ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא מציעא
- ספריה
- שם מרדכי
- בבא מציעא - פרק ראשון
" - מה להצד השוה שבהן - שכן לא הוחזק כפרן, תאמר בעדים שכן הוחזק כפרן! - ובעדים מי הוחזק כפרן? והאמר רב אידי בר אבין אמר רב חסדא: הכופר במלוה - כשר לעדות, בפיקדון - פסול לעדות."
ממסקנת הסוגיה משמע, ששבועת רבי חייא קיימת רק בכופר בהלוואה ובאו עדים שהוא חייב במקצתה. אולם אם הנתבע כפר בפקדון ובאו עדים על מקצת הפקדון - הוא פסול לשבועה; וממילא נפרך הלימוד - ואי אפשר להשביע אותו על תביעת שאר הפקדון.
אולם בסוגיה בבבא מציעא דף ה' ע"א משמע שדין רבי חייא קיים גם בכופר במקצת הפקדון:
"ההוא רעיא דהוו מסרי ליה כל יומא חיותא בסהדי, יומא חד מסרו ליה בלא סהדי, לסוף אמר להו: לא היו דברים מעולם. אתו סהדי אסהידו ביה דאכל תרתי מינייהו. אמר רבי זירא: אם איתא לדרבי חייא קמייתא - משתבע אשארא. - אמר ליה אביי: אם איתא משתבע? והא גזלן הוא! - אמר ליה: שכנגדו קאמינא.
התוספות בד"ה 'אי איתא' הקשו על כך ותירצו:
"... ושמא יש לומר אחרי שלמד שיש שבועה בהעדאת עדים במלוה, מעתה אין לחלק בין מלוה לפקדון."
הסוגיה לעיל נקטה שרבי חייא למד את דין השבועה - רק ממקרים שהכופר בטענות התובע לא הוחזק "כפרן"; וסוגיית "ההוא רעיא" נראית כחולקת על הסוגיה ההיא. התוספות תירצו תרוץ דחוק, והם עצמם התקשו בתרוץ זה ואמרוהו בלשון "שמא". נראה, שהרמב"ם סבור שהסוגיות אכן חלוקות, וכדלקמן.
"חשוד", ו"נחשב לחשוד"
סוגית "ההוא רעיא" מאריכה ומדגישה שדרכם של המפקידים היתה שלא לסמוך על הרועה, וכל יום הם היו מקפידים למסור לו רק בעדים. הסוגיה נזקקה לכך כדי ללמדנו - שיש ריעותא גדולה בטענת הבעלים, שגם באותו יום הם מסרו לו חיות לשמור. לפיכך כל האמוראים מודים 1 , שאם הרועה היה טוען שבאותו יום הוא קנה את החיות מן הבעלים, הוא היה נאמן ואע"פ שהוא אומן (רועה) וראו אותן בידו. 2
נמצא, שבאותו יום לא היה כוח בעדות העדים כדי לחייבו בשני החיות שהוא אכל; ורק מפני שהרועה טען מתחילה - "לא היו דברים מעולם", ובאו עדים והכחישוהו; הוא חויב לשלם. ונמצא, ש"ההוא רעיא" לא היה "חשוד" ממש. אלא שמתוך דבריו הוא התחייב, שאם יבואו עדים ויכחישוהו - הוא מוכן להיות " נחשב לחשוד". ומאחר שאינו "חשוד" ממש, הקל-וחומר לא נפרך.
אולם נראה שרב אידי בר אבין אינו מסכים לחלוקה בין "חשוד" ממש - לבין "נחשב לחשוד"; וכדלקמן.
