ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- ט"ו בשבט
- כללי
זמן זה שהטבע מתעורר לחיים, וכל מה שגלום באדמה ובאילנות פורץ החוצה, הוא כעין לידה חדשה של הארץ, וכן הגאולה משולה ללידה חדשה, הנביא יחזקאל (פרק טז) אומר:
"וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אֹתָךְ לֹא כָרַּת שָׁרֵּךְ וּבְמַיִם לֹא רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי וְהָמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ: לֹא חָסָה עָלַיִךְ עַיִן לַעֲשׂוֹת לָךְ אַחַת מֵאֵלֶּה לְחֻמְלָה עָלָיִךְ וַתֻּשְׁלְכִי אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בְּגֹעַל נַפְשֵׁךְ בְּיוֹם הֻלֶּדֶת אֹתָךְ: וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי:".
וכך אמרו במדרש (תהלים מזמור קיד):
"דבר אחר: בצאת ישראל ממצרים. ראה מה כתיב או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי אמר ר' אחא בשם ר' יונתן מהו גוי מקרב גוי, כאדם שהוא שומט את העובר מתוך מעי הבהמה בזמנו, כך הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים, שנאמר גוי מקרב גוי , כענין שנאמר והקרב והכרעים (ויקרא א יג)".
ולכן זמן זה של פריחת האדמה משול לגאולת הארץ, שמוציאה מן ההעלם אל הגילוי את תנובתה, והוא גם מסמל את גאולתן ישראל, כפי שנאמר בשיר השירים פרק ב:
"כִּי הִנֵּה הַסְּתָיו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ: הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ: הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ:"
וכך ראו זאת חז"ל (שיר השירים רבה פרשה ב)
"עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע וגו', ר' תנחומא אמר: הגיע זמן שתעשו זמירות להקב"ה, שנא' (שם /שמות ט"ו/) 'עזי וזמרת י-ה', זמירות י-ה, אמר ר' ביבי: (תהלים קי"ט) 'זמירות היו לי חוקיך', 'וקול התור נשמע בארצנו', אמר ר' יוחנן: קול תייר טב נשמע בארצנו - זה משה, בשעה שאמר: (שמות י"א) 'ויאמר משה כה אמר ה' כחצות הלילה' ".
חכמינו ז"ל קשרו בין זמן גאולת הארץ וזמן גאולתן של ישראל ואמרו (במדבר רבה פרשה ג):
" 'מוציא אסירים בכושרות', א"ר עקיבא: לא הוציאם אלא בחדש כשר לצאת, לא בתמוז מפני השרב, ולא בטבת מפני הצנה, אלא בניסן שהוא כשר לצאת בו לדרך, לא חמה קשה ולא צנה קשה, ואם תאמר תשרי? הרי יש בו עונות גשמים, הוי - בכושרות",
נראה שהזמן כשר ליציאה ממצרים לא רק בגלל הנוחות של מזג האויר, אלא בגלל סגולת הזמן שמבחינה רוחנית כשר לגאולה. וכך אומר הגר"א שהטבע מעיד על סגולת הזמן, וכאשר הטבע מתעורר לחיים, זה מראה שגם בשמים מתעורר זמן המסוגל לגאולה.
ולכן מצאנו שבחודש שבט התחילו מכות מצרים (עשרה שבועות לפני פסח, שבהם היו עשר מכות מצרים, שכל מכה ומכה היתה בבחינת "נגוף ורפוא" נגוף למצרים ורפוא לישראל), ובו התחילה גאולתן של ישראל.
יחוד נוסף יש לחודש שבט, שבאחד בו התחיל משה באר היטב את התורה בשבעים לשון, כפי שנאמר (דברים פרק א):
"וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ אֲלֵהֶם, וגו'. בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר".
