי תהיה אשת חברו (של בן נח) כגרושה שלנו? משיוציאנה מביתו וישלחנה לעצמה. או משתצא היא מתחת רשותו ותלך לה, שאין להם גירושין בכתב.

מדברי המדרש בילקוט שמעוני אפשר לומר שבעלה הסכים למעשיה ועל כן שבחוה חכמים דוקא כ"אשה כשרה, עושה רצון בעלה". בעלה גרשה או נתגרשה הימנו על פי רצונה על כן אנו מוצאים אותה "ותצא יעל לקראת סיסרא. ותאמר אליו סורה אלי אל תירא" יעל לא היתה מופתעת בבואו היא התכוננה ויצאה לקראתו.
רבותינו רמזו את הדבר בלשון צנועה, שלא לפרסם את גנותה. גם דבורה עצמה כסתה ולא פרשה ורק רמזה "בין רגליה" המתפרש גם באופן אחר. מאידך דבורה מבליטה את מסירותה של יעל ונחישותה. על כך אומרים חז"ל "גדולה עבירה לשמה" עבירה לא במובן ההלכתי, אלא במובן הרוחני כי היה זה פגם קשה להתמסר לרשע זה, וזו גדולתה. "עבירה לשמה" כזו, גדולה היא כמצוה שלא לשמה. המשותף לשתיהן שהן מביאות למצוה לשמה. גם עבירה זו, הביאה להריגתו של סיסרא.
כאן מתבהר מאמרה של דבורה לברק "אפס כי לא תהיה תפארתך על הדרך אשר אתה הולך, כי ביד אשה ימכר ד' את סיסרא". מאחר ואין ברק מרגיש, שהוא לבדו יכול לעורר את גבורת האמונה של העם, וזקוק הוא לנבואת דבורה, הנצחון יהיה שונה. אין דבורה עוסקת בהתפארות של אנשים כוחניים, אלא בגבורה אחרת. כיון שאין הדור מצליח לעורר את גבורת המלחמה מכח אמונתו. תופיע דבורה כדי לעורר את ברק והעם במלחמתו. יעל בגבורה של אשה, במסירות נפש רוחנת עצומה, היא זו שמצליחה לרוצץ ראשו של נחש. לא גבורה גופנית הבאה מעצמת הרוח אלא גבורה נפשית גדולה של התבטלות אישית. התבטלות אישית שאינה פחותה מזו של חיילים במלחמה. אין הדור יכול לגלות את גבורת המלחמה ורק גבורת מסירות הנפש העדינה, גבורת נשים, תופיע ותגמור את הישועה.

אם סיסרא
בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא בעד האשנב מדוע בשש רכבו לבוא מדוע אחרו פעמי מרכבותיו. חכמות שרותיה תענינה אף היא תשיב אמריה לה. הלא ימצאו יחלקו שלל רחם רחמתים לראש גבר שלל צבעים לסיסרא שלל צבעים רקמה צבע רקמתים לצוארי שלל. כן יאבדו כל אויביך ד' ואהביו כצאת השמש בגברתו ותשקט הארץ ארבעים שנה.

איזה ענין מבקש הכתוב למסור בפסוקים אודות אם סיסרא?
מה החשיבות הגדולה בספור רגשותיה של אם סיסרא, העומדת בסמוך לאשנב ומתנה את חרדתה באוזני שרותיה?
אומר על כך המדרש:
"ויהיו שניהם ערומים", אמר רבי אליעזר, שלשה הן שלא המתינו בשלותן שש שעות, ואלו הן אדם, וישראל, וסיסרא. אדם שנאמר "ולא יתבששו", לא באו שש שעות והוא בשלותו. וישראל, שנאמר "וירא העם כי בשש משה". כי באו שש שעות ולא בא משה, סיסרא שנאמר "מדוע בשש רכבו לבא", בכל יום היה למוד לבא בשלש שעות בארבע שעות, ועכשיו באו שש שעות ולא בא, הוי "ולא יתבוששו". 26


