ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא מציעא
- ספריה
- בבא מציעא - פרק ראשון
- "שנים אוחזין" במציאה
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
יוסף בן גרסיה
"תני רבי חייא: מנה לי בידך והלה אומר: אין לך בידי כלום. והעדים מעידים אותו שיש לו חמשים זוז - נותן לו חמשים זוז, וישבע על השאר... ותנא תונא: שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וכו'."
וזו לשון רש"י שם:
" אנן סהדי דמה דתפס האי - היינו פלגא.
דידיה הוא - שהרי מוחזק הוא בפנינו, והרי הוא תובע את כולה, וחברו כופר את כולה, שאומר: כולה שלי ואף מה שאתה תפוס בידך , ואנו מעידין אותו שיש לו בה מקצת, ומחייבים את חברו שבועה על השאר - דהיינו חצי שעיכב לעצמו."
דידיה הוא - שהרי מוחזק הוא בפנינו, והרי הוא תובע את כולה, וחברו כופר את כולה, שאומר: כולה שלי ואף מה שאתה תפוס בידך , ואנו מעידין אותו שיש לו בה מקצת, ומחייבים את חברו שבועה על השאר - דהיינו חצי שעיכב לעצמו."
פשטות לשון רש"י - "ואף מה שאתה תפוס בידך " - מראה שלרבי חייא ("קמייתא") משנתנו מועמדת - כאשר כל אחד מבעלי הדין אוחז בידו ממש חצי מהטלית, ולא נותר חלק מן הטלית שאינו תחת ידו ממש; ומעתה יש "אנן סהדי" לכל אחד מהם - שחלק הטלית שתחת ידו שהוא שלו.
שתי אפשרויות לחיוב השבועה כשאוחזים בחציה ממש.
הסוגיה בדף ג' הניחה שפשטות המשנה מועמדת, כשאוחזים בחציה ממש (או בשלשה חלקים וברביע) 1 - וקיימות כמה אפשרויות לומר, שהשבועה שבמשנתנו היא שבועת התורה.
אפשרות א' : שיטת ר' חייא בר יוסף ורבה שבסוגיה בב"ק דף ק"ז ע"א.
מפשטות הסוגיה שם עולה שלשיטתם קיימת שבועת התורה בכופר הכל בפקדון. ולפיכך אף כאן; כל אחד משביע את השני על החלק שהשני מחזיק תחת ידו ומסרב להביא לו.
אפשרות ב' : שבועה מדין רבי חייא קמייתא.
כשהסוגיה אמרה בשיטת רבי חייא - "שלא תאמר: הודאת פיו הוא דרמיא רחמנא שבועה עליה, כדרבה", כוונתה הייתה לומר שרבי חייא בא לחלוק על השיטה שיש שבועת כופר הכל בפיקדון; ולשיטתו השבועה שבמשנה היא אמנם מן התורה, אך מדין - העדאת עדים במקצת.
שיטת רבנו חנאל
גם רבנו חננאל רמז בפרושו בבבא-בתרא - לאופן שרבי חייא (קמייתא) העמיד בו את משנתנו. וזו לשון הסוגיה בבבא בתרא (דפים ל"ד ע"ב - ל"ה ע"ב):
"ההוא ארבא דהוו מינצו עלה בי תרי, האי אמר דידי היא והאי אמר דידי היא ... זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי - אמר רב נחמן: כל דאלים גבר. ומאי שנא משני שטרות היוצאין ביום אחד, דרב אמר: יחלוקו, ושמואל אמר: שודא דדייני? התם ליכא למיקם עלה דמילתא, הכא איכא למיקם עלה דמילתא. ומאי שנא מהא דתנן: המחליף פרה בחמור וילדה, וכן המוכר שפחתו וילדה, זה אומר עד שלא מכרתי ילדה וזה אומר משלקחתי ילדה - יחלוקו? התם - להאי אית ליה דררא דממונא, ולההוא אית ליה דררא דממונא, הכא - אי דמר לא דמר, ואי דמר לא דמר."
הרשב"ם הביא שם את שיטת רבנו חננאל, וזו לשון הרשב"ם:
" האי אמר דידי הוא כו' - ולא זה ולא זה מוחזקין בה מדלא רמי עלה ממתניתין דשנים אוחזין בטלית שזה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת ולא אמרינן כל דאלים גבר כן פירש רבנו חננאל".
לכאורה, דברי רבנו חננאל קשים. בסוגיה בב"מ דף ז' ע"א רב פפא העמיד את משנתנו כשאוחזין בקצות הטלית; ואילו רבנו חננאל סבור שבמשנה הזו כל אחד נוטל עד היכן שידו מגעת !!
אולם רבנו חננאל מרמז בדבריו שם, שהוא הכריע כסוגית הפתיחה של מסכת בבא-מציעא. לפי סוגיה זו משנת "שנים אוחזין" מועמדת, כשכל אחד אוחז בטלית בחציה ממש, ולא נותר חלק שאינו מוחזק בידי אחד מהם. וכעין כך כתב רבנו חננאל בפרושו במסכת שבועות דף מ"ח ע"א, וזו לשונו: "... כענין שנים אוחזין בטלית שכל אחד מהן נשבע על מה שבידו - ומחזיק ."