בספר "בני יששכר" לומד מכאן שחודש זה מסוגל לחידושי תורה שבעל פה, כשם שמשה התחיל לומר בחודש זה חידושי תורה שלו, כי "משנה תורה משה מפי עצמו אמרן" (מגילה), ומבאר התוספות "ברוח הקודש" שהיא דרגה פחות מנבואה, ולכן זו בחינה של תורה שבעל פה.
ונראה שיש קשר בין ראש השנה לאילן לבין חידושי תורה שבעל פה, כמו שראש השנה לאילן הוא לאחר שיצאו רוב גשמי שנה ולאחריו יש כח באילן להוציא פירות, כך מיום זה מתעוררת הסגולה להוציא מן הכוח אל הפועל את חידושי התורה שנספגו ונקלטו ברוב תורה שירדה כמטר לקחה מן השמים. וגם כאן אפשר לראות את חידושי התורה כלידה רוחנית, וגילוי כוחות גלומים באדם מן הכוח אל הפועל.
חז"ל עומדים על השינוי שחל במשה בסוף ארבעים שנה שאז התחיל לומר את "אלה הדברים" מפי עצמו, וז"ל (דברים רבה פרשת דברים ד"ה ז):
"ד"א אלה הדברים, אתמול היה אומר לא איש דברים אנכי, ועתה אומר אלה הדברים, וא"ר אלעזר ... אמר שלמה 'מרפא לשון עץ חיים' (משלי ט"ו ד'). א"ר אחא: אם לשונך חוכך אשון אותו בד"ת והוא מתרפא, צא ולמד ממשה שהיה פסילוס (=כבד פה), ובשביל שנתעסק בתורה נתרפא לשונו, [אתמול] לא איש דברים אנכי, [עכשיו] (והוא) [הוא] אומר אלה הדברים, הוי מרפא לשון עץ חיים".
לכאורה קשה, הלא משה היה הולך ומלמד תורה את ישראל כל ארבעים שנה במדבר, ועד כאן לא היה איש דברים עד שבא לומר "אלה הדברים"?
אלא שעד עתה משה אמר דברים מפי הגבורה, כפי שנאמר "משה ידבר והאלקים יעננו בקול", משה טען שלא יוכל לדבר עם פרעה (שמות פרק ד) "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' בִּי אֲ-דֹ-נָ-י לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי", והקב"ה עונה לו "וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי ה': וְעַתָּה לֵךְ וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר", היינו שהשכינה כביכול תדבר מתוך גרונו, וממילא אין לו ממה לחשוש. בכל אופן אין אלו דברי משה, והוא עדין נשאר כבד פה וכבד לשון, אבל משעה שהתחיל לדבר דברי עצמו לבאר את התורה באר היטב מאז מוכח שנתרפאת לשונו.
וצריך להבין מדוע היה משה האיש שנבחר למסור את התורה לישראל כבד פה וכבד לשון, וכך מקשה המהר"ל בספר גבורות ה' פרק כ"ח, איך אפשר לומר שמשה מי שהיה שלם בכל השלמויות היה בעל מום כבד פה וכבד לשון? ויש להוסיף, שהתורה מעידה עליו שאפילו ביום מותו וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה" (דברים פרק לד), וחז"ל פירשו זאת ביחס לכוח דבורו
"ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו לא כהתה עינו בין טמא לטהור ובין איסור להיתר, ולא נס לחה בעמלו בתורה, במשפט האורים למה נקרא שמם אורים ותומים, אורים שהן מאירין דבריהם, תומים שהיו שלמין בדבריהם ולא היו מבדין".
וכן למדו ממשה רבינו שהדיינים בסנהדרין צריכים להיות שלימים ללא מום "דתני רב יוסף: כשם שבית דין מנוקין בצדק, כך מנוקין מכל מום. אמר מרימר: מאי קראה? 'כולך יפה רעיתי ומום אין בך' . אימא: מומא ממש! אמר רב אחא בר יעקב, אמר קרא: (במדבר יא) 'והתיצבו שם עמך', עמך - בדומים לך".