המדרש משתמש בגזירה שווה, לא רק במדות מדרש ההלכה אלא גם במדרש האגדה, כשיטת ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי 27 . התורה והנביאים אינם משתמשים במלים לחנם, כמליצות ספרותיות. כל מלה, אות, כתר ותג שקולים בשקל הקדש. זהו גם העקרון בלמוד גזירה שווה. לכל מלה יש משמעות, קל וחומר כשהדברים אמורים לגבי המלה "בשש", שהוא בטוי ייחודי מאד במקרא.
המלה "בשש" עניינה, על פי המדרש, לציין נפילה מצפיה של מדרגה גבוהה ביותר, רוחנית או חומרית. גם אדם הראשון וישראל הגיעו למדרגות עליונות מאד, אך לא עמדו בשלוותן, הווי אומר במעמד הגבוה אליו זכו להגיע. אדם הראשון במדרגת הבריאה וישראל במדרגת מתן תורה, הגיעו לשלווה, אך לא החזיקו מעמד בשלווה הזו אפילו שש שעות. 28 מדובר על מלחמה גורלית מאד. כל עתידה של ארץ ישראל עמד על כף המאזניים. כפסע היה בין כיבוש כל מלכות הצפון וחיסול יושביו. מהלך ההתנחלות הישראלי עמד לפני הכרעה. הכנענים סברו, שהנה הנה הם מכריעים את המערכה. איש לא העלה על דעתו, שיוכל לקום אדם, שיצליח להכניע את הצבא הכנעני המחומש רכבי ברזל רבים כל כך. בטוחים היו, אפוא, שהצליחו להנחית מכת מוות על ההתנחלות הישראלית, ואז בדיוק באה נפילתם הגדולה.

כך דרכו של הקב"ה להאביד גאוותם של רשעים. הקב"ה נותן להם את ההרגשה, שהנה הנצחון מונח בכיסם ואז מפיל אותם מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. כך היה על ים סוף. "אמר אויב ארדוף אשיג אחלק שלל". כזו בדיוק היתה ההרגשה. עמוד האש והענן נעלמו, הים חוסם את דרכו של מחנה ישראל. נדמה היה, שכל שנותר למצרים לעשות הוא לדחוף את ישראל לים ולחלק את השלל. גם אז באה התפנית הגדולה במהומה. המדרש דורש, ולא בחינם, את המלה "בשש". משמעו הוא, שהייעוד, שהוא כה קרוב להשג יד, פתאום מתרחק ונגוז. כך היה להם לגוים במלחמות הללו, שבהם עמדו על סף נצחון מכריע על עם ישראל. על השעות, שבהם עומדים ישראל במצבים כה קשים, ופתאום נהפכת הקערה על פיה, בסיוע ממרומים, ראוי לומר שירה.

מהלך אלוקי זה, לא רק מעניש את הרשעים כראוי להם אלא מגדל את שם ד'. דוד המלך אומר:
בפרֹח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און, להשמדם עדי עד. ואתה מרום לעֹלם ד'. כי הנה אֹיביך ד', כי הנה אֹיביך יאבדו, יתפרדו כל פֹעלי און. ותרם כראים קרני בלתי בשמן רענן. ותבט עיני בשורי בקמים עלי מרעים תשמענה אזני. צדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגה 29 .

ועל כך אומר המדרש:
שלא הרבה הקב"ה אותם אלא לאבדם מן העולם הזה ומן העולם הבא, שנאמר: "להשמדם עדי עד"... ואז הקב"ה מלך בעליונים ובתחתונים, שנאמר: "ואתה מרום לעולם ד'..." 30

הצלחתם של רשעים בעולם הזה, נועדה למצות את כוחם ולסים את תפקידם בעולם הזה. יתנו את תמצית כחם, יקבלו את מלוא שכרם, ויעלמו מן העולם הזה ומן העולם הבא. ועל כן כשרשעים נופלים מגאותם מתגלה כחו של הקב"ה בעולם, אז מתגלית מלכותו "ואתה מרום לעולם ד'" והוא מולך בעליונים ובתחתונים. במהלך זה יש לא רק חשבון לעם ישראל, אלא גם גילוי תהלת ד'. אמנם כיוון שישראל אינם ראויים להוביל את מלחמות ד', מופיעה הישועה על ידי כנוסם כפי שבררנו, וגם זה בדבר ד', ולא מתוך עצמם. זהו צד נוסף של מלחמות של מהומה. לערבב את הסדר הטבעי לכאורה בממשלתם של רשעים. לגדוע זרוע בני עולה ולגלות צדקת עם ד'.
על כן מסימת דבורה את שירתה:
כן יאבדו כל אויביך ד', ואֹהביו כצאת השמש בגבֻרתו.

וכן אומר דוד:
כי הנה אֹיביך ד', כי הנה אֹיביך יאבדו ... צדיק
כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגה.



