ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- ט"ו בשבט
- כללי
- ספריה
- הלכות חגים
- ט"ו בשבט
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
אשר ישעיהו בן רבקה
דיני וענייני היום
א. ט"ו בִּשְׁבָט הוא רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָנוֹת לענין ערלה ולענין תרומות ומעשרות. אֵין אוֹמְרִים בּוֹ תַּחֲנוּן, כי שמחת האילן משפיעה על שמחת האדם - "כי האדם עץ השדה" (עיין שולחן ערוך קל"א ו').
ב. נחלקו הדעות אם אומרים תחנון במנחה שלפניו (עיין פר"ח) ונהגו לא לומר תחנון גם במנחה שלפניו (עיין משנה ברורה ס"ק לב וכף החיים ס"ק קא).
ג. יש נוהגים ללמוד בליל ט"ו בשבט בסדר "פרי עץ הדר". ויש נוהגים להרבות בלימוד עניני מעלת פירות הארץ ומעלת ארץ ישראל הכל כפי הלומדים וכפי הזמן.
ד. נוֹהֲגִין לְהַרְבּוֹת באכילת פירות האילן בליל וביום ט"ו בשבט, ומשתדלים שיהיו מהפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל. (עיין מגן אברהם קלא ס"ק טז, כף החיים ס"ק צז משנה ברורה ס"ק לא).
ה. עדיף לאכול מפירות שגדלו בארץ ישראל ולברך עליהם תחילה אם הם מאותו סוג של פירות חו"ל (עיין בן איש חי מטות ואחרונים).
ו. יש להקפיד במיוחד ביום זה על הברכות שמברך על הפירות שיהיו כדין, ויהיו בכוונת הלב, כיון שבהם מביא האדם ברכה לפירות האילן. (עיין ראש השנה טז ורש"י שם ד"ה שתי הלחם)
ז. כשמברך על הפירות יברך על הפרי החשוב ביותר קודם אם רוצה לאכול ממנו, והחשוב הוא זה הכתוב קרוב ביותר למילה "ארץ" בפסוק "ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש". ולכן הסדר הוא: לחם לסוגיו, עוגות, יין, זית, תמר, ענבים, תאנה, רימון, שאר פירות העץ, פירות האדמה, ברכת "שֶהַכֹּל", ברכת הריח. אחרי הברכה כנ"ל - אין חשיבות לסדר האכילה.
ח. יתפלל בט"ו בשבט על אתרוג מהודר לסוכות. (עיין לשון חכמים ח"א לח)
ט. מי שקנה פירות לא מעושרים שחנטו קודם ט"ו בשבט וקנה פירות נוספים שחנטו אחר ט"ו בשבט וגם הם אינם מעושרים - אינו יכול להפריש מפירות אלו על אלו וישאל שאלת חכם.
י. ט"ו בשבט שחל בשבת: הטוב ביותר לאכול את הפירות אחר ברכת המזון ולא לאחר הקידוש כדי שיהיה לו תיאבון בארוחה. ולא בתוך הסעודה, שלא יכנס לספק ברכות. ואין בזה חשש ברכה שאינה צריכה, כיוון שצריך להרבות בברכות בשבת. (עיין רמב"ם)
יא. מי שקנה פירות לא מעושרים או ספק מעושרים - יעשרם קודם שבת כיון שבשבת אסור לעשרם.
תענית בט"ו בשבט
א. חתן וכלה שמתענין ביום חופתם - לא יתענו בט"ו בִּשְׁבָט ולא בכל יום שאין אומרים בו תחנון. "ויתענו ביום שלפניו אף על פי שאינו ביום החופה." (עיין מרדכי בשם הגאונים ר"ה תש"א, ב"י ושולחן ערוך תקע"ב סק"ג)
ט"ו בשבט לגבי מעשרות
א. כל פרי חייב תמיד בתרומה ובמעשר ראשון, וחייב גם במעשר שני ומעשר עני, יש שנים שחייב במעשר שני ויש שנים במעשר עני.
ב. התאריך הקובע לאילן אם פירותיו חייבים במעשר שני או עני, הוא ט"ו בשבט: אילן שפירותיו חנטו לפני ט"ו בשבט מתעשרין כדין השנה שקדמה לה, ואם חנטו אחרי ט"ו בשבט מתעשרין כדין אותה שנה. לדוגמא: שנת תש"ס היא שנת חיוב מעשר עני, ואעפ"כ פרי שחנט בשנת תש"ס לפני ט"ו בשבט - הריהו חייב במעשר שני, כי כל מה שחנט לפני ט"ו בשבט גדל על כחה של השנה החולפת. ואם חנט אחרי ט"ו בשבט - חייב במעשר עני.