סוגיות שאינן מחלקות בין "חשוד" לבין "נחשב לחשוד"
גם במקרה רגיל - שאין בו ריעותא. אין הכרח גמור שאדם שכפר בפיקדון ובאו עדים שהפקדון היה בידיו בשעה שהוא כפר - הוא גזלן. תיתכן אפשרות שהנפקד קנה את הפקדון מיד המפקיד, והוא אינו גזלן שפסול לשבועה. אולם מפשטות דברי רב אידי בר אבין משמע שהוא אינו חושש לכך. לשיטתו, נפקד שטען "לא היו דברים מעולם" - הסכים להיות "נחשב לחשוד" אם הוא יוכחש. ולשיטתו גם "נחשב לחשוד" הוא פסול לשבועה.
כמה סוגיות בתלמוד קבלו את דברי רב אידי בר אבין כדבר פשוט; וכן הוא בסוגיה בבבא קמא דף ק"ה ע"ב 3 :
"... אמר רב ששת: הכופר בפקדון, נעשה עליו גזלן וחייב באונסין , ... מתיב רמי בר חמא: ושכנגדו חשוד על השבועה כיצד? אחד שבועת העדות ואחד שבועת הפקדון, ואפילו שבועת שוא; ואם איתא, בכפירה הוא דאיפסיל ליה! אמרי: הכא במאי עסקינן - דקאי באגם, דלאו כפירה הוא, דסבר: אשתמיטנא ליה אדאזילנא ומייתינא ליה; תדע, דאמר רב אידי בר אבין : הכופר במלוה כשר לעדות, בפקדון - פסול לעדות ."
רב ששת אמר, שמי שכפר בפקדון, ולאחר מכן באו עדים והעידו נגדו - נחשב ל"גזלן" והוא חייב באונסי החפץ שהוא כפר בו. רמי בר חמא חלק עליו והיה סבור שמעשה הכפירה אינו הופך אותו לגזלן. רמי בר חמא הוכיח את שיטתו מכך - שהמשנה פוסלת את הכופר בפקדון רק כשנשבע עליו לשקר. ואילו לפי דברי רב ששת, די בכך שהעידו עליו שהוא כפר כדי להופכו לגזלן, וממילא גזלן פסול לשבועה.
הסוגיה תירצה שחייבים לומר שהמשנה מדברת כשבשעת הכפירה החפץ לא היה בידי הנפקד, והוא לא התכוון לגזול אותו בכפירה. במשנה מדובר שהבהמה ברחה לאגם והנפקד כפר רק כדי להרוויח זמן עד שימצא אותה; ולכן הוא חייב רק על בגלל שנשבע לשקר. המשנה הוכיחה שזהו הסבר הגיוני שהרי רב אידי בר אבין מחלק באופן הזה.
אולם לכאורה אפשר היה לומר שרב ששת אינו מסכים כלל ועיקר עם קושיית רמי בר חמא - וממילא הוא לא נזקק לתרץ את דבריו לפי שיטת רב אידי בר אבין. אפשר לומר שרב ששת מחלק בין "חיוב באונסין" לבין "פסול כללי לשבועה".
אין הכרח גמור שאדם שכפר בפיקדון ובאו עדים שהפקדון היה בידיו בשעה שהוא כפר - הוא גזלן. "חיוב באונסים" הוא חיוב ממוני מוגדר בערך של החפץ, ומי שהסכים להיות "נחשב לגזלן" מסוגל להתחייב ב"חיוב ממוני" כזה - למרות שאינו חייב בו באמת. אולם "פסול כללי לשבועה" מתפשט הרבה מעבר למקרה של הפקדון. ומכיוון שהאפשרות שהנפקד קנה את הפקדון לא נשללה באופן מוחלט, לפיכך הוא לא הופך להיות "פסול כללי לשבועה".
ניתן היה לומר, שרב ששת סבור שנפקד שטען "לא היו דברים מעולם" התחייב להיות "נחשב לגזלן" אם הוא יוכחש. ומכיוון שזו התחייבות ממונית הוא "חייב באונסים". אולם אין בכוח התחייבותו לפסול אותו "פסול כללי לשבועה" - ולפיכך המשנה שאמרה שרק מי שנשבע לשקר נפסל לשבועה היא מדוייקת!!