מתרץ המהר"ל שזה היה לגודל מעלתו של משה שהיה כולו רוחני ולא היה יכול להוריד את הדברים שקבל לדבור שנחשב לכוח גשמי, (עיין שם בעומק הסברו) וביאור הדבר בלשון אחרת, שהדבור הוא צמצום התוכן המחשבתי והגבלתו למילים, ומשה לא היה יכול להגביל את כוח המחשבה שלו למילים.
וכך משמע מהמדרש (אותיות דר"ע):
"לפי שבשעה שאמר משה לפני הקב"ה הן אני ערל שפתים נזדעזעו כל בריות שבעולם ואמרו מה משה שעתיד לדבר עמו שכינה בקע"ה מקומות (הם קע"ה פרשיות שבתורה ), והוא מבאר כל אות וכל דבר ודבר וכל פסוק ופסוק שבתורה בע' לשון הוא אומר לפני הקב"ה הן אני ערל שפתים אנו עאכו"כ, ובשביל שאמר משה כי כבד פה ולא איש דברים אנכי זכה שאמר לו הקב"ה פה אל פה אדבר בו וזכה שאמר אלה הדברים".
אם נאמר שמשה היה ערל שפתים כפשוטו, לא מובן הק"ו שלמדו ממשה, אלא בודאי פירוש הדברים כפי שאמר המהר"ל, שמשה עם כל גדלותו בתורה לא היה יכול לבאר אותה בלשונו, על אחת כמה וכמה שאנו לא נוכל לבאר את התורה בלשוננו.
ולפי זה נוכל לפרש את ההבדל שחל במשה לאחר ארבעים שנה, עד אז למד תורה מפי ה' ומסר את הדברים בדיוק כפי שקבל, והיה כצינור שמעביר דבר ה', וביחס אליהם היה ככבד פה וכבד לשון, (פרט לשלושה חידושים שחידש משה מדעתו והסכימה שכינה עמו). ובגלל ענותנותו של משה שהיה מודע לגודל הדברים ולקטנות עצמו להביע אותם, זכה לקלוט את הדברים ולהתאחד אתם עד שגם כשהיה מדבר דברי עצמו היו אלו דברי תורה שנכתבו בתורה, ומזה מוכח ש "נתרפאת לשונו".
כדי להבין את התהליך הזה שעבר משה רבינו, נעיין בגמ' (נדה ל עמוד ב):
"דרש רבי שמלאי: למה הולד דומה במעי אמו - לפנקס שמקופל ומונח... ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו ... ומלמדין אותו כל התורה כולה ... וכיון שבא לאויר העולם - בא מלאך וסטרו על פיו, ומשכחו כל התורה כולה".
מה משמעות התורה שמלמדים את העובר? מדוע ביציאתו לאויר העולם הוא משכח תלמודו? ואם הוא משכח מה התועלת בכך שמלמדים אותו כל התורה?
המהר"ל (שם) מבאר את עומק הדברים:
"בעוד שלא יצא לאויר העולם, אז נשמתו נבדלת ואז היא שכלית לגמרי, וידע כל התורה, ובעת יציאתו נגמר בריאתו והנשמה תתחבר לחומר, וכאשר תתחבר הנשמה אל הגוף נעשה אדם חי מדבר גשמי, וזה משכח כל התורה שאינו שכלי לגמרי".
ונשתדל לבאר זאת בלשוננו: העובר בבטן אמו מקבל נשמה חלק אלוק ממעל, שהיא בעצם מהותה תורה, "אורייתא וישראל חד הוא", וממילא היא יודעת את כל התורה כולה, אלא שבזמן הלידה האדם יוצא למציאות החיים בעולם הזה הגשמי, והגוף הגשמי אינו יודע את התורה שנשמתו מכילה עד שלומד אותה ועמל בה וכך הוא מגלה את סודה הטמון בו. וכך מפרש המהר"ל, שבא מלאך ומכהו על פיו, היינו שניתן בו כוח הדבור, שהוא כוח הדעת הגשמי שיש בה צמצום, ואינה יכולה להביע את הטמון בנשמה. ובאמת אלמלא היתה נשמתו מכילה את התורה לא היה יכול ללמוד ולדעת את סודה, ולפי זה מובן מאמר חז"ל "יגעת ומצאת תאמין", שעל ידי יגיעתו הוא חוזר ומוצא את חלקו האבוד בתורה לפי שורש נשמתו, שכביכול שכח עם לידתו.