ט"ו בשבט לגבי ערלה
א. כָּל עֵץ מַאֲכָל בשָׁלשׁ השָׁנִים הָרִאשׁוֹנוֹת לִנְּטִיעָתוֹ - הַפֵּרוֹת וְהַגַּרְעִינִין וְהַקְּלִיפּוֹת אָסוּרים בַּהֲנָאָה. (שולחן ערוך רצד ס"ע א)
ב. שָׁלשׁ שָׁנִים אֵלּוּ אֵין מוֹנִים מִיּוֹם לְיוֹם, אֶלָּא אִם נָטַע קֹדֶם ט"ז בְּאָב, כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ אַרְבָּעִים וְאַרְבָּעָה יוֹם עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה, נֶחְשֶׁבֶת לוֹ הַשָּׁנָה, מִשּׁוּם דְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם הֵמָּה יְמֵי קְלִיטָה, והיותו של העץ שְׁלֹשִׁים יוֹם בְּשָׁנָה - נחשב לו כשנה ראשונה. ומונים עוד שְׁתֵּי שָׁנִים - והפירות שיחנטו אחרי ט"ו בשבט יהיו מותרים אחרי פדיון (נטע רבעי) ומשנה חמישית ואילך הפירות מותרים גם בלי פדיון.
ג. לדוגמא אם נטע לפני ט"ז אב תשנ"ז, נחשב לו עד ראש השנה תשנ"ח כשנה אחת. בראש שנת תשנ"ט תסתיים שנה שניה, ובראש השנה של תש"ס יסתימו שלוש שנות ערלה. אעפ"כ כל מה שיחנוט לפני ט"ו בשבט תש"ס נחשב עדיין ערלה כחלק משנת תשנ"ט. ומה שיחנוט אחרי ט"ו בשבט תש"ס יהיה נטע רבעי שאפשר לפדותו ולאוכלו (עיין שולחן ערוך יורה דעה רצד סע' ה).
ד. ואם נטע אחרי ט"ז אב תשנ"ז לא נחשב לשנה ואפילו לא לחודש אלא החשבון מתחיל משנת תשנ"ח - שנה א', תשנ"ט - שנה ב', מראש השנה של תש"ס - מתחילה שנה ג' וכל מה שיחנוט בשנת תשס"א - ערלה. מה שיחנוט מט"ו בשבט תשס"א והלאה - נטע רבעי. ובשנת תשס"ב מט"ו בשבט והלאה הפירות מותרים. נמצא שלפעמים הערלה נחשבת יותר מג' שנים.
ט"ו בשבט לגבי שביעית
א. יש אומרים שט"ו בשבט דינו כשנה חדשה גם לענין קדושת שביעית בפירות האילן, אך אין הלכה כן. (עיין רש"י שהדגיש שט"ו בשבט ראש השנה לענין מעשר, ולעומתו ר"ח ר"ה ט"ו ע"ב, רש"ש ר"ה דף י"ד ע"א, ר"ש משאנץ, תו"כ בהריפ"א ד', ראב"ד ועוד שסוברים שט"ו בשבט קובע גם לענין שביעית. רמב"ם הלכות שמיטה פ"ד ה"ט שמשמע שראש השנה קובע לענין שביעית. וברדב"ז שם ובשו"ת ח"ו ב"א רכא, וכן בפאת השולחן סי' כב סעי' ט' ס"ק י"ד שהסבירו כך את הרמב"ם, ולעומתם עיין בשל"ה שער האותיות ק' ועיין מהר"ש סירלין סי' ס"פ ה' ורע"א במשניות ס"פ ה' שפוסקים כרדב"ז, ועיין משפט כהן ס"ו, ועיין כפות תמרים של מהר"י בן חביב לסוכה ל"ט ע"ג ובחזו"א שביעית פ"ז י"ג שהביאו הוכחה לשיטת הרדב"ז).
סדר ברכות הנהנין
א. סֵדֶר הַבְּרָכוֹת נִרְמָז בַּמִּלִּים "מַגַּע אֵשׁ":
מְזוֹנוֹת - "הַמּוֹצִיא" "מְזוֹנוֹת".
גֶּפֶן - בְּרָכָה עַל יַיִן.