סיוע להבדל בין "נחשב לגזלן" לבין "גזלן אמיתי" לענין "פסול שבועה", ניתן למצוא מתוך המשך סוגיית "ההוא רעיא".
סוגיית "ההוא רעיא" ופסול הכופר בפקדון
הסוגיה הקשתה בהמשך מדוע אביי פסל את הרועה מדין "גזלן" והרי אפשר היה לפסול אותו מדין אחר - "ותיפוק ליה דהוה ליה רועה". המפרשים התקשו במה עדיף הפסול מטעם "רועה" - על פני פסול "גזלן" שאביי אמר. ברם, לפי מה שהתבאר קיים הבדל גדול. כאשר אביי פסל אותו מדין "גזלן" הוא לא התכוון ל"פסול כללי לשבועה", שהרי יתכן שהרועה קנה את הפקדון מאת המפקיד. אביי התכוון ל"פסול פרטי".
הרועה שטען "לא היו דברים מעולם" הסכים להיות "נחשב לגזלן"; וההתחייבות הזו כוללת "פסול פרטי לשבועה" וכמו כן "פסול כללי לשבועה". "הפסול הפרטי" הוא לגבי המקרה הפרטי שטענו שהפקידו אצלו חמישה חיות. הרועה מסוגל להתחייב חיוב ממוני קצוב; והסוגיה סבורה שהוא מסוגל גם להתחייב להיות "נחשב לפסול לשבועה" - לגביהן. אולם הוא לא מסוגל להתחייב חיוב בלתי מוגדר להיות "פסול כללי לשבועה" לגבי כל שאר התביעות שבעולם.
הסוגיה ידעה שאביי, שפסל את הרועה מדין "גזלן", לא התכוון לפסול כללי - אלא לפסול פרטי; דווקא לגבי חמש החיות שהפקידו בידו. ולכן היא שאלה מדוע הוא לא פסל אותו פסול חזק יותר, שהרי הוא "רועה" - שצריך להיות "פסול כללי לשבועה" לגבי כל השבועות שבעולם.
סוגיית "ההוא רעיא" ומחלקת הרי"ף ורב שרירא גאון
וזו לשון הטור חו"מ סימן פ"ז ס' מ"ג:
"כתב רב אלפס בתשובה, נשבע היסת ואח"כ הודה מעצמו במקצת - הוי ליה חשוד ופרע מאי דאודי, ושכנגדו הוא נשבע על השאר ונוטל. ותמהו על דבריו איך יחשד ע"פ עצמו. ורב שרירא גאון כתב כי אודי מדעתיה אם דרך תשובה הודה שמתחרט על מה שנשבע לשקר, נפטר מהשאר; ואם הודה שלא על דרך תשובה, נשבע על השאר - שאינו נפסל לשבועה ע"פ עצמו" :
לפי מה שהתבאר לפני כן, ניתן לומר שהרי"ף דייק את שיטתו מתוך סוגיית "ההוא רעיא". הרועה לא היה "גזלן" אמיתי שנפסל לכל השבועות, אלא שהוא התחייב מתוך דבריו, שאם הוא יוכחש הוא יהיה "נחשב לגזלן" לגבי השאר. הרי"ף למד משם שגם כאשר הוא "מודה ממש" שהוא נשבע לשקר, הוא "נחשב לחשוד" - לגבי אותו המקרה! ולפיכך "שכנגדו ישבע על השאר ונוטל".
נראה, שרב שרירא מסכים עם הרי"ף ביחס להבנתו בסוגיית "ההוא רעיא". אולם הוא סבור ששיטתו של אביי שה"רועה" התחייב להיות "נחשב לחשוד", ולכן הוא נפסל לשבועה - נתונה במחלוקת.