ההעמדות השונות של משנת "שנים אוחזין"
בירושלמי כאן ובפ"ב דכתובות מבואר שהבאת הסיוע לדברי רבי חייא מן המשנה, לא היתה חלק מדברי רבי חייא; אלא דברי אמוראים שניסו לסייע לשיטתו. לפיכך יתכן, שרבי חייא יעמיד את המשנה כאוקימתא של רב פפא, שאוחזין בקצות הטלית. ואזי המשנה תהיה סיוע לשיטתו ב"הילך"; וכדלקמן.
שניים הבאים לבית דין ואוחזין בקצות הטלית - בלי לנסות לאחוז כמה שיותר ממנה; - הרי שאנן סהדי - שבכוונת כל אחד, שבי"ד ימסור חלק ממנה לחברו. ואע"פ שהוא אומר שכולה שלו, הרי שהוא כאומר 'הילך' לחברו; שהרי אם לא היה מעונין בכך, היה צריך לנסות לאחוז כמה שיותר ממנה.
ונמצא שאע"פ שאינו טוען בפה מלא - "הילך"; הרי ש"אנן סהדי" שהוא טוען "הילך".
וזו לשון הסוגיה בדף ד' ע"א:
"אלא דקאמר ותנא תונא, מי דמי? התם - למלוה אית ליה סהדי, ללוה לית ליה סהדי דלא מסיק ליה ולא מידי, דאי הוו ליה סהדי ללוה דלא מסיק ליה ולא מידי - לא בעי רבי חייא לאשתבועי. הכא, כי היכי דאנן סהדי בהאי - אנן סהדי בהאי, ואפילו הכי משתבעי! - אלא, כי איתמר ותנא תונא - אאידך דרבי חייא איתמר. דאמר רבי חייא: מנה לי בידך, והלה אומר: אין לך בידי אלא חמישים זוז, והילך - חייב. מאי טעמא - הילך נמי כמודה מקצת הטענה דמי, ותנא תונא: שנים אוחזין בטלית. והא הכא, כיון דתפיס - הילך הוא, וקתני ישבע."
התוספות הקשו שם על מהלך הסוגיה. אולם יתכן שכוונת הסוגיה לחזור בה גם מאופן העמדת המשנה. כלומר, כאשר הסוגיה רצתה לסייע לדין "רבי חייא קמייתא" מהמשנה - העמידו את המשנה כשכל אחד תופס עד חציה ממש. אולם כאשר רצו לסייע מהמשנה ל"אידך דרבי חייא" - העמידו אותה כששני בעלי הדין תופסים בקצותיה. ומכיוון שכל אחד תופס באופן מוזר זה, הרי שהוא כאומר לחבירו - "הילך".
ואמנם, בחלק מן הגרסאות יש תוספת - [אנן סהדי דמאי דתפיס]; ובחלקן אינה מופיעה. ונלענ"ד, שהגרסאות הקצרות נוקטות, שלאידך דרבי חייא - המשנה מועמדת כשאוחזין בקצותיה; ולכן אין "מאי דתפיס" וממילא אין גם - "אנן סהדי דמאי תפיס".
סדר הסוגיות ברי"ף
הרי"ף הביא תחילה (בדף ב' ע"א מדפי הרי"ף) את הסוגיה בדף ז'; שמבואר שם שמשנתנו מועמדת כשאוחזין בקצות הטלית, ורק אח"כ הרי"ף הביא סוגיות אחרות שבפרקנו, ואע"פ שהן קודמות לה.
ובדף ד' ע"א מדפי הרי"ף - הרי"ף הביא את דין רבי חייא קמייתא בתור דין עצמאי - שאין אפילו נסיון לקושרו למשנה. ואח"כ הרי"ף הביא את דין רבי חייא השני בתור דין שיש לו סיוע מן המשנה; וזו לשון הרי"ף שם:
"תני רבי חיא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום ועדים מעידים אותו שיש לו נ' זוז נותן נ' זוז וישבע על השאר שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מק"ו, וכן הלכתא. ואמר רבי חייא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא נ' זוז והילך חייב מאי טעמא הילך כמודה במקצת טענה דמי ותנא תונא שנים אוחזין בטלית והא הכא דכיון דתפיס הילך הוא וקתני ישבע. רב ששת אמר הילך פטור מ"ט כיוון דאמר ליה הילך הני חמשין דקא מודי ליה בגויהו כמאן דנקיט להו בידיה מלוה ובאידך חמשין הא לא קא מודה ליה הילכך ליכא הודאה מקצת הטענה. ולרב ששת קשיא מתניתין אמר לך רב ששת מתניתין תקנת חכמים היא כר' יוחנן."
הרי"ף רצה לרמז שלמסקנה, אין קשר בין דין רבי חייא קמייתא לבין המשנה, מפני שהמשנה מועמדת ששני בעלי הדין חולקים זה על זה - אך אוחזים בקצותיה. ולשיטת הרי"ף במצב זה - אין אנן סהדי שלכל אחד יש מחצית. ולפיכך הרי"ף הקדים בהבאת האוקימתא הזו של רב פפא.
^ 1 ועיין בשטה מקובצת.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
