ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- ט"ו בשבט
- כללי
זמן זה שהטבע מתעורר לחיים, וכל מה שגלום באדמה ובאילנות פורץ החוצה, הוא כעין לידה חדשה של הארץ, וכן הגאולה משולה ללידה חדשה, הנביא יחזקאל (פרק טז) אומר:
"וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אֹתָךְ לֹא כָרַּת שָׁרֵּךְ וּבְמַיִם לֹא רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי וְהָמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ: לֹא חָסָה עָלַיִךְ עַיִן לַעֲשׂוֹת לָךְ אַחַת מֵאֵלֶּה לְחֻמְלָה עָלָיִךְ וַתֻּשְׁלְכִי אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בְּגֹעַל נַפְשֵׁךְ בְּיוֹם הֻלֶּדֶת אֹתָךְ: וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי:".
וכך אמרו במדרש (תהלים מזמור קיד):
"דבר אחר: בצאת ישראל ממצרים. ראה מה כתיב או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי אמר ר' אחא בשם ר' יונתן מהו גוי מקרב גוי, כאדם שהוא שומט את העובר מתוך מעי הבהמה בזמנו, כך הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים, שנאמר גוי מקרב גוי , כענין שנאמר והקרב והכרעים (ויקרא א יג)".
ולכן זמן זה של פריחת האדמה משול לגאולת הארץ, שמוציאה מן ההעלם אל הגילוי את תנובתה, והוא גם מסמל את גאולתן ישראל, כפי שנאמר בשיר השירים פרק ב:
"כִּי הִנֵּה הַסְּתָיו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ: הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ: הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ:"
וכך ראו זאת חז"ל (שיר השירים רבה פרשה ב)
"עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע וגו', ר' תנחומא אמר: הגיע זמן שתעשו זמירות להקב"ה, שנא' (שם /שמות ט"ו/) 'עזי וזמרת י-ה', זמירות י-ה, אמר ר' ביבי: (תהלים קי"ט) 'זמירות היו לי חוקיך', 'וקול התור נשמע בארצנו', אמר ר' יוחנן: קול תייר טב נשמע בארצנו - זה משה, בשעה שאמר: (שמות י"א) 'ויאמר משה כה אמר ה' כחצות הלילה' ".
חכמינו ז"ל קשרו בין זמן גאולת הארץ וזמן גאולתן של ישראל ואמרו (במדבר רבה פרשה ג):
" 'מוציא אסירים בכושרות', א"ר עקיבא: לא הוציאם אלא בחדש כשר לצאת, לא בתמוז מפני השרב, ולא בטבת מפני הצנה, אלא בניסן שהוא כשר לצאת בו לדרך, לא חמה קשה ולא צנה קשה, ואם תאמר תשרי? הרי יש בו עונות גשמים, הוי - בכושרות",
נראה שהזמן כשר ליציאה ממצרים לא רק בגלל הנוחות של מזג האויר, אלא בגלל סגולת הזמן שמבחינה רוחנית כשר לגאולה. וכך אומר הגר"א שהטבע מעיד על סגולת הזמן, וכאשר הטבע מתעורר לחיים, זה מראה שגם בשמים מתעורר זמן המסוגל לגאולה.
ולכן מצאנו שבחודש שבט התחילו מכות מצרים (עשרה שבועות לפני פסח, שבהם היו עשר מכות מצרים, שכל מכה ומכה היתה בבחינת "נגוף ורפוא" נגוף למצרים ורפוא לישראל), ובו התחילה גאולתן של ישראל.
יחוד נוסף יש לחודש שבט, שבאחד בו התחיל משה באר היטב את התורה בשבעים לשון, כפי שנאמר (דברים פרק א):
"וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ אֲלֵהֶם, וגו'. בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר".
בספר "בני יששכר" לומד מכאן שחודש זה מסוגל לחידושי תורה שבעל פה, כשם שמשה התחיל לומר בחודש זה חידושי תורה שלו, כי "משנה תורה משה מפי עצמו אמרן" (מגילה), ומבאר התוספות "ברוח הקודש" שהיא דרגה פחות מנבואה, ולכן זו בחינה של תורה שבעל פה.