בסוגיה הסמוכה מבואר שקיימת מחלוקת בין אביי לרבי יוחנן ביחס ל"חשוד על השבועה". הרי"ף פסק שם כאביי . לפי הבנת הרי"ף, אביי סבור שאין משביעים "חשוד על הממון" מפני שיש לחוש לזלזול שבועה בצבור. ומאחר שהצבור מחשיב ל"חשוד על הממון" גם את מי שנמצא "כופר" מתוך דבריו - אין למסור לו שבועה; ולכן ישבע שכנגדו וכדו'.
אביי לשיטתו, ולכן הוא פסק שהרועה שהפך לחשוד מתוך דבריו - פסול לשבועה; ושכנגדו יישבע על השאר. אולם רב שרירא והרמב"ם פסקו כשיטת רבי יוחנן, שאין לחוש לזלזול שבועה בצבור; ולכן ישבע גם מי שהודה מעצמו שהוא חשוד, וגם מי שהודה מתוך דבריו.
הרמב"ם ופסול הכופר בפקדון
הרמב"ם מסכים שהכופר בפקדון נהיה גזלן, ובתור גזלן הוא צריך להיות פסול לשבועה ולעדות; וכן מבואר בספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה רמ"ח:
"והמצוה הרמ"ח היא שהזהירנו שלא לכחש החובות שנתחייבנו בהם והפקדונות אשר הופקדו אצלנו והוא אמרו יתעלה (קדושים יט) לא תכחשו. והתבאר שבממון הכתוב מדבר. ולשון ספרא (ריש פרש' ב') לפי שנאמר וכחש בה ונשבע על שקר למדנו עונש אזהרה מנין תלמוד לומר לא תכחשו. וכבר ידעת (ב"ק קה: קו. וש"נ) שהכופר בפקדון פסול לעדות, ואע"פ שלא נשבע, לעברו על אמרו ית' לא תכחשו. וכבר התבארו משפטי מצוה זו ג"כ במקומות במסכת שבועות (לג ב - לד ב, ופ"ה - ח):"
אולם הרמב"ם סבור שכדי שהכופר בפקדון יהפוך ל"פסול לעדות ולשבועה", צריך שהעדים יעידו שלא זזה ידם מתוך ידו של הנפקד, ולפיכך ברור שהוא לא קנה את הפקדון מהמפקיד, אלא שהוא גזלן. כך משמע מהאופן שהרמב"ם פוסק ביד החזקה.
הרמב"ם הביא את דינו של רב ששת - כלשונו, וזו לשון הרמב"ם בהלכות גזלה פרק ג' הלכה י"ד:
"הכופר בפקדון בבית דין אם היה ברשותו בעת שכפר נעשה עליו גזלן וחייב באונסיו ."
אולם את דין רב אידי בר אבין - שבנוסף לכך הוא גם פסול לשבועה ועדות; הרמב"ם לא הביא כלשונו. וזו לשון הרמב"ם בהלכות טוען ונטען פרק ב' הלכה ג':
"אין אדם נעשה חשוד - עַד שיבואו עליו עדים שהוא עבר עבירה שנפסל בה. אבל המודה מפי עצמו שהוא חשוד ושעבר עבירה שנפסל בה, אע"פ שחוששין לו ואין ראוי לעשותו עֵד בתחלה, אם נתחייב שבועה משביעין אותו; שהרי אומרים לו אם אמת אתה אומר השבע ולא מפני שעברת עבירה אסור לך להשבע באמת, ואם שקר אתה אומר הודה לבעל דינך, אבל הנחשד בעדים אין אנו מאמינים אותו שישבע."
נראה, שהרמב"ם לא הביא את דין רב אידי בר אבין כלשונו; מפני שהוא סבור שגם אם הפקדון היה בחצר הנפקד בעת שהוא כפר - הוא לא נפסל לשבועה. לשיטת הרמב"ם, הנפקד נפסל לשבועה - רק אם העדים יודעים שהנפקד לא קנה בינתיים את הפקדון.
פסיקת הטור והשו"ע
פסיקת הטור והשו"ע טעונה ברור.