^ 1 להנחה שהפסוקים הראשונים של השירה מתייחסים למעמד הר סיני, יש, לכאורה, שני טעמים לסמוך עליהם:
1. הכתוב בפסוק ב "זה סיני מפני ד' אלקי ישראל" - סיני נזל ונמס מפני הופעת השכינה עליו.
2. הדמיון, שבין הפסוקים הללו לפתיחת ברכות משה לשבטים, שבה נזכר בפירוש מתן התורה:
"ד' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתה מרבבת קדש מימינו אש דת למו. אף חבב עמים כל קדשיו בידך והם תכו לרגלך ישא מדברתיך. תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב".
רש"י אמנם פרש כך, שהפסוקים עוסקים במעמד הר סיני. את הקשר להמשך השירה מסביר רש"י כקשר של סבה ותוצאה. כלומר: כיון, שפעם היו ישראל דבוקים בתורה - היו שותפים להופעה אדירה של השכינה בעולם. כיום - בגלל ריחוקם מן התורה - כה עלובה היא היכולת שלהם להרשים את עמי הסביבה.
ברם, היו שפירשו אחרת את ענין הפסוקים הללו. ביניהם רד"ק וא"ע:
רד"ק: "ד' בצאתך משעיר - רוב מפרשים פירשו ענין זה על מתן תורה שחרדו ההרים ונטפו מים. וכן פי' "זה סיני" כמו זה סיני שחרד כמו שנאמר "ויחרד כל ההר מאד", כן חרדו שאר ההרים כמו הר שעיר והר פארן, ואע"פ שאינו כתוב שם אלא "ויחרד כל ההר" וכן דעת המתרגם. והחכם רבי אברהם א"ע ז"ל פי' כי הוא רמז למלחמות שנלחם הקב"ה בעבור ישראל וכן "וזרח משעיר למו" וכן "אלוה מתימן יבא וקדוש מהר פארן" וכן "אלהים בצאתך לפני עמך בצעדך בישימון סלה":
"ארץ רעשה" וכן "ותגעש ותרעש הארץ" הכל רמז למלחמות. ופי' "בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום", כי שם התחילו ישראל להלחם באומות כשעברו את הר שעיר ונלחמו בסיחון ועוג ויצא השם ית' לפניהם ונצחום ובכחו גברו בכל המלחמות ההם וכן "שמים נטפו גם עבים נטפו מים"
על פי פירוש א"ע ורד"ק הקשר להמשך השירה ישיר יותר. פעם ד' נלחם להם לישראל. היום - לא. את המלים "זה סיני" מסביר הרד"ק כצלע משווה. כלומר: כמו שהר סיני חרד מאד במעמד מתן תורה כן חרדו כל העמים, שעימם נלחמו ישראל, בסיוע השכינה, לפני כניסתם לארץ.
^ 2 ירמיהו מ"ו יח.
^ 3 מלכים א י"ח כ.
^ 4 מדרש תהילים מזמור ס"ח ט; וע"ע בראשית רבה צ"ט א וכן דברי רש"י כאן פרק ד פסוק ג.
^ 5 שופטים ד' יד.
^ 6 מלכים א י"ח לט.
^ 7 ילקוט שמעוני ב' מז.
^ 8 "אז לחם שערים" - לחם משמעו מלחמה, שערים - רבים של שער. (בשי"ן ימנית) (רש"י ורד"ק)
^ 9 בהמשך הספר (י "ד), בתיאור ימי השופט יאיר הגלעדי מציין הכתוב אודותיו רק עובדה אחת.
"ויהי לו שלשים בנים רכבים על שלשים עירים ושלשים עירים להם להם יקראו חות יאיר עד היום הזה אשר בארץ הגלעד"
הביאור של המלה "עירים", הראשונה בפסוק, היא - ערים, אך בפעם השניה הכוונה היא לריבוי של העַיִר, בעל החיים. הביטוי מלמד על מעמדם המכובד של משפחת יאיר הגלעדי, שהיו מנהיגי הדור. (עיין לקמן, פרק י').רכבי העירים, במקרה של יאיר, או האתונות, במקרה של שירת דבורה, הם המנהיגים. זכריה הנביא מנבא את הופעת משיח בן דוד כהופעת עני הרכב על עיר.
"..הריעי בת ירושלם הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא עני ורכב על חמור ועל עיר בן אתנות".(זכריה ט' ט)
דרך אחרת של ביאור פסוק זה היא, שאורו של משיח יתגלה, באופן עני ומסובך, על ידם של אלו שעניינם להושיע את העם, הלא הם מנהיגיו.