עֵץ - בְּרָכָה עַל פְּרִי הָעֵץ מִשִּׁבְעַת הַמִּינִים אוֹ פְּרִי הָעֵץ אַחֵר אם אין מִשִּׁבְעַת הַמִּינִים (ולהרמב"ם תמיד מברך על פרי שחביב עליו).
אֲדָמָה - בְּרָכָה עַל פְּרִי אֲדָמָה מִשִּׁבְעַת הַמִּינִים (כגון חיטה שלמה לא מבוקעת) אוֹ אַחֵר.
שֶׁהַכֹּל - בְּרָכָה עַל מַיִם וְכַדוֹמֶה אוֹ בְּרָכָה עַל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ בִּרְכָתוֹ.
ב. לְמָשָׁל אִם יֵשׁ לְפָנָיו עוּגָה וְיַיִן - קֹדֶם יְבָרֵךְ "מְזוֹנוֹת" עַל הָעוּגָה וְאַחַר כָּךְ "הַגֶּפֶן" עַל הַיַיִן. אִם יֵשׁ יַיִן וְזַיִת אוֹ תָּמָר יְבָרֵךְ קֹדֶם עַל יַיִן וְאַחַר כָּךְ "הָעֵץ" פֵּרוֹת הָעֵץ.
ג. אם יש לְפָנָיו גם זית וגם תמר וגם יין יברך על היין תחילה ואחר כך על הזית ויאכל ממנו ואחר כך יאכל גם מהתמר אם רצונו בכך (בן איש חי מטות א').
ד. מִפְּנֵי מָה מְזוֹנוֹת קוֹדְמִים לְכָל דָּבָר? כֵּיוָן שֶׁהֵם רִאשׁוֹנִים בַּפָּסוּק "אֶרֶץ חִטָּה‘ וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶֽרֶץ-זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ".
ה. מִפְּנֵי מָה גֶּפֶן קוֹדֶמֶת לְעֵץ? כֵּיוָן שֶׁיַּיִן מִשִּׁבְעַת הַמִּינִים, וְהוּא דָּבָר חָשׁוּב שֶׁנֶּאֱמַר עָלָיו "וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ", וְקָבְעוּ לוֹ בְּרָכָה מְיֻחֶדֶת "בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן" לָכֵן הוּא קֹדֶם לְכָל הַפֵּרוֹת. (שם ס"ע ד ה)
ו. מִפְּנֵי מָה דָּבָר שֶׁבִּרְכָתוֹ "בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ" קֹדֶם לְדָבָר שֶׁבִּרְכָתוֹ "בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה"? כיון שברכת "בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ" חשובה יותר (עיין משנה ברורה ס"ק יא וכף החיים ס"ק יד).
ז. מִפְּנֵי מָה כֻּלָּם קוֹדְמִים לְדָבָר שֶׁבִּרְכָתוֹ "שֶׁהַכֹּל"? כֵּיוָן שֶׁבְּרָכוֹת אֵלּוּ חֲשׁוּבוֹת יוֹתֵר שֶׁהֵן מְבֹרָרוֹת, שֶׁאֵינָן פּוֹטְרוֹת אֶלָּא מִין אֶחָד בִּלְבַד. וְאִלּוּ בִּרְכַּת "שֶׁהַכֹּל" בְּרָכָה כּוֹלֶלֶת הַרְבֵּה מינים (עיין שם ס"ע ג).
ח. מְבָרֵךְ עַל הַפְּרִי הַ"קּוֹדֵם" רַק כְּשֶׁרוֹצֶה לֶאֶכֹל מִמֶּנּוּ, אַךְ אִם הַ"קּוֹדֵם" נִמְצָא עַל הַשֻּׁלְחָן וְאֵינוֹ רוֹצֶה לֶאֶכֹל מִמֶּנּוּ - לֹא מַקְדִּים לְבָרֵךָ עָלָיו (שם ס"ע ה, כף החיים ס"ק נג, משנה ברורה ס"ק לא).
ט. כְּשֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַ"קּוֹדֵם", יֵשׁ לְהַקְדִּימוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהַמְּאֻחָר חָבִיב לוֹ יוֹתֵר.