בטור חו"מ סימן צ"ב נפסק - "הכופר בפקדון הוי חשוד אף ע"פ שלא נשבע וכגון שיש עדים שראוהו בידו בשעה שכפר הא לאו הכי לא". ואלו בשו"ע חו"מ סימן פ"ז סעיף כ"ח נפסק - "נשבע היסת, ואח"כ הודה מעצמו במקצת, אם דרך תשובה הודה, שמתחרט על מה שנשבע לשקר, נפטר מהשאר, ואם הודה שלא על דרך תשובה, אינו נפסל לשבועה על פי עצמו ."
נמצא שהטור והשו"ע סבורים שאדם אינו יכול לפסול את עצמו לשבועה. אולם מאידך, הכופר בפקדון שנמצא בידו פסול לשבועה, ואע"פ שיתכן ולמעשה קנה את הפקדון; ולא נפסל אלא מתוך דבריו.
וקשה, מכיוון שהעדאת העדים בנויה על הודאת פיו שהיתה בטענת להד"ם, הרי שהוא פסל את עצמו? ומה ההבדל בין דין זה לדין "הודה שלא על דרך תשובה"?
ונראה שהטור והשו"ע סבורים, שטענת "קניתי את הפקדון" אינה שכיחה כלל וכלל.
גם הרמב"ם מודה, שאם ראינו שאדם נטל בכוח חפץ מיד חברו, אין אנו יודעים בוודאות שלפנינו מעשה גזילה; שהרי יתכן והשני גזל ממנו את החפץ לפני-כן, וכעת הוא עושה דין לעצמו. אלא שהתורה דנה לפי המצוי; - ומאחר ורוב מקרי החטיפות נעשים ע"י גזלנים, ולא ע"י עושי-דין לעצמם; - אם שני עדים ראו אדם שחטף מחברו, הם מעידים על כך ופוסלים אותו.
הטור והשו"ע נקטו, שרק במיעוט המקרים הנפקד קונה את הפקדון מאת המפקיד; ולפיכך אם העדים ראו את הפקדון בידו בשעה שכפר, ניתן לפוסלו. ולפיכך, הם פסקו את שיטת רב אידי בר אבין. ומאידך, הרמב"ם אינו מביא את דברי רב אידי - ומכאן שהוא הכריע ששיטתו נדחתה.
^ 1 האפשרות שסתם אדם (שאינו אומן) שהפקידו אצלו בעדים, יהיה "נאמן" לטעון אחר כך שהוא קנה את הפקדון מיד הבעלים - תלויה במחלוקת רבה ואביי בסוגיה בבבא בתרא דף מ"ה. רבה היה סבור ש"המפקיד אצל חבירו בעדים - צריך להחזיר לו בעדים"; ואילו אביי סבור שהוא נאמן לומר שהוא החזיר למפקיד ואפילו שאין לו עדים על כך. נטיית הסוגיה בבבא בתרא שם היא לפסוק כאביי ולומר שגם רבה הודה לו. אולם בגרסאות המדוייקות ברי"ף מבואר שנטיית הרי"ף לפסוק כדעתו הראשונה של רבה. נראה, שמחלוקת רבה ואביי תהיה גם בטענת "קניתי מהמפקיד"; לרבה הוא לא נאמן לטעון "קניתי מהמפקיד" בלא עדים, ואילו לאביי הוא "נאמן". אולם גם לרי"ף שהוא "לא נאמן", אין זה אומר שהדבר לא התרחש במציאות. ולכן במקום שיש ריעותא בטענת הבעלים - אפילו אומן נאמן.
^ 2 וכפי שהתבאר לעיל במאמר "הסוגיות החלוקות ברבי חייא קמייתא"
^ 3 ובשבועות דף מ' ע"ב
^ 2 וכפי שהתבאר לעיל במאמר "הסוגיות החלוקות ברבי חייא קמייתא"
^ 3 ובשבועות דף מ' ע"ב
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