ונראה שיש קשר בין ראש השנה לאילן לבין חידושי תורה שבעל פה, כמו שראש השנה לאילן הוא לאחר שיצאו רוב גשמי שנה ולאחריו יש כח באילן להוציא פירות, כך מיום זה מתעוררת הסגולה להוציא מן הכוח אל הפועל את חידושי התורה שנספגו ונקלטו ברוב תורה שירדה כמטר לקחה מן השמים. וגם כאן אפשר לראות את חידושי התורה כלידה רוחנית, וגילוי כוחות גלומים באדם מן הכוח אל הפועל.
חז"ל עומדים על השינוי שחל במשה בסוף ארבעים שנה שאז התחיל לומר את "אלה הדברים" מפי עצמו, וז"ל (דברים רבה פרשת דברים ד"ה ז):
"ד"א אלה הדברים, אתמול היה אומר לא איש דברים אנכי, ועתה אומר אלה הדברים, וא"ר אלעזר ... אמר שלמה 'מרפא לשון עץ חיים' (משלי ט"ו ד'). א"ר אחא: אם לשונך חוכך אשון אותו בד"ת והוא מתרפא, צא ולמד ממשה שהיה פסילוס (=כבד פה), ובשביל שנתעסק בתורה נתרפא לשונו, [אתמול] לא איש דברים אנכי, [עכשיו] (והוא) [הוא] אומר אלה הדברים, הוי מרפא לשון עץ חיים".
לכאורה קשה, הלא משה היה הולך ומלמד תורה את ישראל כל ארבעים שנה במדבר, ועד כאן לא היה איש דברים עד שבא לומר "אלה הדברים"?
אלא שעד עתה משה אמר דברים מפי הגבורה, כפי שנאמר "משה ידבר והאלקים יעננו בקול", משה טען שלא יוכל לדבר עם פרעה (שמות פרק ד) "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' בִּי אֲ-דֹ-נָ-י לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי", והקב"ה עונה לו "וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי ה': וְעַתָּה לֵךְ וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר", היינו שהשכינה כביכול תדבר מתוך גרונו, וממילא אין לו ממה לחשוש. בכל אופן אין אלו דברי משה, והוא עדין נשאר כבד פה וכבד לשון, אבל משעה שהתחיל לדבר דברי עצמו לבאר את התורה באר היטב מאז מוכח שנתרפאת לשונו.
וצריך להבין מדוע היה משה האיש שנבחר למסור את התורה לישראל כבד פה וכבד לשון, וכך מקשה המהר"ל בספר גבורות ה' פרק כ"ח, איך אפשר לומר שמשה מי שהיה שלם בכל השלמויות היה בעל מום כבד פה וכבד לשון? ויש להוסיף, שהתורה מעידה עליו שאפילו ביום מותו וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה" (דברים פרק לד), וחז"ל פירשו זאת ביחס לכוח דבורו
"ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו לא כהתה עינו בין טמא לטהור ובין איסור להיתר, ולא נס לחה בעמלו בתורה, במשפט האורים למה נקרא שמם אורים ותומים, אורים שהן מאירין דבריהם, תומים שהיו שלמין בדבריהם ולא היו מבדין".
וכן למדו ממשה רבינו שהדיינים בסנהדרין צריכים להיות שלימים ללא מום "דתני רב יוסף: כשם שבית דין מנוקין בצדק, כך מנוקין מכל מום. אמר מרימר: מאי קראה? 'כולך יפה רעיתי ומום אין בך' . אימא: מומא ממש! אמר רב אחא בר יעקב, אמר קרא: (במדבר יא) 'והתיצבו שם עמך', עמך - בדומים לך".
מתרץ המהר"ל שזה היה לגודל מעלתו של משה שהיה כולו רוחני ולא היה יכול להוריד את הדברים שקבל לדבור שנחשב לכוח גשמי, (עיין שם בעומק הסברו) וביאור הדבר בלשון אחרת, שהדבור הוא צמצום התוכן המחשבתי והגבלתו למילים, ומשה לא היה יכול להגביל את כוח המחשבה שלו למילים.