קְדִימָה לְחִטָּה
י. בִּרְכַּת "הַמּוֹצִיא" קוֹדֶמֶת לְ"בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת", וּשְׁתֵּיהֶן קוֹדְמוֹת לְבִרְכַּת הַיַיִן. וְלָכֵן בְּשַׁבָּת ויוֹם טוֹב כְּשֶׁמְּקַדֵּשׁ עַל הַיַיִן צָרִיךְ לְכַסּוֹת אֶת הַפַּת "שֶׁלֹּא יִרְאֶה בּוּשָׁתוֹ", שֶׁמַּקְדִּימִין לוֹ בִּרְכַּת הַיַּיִן. וְכֵן בְּשַׁחֲרִית שֶׁמְּקַדֵּשׁ וְאוֹכֵל אחר כך מִינֵי מְזוֹנוֹת, צָרִיךְ לְכַסּוֹת אֶת הַמְּזוֹנוֹת בִּשְׁעַת הַקִּדּוּשׁ (עיין משנה ברורה ס"ע רעא ס"ק מא וכף החיים ס"ק גן).
יא. אִם יֵשׁ בֵּין פֵּרוֹת הָאֲדָמָה "שַלְוָה" (חִטָּה שְׁלֵמָה קְלוּיָה אוֹ מְבֻשֶּׁלֶת) שֶׁבִּרְכָתָהּ הָאֲדָמָה - הִיא קוֹדֶמֶת לְכֻלָּם, שֶׁכֵּן חִטָּה נִמְנְתָה בָּרֹאשׁ (שם ס"ע ה).
יב. אִם אוֹכֵל פְּרִי שֶׁלֹּא בְּדֶרֶךְ הֲנָאָתוֹ, כְּגוֹן הַכּוֹסֵס חִטָּה שֶׁאֵינָהּ מְבֻשֶּׁלֶת - אֵין לָהּ קְדִימָה. וְלָכֵן חִטָּה שְׁלֵמָה אֲפִלּוּ שֶׁמְּבָרֵךְ "הָאֲדָמָה" אֵינָהּ קוֹדֶמֶת לְפֵרוֹת הָעֵץ. אֲבָל לֶחֶם וְעוּגוֹת קוֹדְמִים לְכָל פֵּרוֹת הָעֵץ (שם).
קְדִימָה לְפֵרוֹת שֶׁנִּשְׁתַּבְּחָה בָּהֶם אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל
יג. בְשִׁבְעָה מִינִים נִשְׁתַּבְּחָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב: "כִּי ה' אֶלֹקֶיךָ מְבִיאַךָ אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה. אֶרֶץ נַחְלֵי מָיִם עַיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ". לָכֵן, אִם יֵשׁ לְפָנָיו פֵּרוֹת עֵץ שׁוֹנִים, יְבָרֵךְ עַל פְּרִי מִשִּׁבְעַת הַמִּינִים מִפְּנֵי חֲשִׁיבוּתָם (ריא ס"ע א).
יד. כָּל פְּרִי מִ"שִּׁבְעַת הַמִּינִים" אֲפִלּוּ אֵינוֹ חָבִיב לוֹ בְּאֹפֶן אִישִׁי וַאֲפִלּוּ הוּא רַק חֲצִי פְּרִי - הוּא רִאשׁוֹן לַבְּרָכָה. רַק אִם אֵין פְּרִי מִ"שִּׁבְעַת הַמִּינִים" - יְבָרֵךְ עַל הֶ"חָבִיב" מִפֵּרוֹת הָעֵץ שֶׁלְּפָנָיו, ואחר כך עַל הֶ"חָבִיב" מִפֵּרוֹת הָאֲדָמָה, ואחר כך עַל הֶ"חָבִיב" שֶׁבִּרְכָתוֹ "שֶׁהַכֹּל" (עי' בן איש חי מטות א').
טו. יֵשׁ מַעֲלָה לִפְרִי מִ"שִּׁבְעַת הַמִּינִים" רַק אִם נִגְמָר בִּשּׁוּלוֹ שֶׁל הַפְּרִי, אֲבָל פְּרִי שֶׁלֹּא נִגְמָר בִּשּׁוּלוֹ וְהוּא בֹּסֶר - אֵין לוֹ מַעֲלָה (עי' בן איש חי מטות א' כף החיים ס"ק טו משנה ברורה ס"ק כ).
קְדִימָה בֵּין פֵּרוֹת "שִׁבְעַת הַמִּינִים"
טז. אִם יֵשׁ לְפָנָיו כַּמָּה פֵּרוֹת מִשִּׁבְעַת הַמִּינִים - צָרִיךְ לְהַקְדִּים אֶת זֶה שֶׁקָּרוֹב לַמִּלָּה "אֶרֶץ" בַּפָּסוּק הַבָּא: "אֶרֶץ חִטָּה‘ (לחם ועוגה או תבשיל חיטים -1) וּשְׂעֹרָה (לחם שעורים -2) וְגֶפֶן (ענבים -3) וּתְאֵנָה (4) וְרִמּוֹן (5) אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן (זיתים -1) וּדְבָשׁ" (תמרים -2).