^ 10 דיינים (ע"פ רש"י ותרגום). ויש מפרשים, שזהו שם מקום מרכזי, שהגישה אליו וממנו היתה מנועה, כל זמן השיעבוד. לכן מוטלת חובה על הולכי הדרכים לשוח כעת בשבח והודיה לד'.
^ 11 רד"ק, אבל תרגום יונתן ורש"י פרשו שחזקו את העם בתורה.
^ 12 יעל גם לא היתה המושיעה במלחמה הזו! הקרב הוכרע מתחילה ועד סוף במורדות התבור. שם הכניעו ברק וצבאו את כוחות סיסרא. יתרה מזו, המרדף בעקבות צבא סיסרא הנסוג התנהל בכיוון מערב, אל עבר חרשת הגוים היושבת בסמוך לשפך הקישון לים. סיסרא לבדו נס צפונה, לכיוון הלבנון, שם קיווה למצא מקלט בטוח בקרב הכנעני, שהיווה את רב המתישבים באזור. בדרכו סר סיסרא אל עבר אהלם של חבר ויעל, מבני הקיני, שהיו במצב שלום עמו, ושם הוכה. מזוית ראיה כוללת של מלחמת ברק בצבא יבין תופש מעשה הכאתו של שר הצבא הנמלט, מעשה המתרחש הרחק הרחק מזירת הקרב ולאחר סיומו, מקום שולי בהחלט! אמנם ניתן לומר, כי מנהיגי הצבאות בימי קדם, כמו סיסרא ואחרים, היו אנשים בעלי כוחות אדירים, והם יכולים לשוב ולהופיע במקום ובזמן אחר ולהזיק לישראל, כך שמעשה יעל הוא בבחינת רציצת ראש נחש. ברם, נראה כי דבורה רוצה למסור, ענין רוחני מסוים, מעבר לסיפור הכאת סיסרא כפעולה החותמת את הנצחון בקרב שנערך בתבור.
^ 13 קיימות בארץ ישראל מספר ערים בשם "קדש", אך בדרך כלל כשנזכרת העיר קדש בצפון הכוונה לקדש נפתלי.
^ 14 הנביא מספר, שסיסרא נס אל אהל יעל אשת חבר, הנמצא, כידוע מפסוק יא, בסמוך לקדש נפתלי.
^ 15 סיסרא אינו בורח אל המסתור הראשון, שנקרה בדרכו. הר התבור מרוחק מאזור קדש נפתלי מרחק של כארבעים קילומטר! המרחק העצום שסיסרא הועיד לעצמו כבר מלכתחילה לעבור במנוסתו היא הוכחה, שזו היתה מנוסה מתוכננת אל עבר יעד ברור, שאליו קווה להספיק ולהגיע. נראה, אם כן, ששם מגמת פניו אל הלבנון, מן הסבה הנזכרת.
^ 16 לכל מדרש יש סמך בכתובים. בפסוקים מופיעים שבעה פעלים: כרע נפל שכב; כרע נפל; כרע נפל, אך זו עדיין אינה הוכחה, שהיו אלה שבע בעילות.
^ 17 יש לציין, שקיימת במדרשים דעה החולקת על זו של רבי יוחנן, והיא דעת ריש לקיש, המופיעה במדרש רבה, ויקרא כג. לדעת ריש לקיש יעל פיתתה את סיסרא, אך הוא לא הספיק לעשות מעשה. הביטוי "בין רגליה" אינו אלא ביטוי טכני ואינו רומז למעשה ביאה.
^ 18 יעל
^ 19 יבמות קג.
^ 20 נזיר כג:
^ 21 לעיל מיבמות קג., וברש"י שם
^ 22 מעשה יעל דומה באיזו מידה למעשה אסתר, שהקריבה את צניעותה, וחללה עצמה בגבורה למען עם ישראל. גם ברות מצאנו, שנאותה להצטרף לנעמי למרות, שזו הדגישה באזניה, שסכוייה להקים משפחה קלושים. "העוד לי בנים במעי והיו לכם לאנשים", אך יעל עולה על כולן. יעל מצטרפת לשורה של נשים, שהקריבו את עצמאותן ואמהותן כדי להעמיד ולהושיע את עם ישראל, אבל אצלה הבחינה גבוהה יותר. יעל מוכנה להתבזות ולוותר על העתיד הרוחני שלה.
^ 23 מנשים באהל = יותר מהנשים באהל, שהן אמהות האומה.
^ 24 שופטים רמז מ"ב, וכן בתנא דבי אליהו פרשה י"ב.
^ 25 רמב"ם הלכות מלכים ט' ח.
^ 26 ב"ר י"ח ו.
^ 27 ברייתא דל"ב מדות האגדה לשיטת ר' אליעזר בן ר' יוסי הגלילי. מופיעה בדפוסים בדרך כלל לאחר מסכת ברכות.
^ 28 משמעות המלה "בשש" לפי הבנת המדרש היא "בא שש".
^ 29 תהילים צ"ב ח-יג.
^ 30 ילקוט שמעוני תהילים סוף רמז תתמג.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il