ולפי זה גם משה רבינו במשך ארבעים שנה במדבר קבל את כל התורה כולה מסיני, אולם כאשר הגיע זמנם להיכנס לארץ ולהתחבר עם עולם הגשמי, הגיע הזמן לחדש חידושי תורה ולהוציאם מן הכוח אל הפועל. וזהי סגולת הזמן של חודש שבט, כמו האילנות שספגו את כוחם מגשמי השנה להוציא מעתה פירות, כך גם הגיע הזמן לעסוק בתורה שבעל פה ולהוציא ציצים ופרחים מאותיותיה של תורה.
חדושי הרי"ם אומר: ששמאי - סופי תיבות (לא כסדרן) - "לא איש דברים אנכי", בחינת מחשבה. הילל - ראשי תיבות "הוא יהיה לך לפה" – בחינת דבור. שמאי הם תמיד בחינת בכוח כפי שהדברים במקורם בשמים, והלל הם בחינת בפועל כפי שהדברים נראים בארץ (ואין כאן המקום להאריך), ולפי זה מובן מדוע שמאי אומר שר"ה לאילן באחד בשבט בתחילת החודש, כאשר הוא עדין בכסה בחינת המחשבה, והלל אומר בחמישה עשר בו, כאשר הלבנה במילואה גלויה בהדרה בחינת דבור. ובחודש זה נעשה המעבר ממחשבה לדבור בתורה.
מובא בספרי חסידות שבמצרים היה הדבור בגלות, עד שיצאו ממצרים ואז יכלו לומר שירה, ונצטוו לומר הגדה ולהקריב את הפסח, שרומז על "פה סח", ולפי דברינו אפשר לומר שגלות מצרים היתה בחינת הריון כפי שהבאנו לעיל, ולכן עדין לא נוצרנו כעם, והדברים היו אצלנו רק בכוח, וכשיצאנו ממצרים זכינו לכוח הדבור היינו להוציא זאת אל הפועל.
עוד אמרו חז"ל שמשה זכה לחדש דברי תורה ולומר את "אלה הדברים" בזכות המילה, וז"ל: (בראשית רבה פרשה מט):
"כתיב (תהלים כה) 'סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם' איזהו סוד ה'? זו מילה, שלא גלה אותה מאדם ועד עשרים דור עד שעמד אברהם ונתנה לו, שנאמר: 'ואתנה בריתי ביני ובינך', א"ל הקב"ה אם תמול, תטול סוד ה', מה סוד ה', ס', ששים, ו', ששה, ד', ארבעה, הרי שבעים, שבעים אני מעמיד ממך בזכות המילה, שנאמר: (דברים י) 'בשבעים נפש ירדו אבותיך', מעמיד אני מהן שבעים זקנים, שנא' (במדבר יא) 'אספה לי שבעים איש מזקני ישראל', ומעמיד אני מהן משה שהוא הוגה בתורה בשבעים לשון, שנאמר (דברים א): 'הואיל משה באר וגו' ', בזכות מי? בזכות המילה, שנאמר 'סוד ה' ליראיו' ".
"המילה" משמעותה גם דבור מילה, ולפי המהר"ל מסמלת את הצמצום הגשמי, וברית המילה היא תיקון הגוף והכשרתו להתחבר אל הנשמה, וכמו כן יש "ברית הלשון", שמירת הלשון גם היא מאפשרת להתחבר לדברי תורה ולהוציאם מן הכוח אל הפועל.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