יז. כֵּיוָן שֶׁבְּפָסוּק זֶה כְּתוּבָה הַמִּלָּה "אֶרֶץ" שְׁתֵּי פְּעָמִים, כָּל הַנִּמְצָא אַחֲרֵי אַחַת מֵהֶן הוּא הַקֹּדֶם לַבְּרָכָה. נִמְצָא לְפִי זֶה כִּי זֵיתִים וּתְמָרִים קוֹדְמִים לַעֲנָבִים וְצִמּוּקִים, לְפִי שֶׁזֵּיתִים וּתְמָרִים הֵם רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי לָ"אֶרֶץ" הַשֵּׁנִי, וַעֲנָבִים הֵם שְׁלִישִׁי לָ"אֶרֶץ" הָרִאשׁוֹן. וְלָכֵן יְבָרֵךְ לְפִי סֵדֶר זֶה: 1- זֵיתִים, 2 - תְּמָרִים, 3 - עֲנָבִים אוֹ צִמּוּקִים, 4 - תְּאֵנִים 5 - וְרִמּוֹנִים (שולחן ערוך שם ס"ע ד בן איש חי מטות א).
יח. אִם יֵשׁ לְפָנָיו חֲצִי תָּמָר וּתְאֵנָה שְׁלֵמָה, יַקְדִּים אֶת הַפְּרִי הַשָּׁלֵם אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְאֻחָר בַּפָּסוּק (בן איש חי מטות ה).
קְדִימָה לִפְרִי שלם או חָבִיב לוֹ יוֹתֵר
יט. אִם אֵין פֵּרוֹת עֵץ מִשִּׁבְעַת הַמִּינִים יְבָרֵךְ עַל פְּרִי הָעֵץ הַשָּׁלֵם. וְאִם כֻּלָּם שְׁלֵמִים יְבָרֵךְ עַל הַפְּרִי הֶחָבִיב עָלָיו קֹדֶם. וְכֵן כְּשֶׁיֵּשׁ לְפָנָיו פֵּרוֹת הָאֲדָמָה, יַקְדִּים לְבָרֵךְ עַל הַפְּרִי הַשָּׁלֵם קֹדֶם, וְאִם כֻּלָּם שְׁלֵמִים יְבָרֵךְ עַל הֶחָבִיב עָלָיו קֹדֶם (שם).
תֵּה סֻכָּר וְעוּגָה
כ. מִי שֶׁשּׁוֹתֶה תֵּה וְכַדוֹמֶה וְרוֹצֶה לְהַמְתִּיק אֶת הַשְּׁתִיָּה בְּקֻבִּיַּת סֻכָּר אוֹ בְּתָמָר אוֹ בִּפְרִי אַחֵר, יְבָרֵךְ תְּחִלָּה "שֶׁהַכֹּל" עַל הַשְּׁתִיָּה וְיִפְטֹר אֶת הַפְּרִי כִּי הַשְּׁתִיָּה עִקָּר וְהַפְּרִי כָּאן הוּא טָפֵל. (עיין שולחן ערוך סי' רי"ב וכף החיים שם ס"ק י"א משנה ברורה ס"ק ט).
כא. אִם מִתְכַּוֵּן לֶאֶכֹל עוּגוֹת וְלִשְׁתּוֹת תֵּה וְכַדוֹמֶה, וְהַשְּׁתִיָּה בָּאָה לְהַעֲבִיר אֶת הַמַּאֲכָל, מְבָרֵךְ "מְזוֹנוֹת" וּפוֹטֵר אֶת הַשְּׁתִיָּה. וְאִם שְׁנֵיהֶם חֲשׁוּבִים לוֹ - יְבָרֵךְ תְּחִלָּה עַל הַמַּשְׁקֶה ואחר כך עַל הַמְּזוֹנוֹת כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵרָאֶה הַמַּשְׁקֶה כְּטָפֵל לָעוּגוֹת.
טָעָה בְּסֵדֶר הַבְּרָכוֹת
כב. אִם בְּטָעוּת בֵּרַךְ שֶׁלֹּא כַּסֵּדֶר הַנָּכוֹן - יָצָא יְדֵי חוֹבָה וְאֵינוֹ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