וכך משמע מהמדרש (אותיות דר"ע):
"לפי שבשעה שאמר משה לפני הקב"ה הן אני ערל שפתים נזדעזעו כל בריות שבעולם ואמרו מה משה שעתיד לדבר עמו שכינה בקע"ה מקומות (הם קע"ה פרשיות שבתורה ), והוא מבאר כל אות וכל דבר ודבר וכל פסוק ופסוק שבתורה בע' לשון הוא אומר לפני הקב"ה הן אני ערל שפתים אנו עאכו"כ, ובשביל שאמר משה כי כבד פה ולא איש דברים אנכי זכה שאמר לו הקב"ה פה אל פה אדבר בו וזכה שאמר אלה הדברים".
אם נאמר שמשה היה ערל שפתים כפשוטו, לא מובן הק"ו שלמדו ממשה, אלא בודאי פירוש הדברים כפי שאמר המהר"ל, שמשה עם כל גדלותו בתורה לא היה יכול לבאר אותה בלשונו, על אחת כמה וכמה שאנו לא נוכל לבאר את התורה בלשוננו.
ולפי זה נוכל לפרש את ההבדל שחל במשה לאחר ארבעים שנה, עד אז למד תורה מפי ה' ומסר את הדברים בדיוק כפי שקבל, והיה כצינור שמעביר דבר ה', וביחס אליהם היה ככבד פה וכבד לשון, (פרט לשלושה חידושים שחידש משה מדעתו והסכימה שכינה עמו). ובגלל ענותנותו של משה שהיה מודע לגודל הדברים ולקטנות עצמו להביע אותם, זכה לקלוט את הדברים ולהתאחד אתם עד שגם כשהיה מדבר דברי עצמו היו אלו דברי תורה שנכתבו בתורה, ומזה מוכח ש "נתרפאת לשונו".
כדי להבין את התהליך הזה שעבר משה רבינו, נעיין בגמ' (נדה ל עמוד ב):
"דרש רבי שמלאי: למה הולד דומה במעי אמו - לפנקס שמקופל ומונח... ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו ... ומלמדין אותו כל התורה כולה ... וכיון שבא לאויר העולם - בא מלאך וסטרו על פיו, ומשכחו כל התורה כולה".
מה משמעות התורה שמלמדים את העובר? מדוע ביציאתו לאויר העולם הוא משכח תלמודו? ואם הוא משכח מה התועלת בכך שמלמדים אותו כל התורה?
המהר"ל (שם) מבאר את עומק הדברים:
"בעוד שלא יצא לאויר העולם, אז נשמתו נבדלת ואז היא שכלית לגמרי, וידע כל התורה, ובעת יציאתו נגמר בריאתו והנשמה תתחבר לחומר, וכאשר תתחבר הנשמה אל הגוף נעשה אדם חי מדבר גשמי, וזה משכח כל התורה שאינו שכלי לגמרי".
ונשתדל לבאר זאת בלשוננו: העובר בבטן אמו מקבל נשמה חלק אלוק ממעל, שהיא בעצם מהותה תורה, "אורייתא וישראל חד הוא", וממילא היא יודעת את כל התורה כולה, אלא שבזמן הלידה האדם יוצא למציאות החיים בעולם הזה הגשמי, והגוף הגשמי אינו יודע את התורה שנשמתו מכילה עד שלומד אותה ועמל בה וכך הוא מגלה את סודה הטמון בו. וכך מפרש המהר"ל, שבא מלאך ומכהו על פיו, היינו שניתן בו כוח הדבור, שהוא כוח הדעת הגשמי שיש בה צמצום, ואינה יכולה להביע את הטמון בנשמה. ובאמת אלמלא היתה נשמתו מכילה את התורה לא היה יכול ללמוד ולדעת את סודה, ולפי זה מובן מאמר חז"ל "יגעת ומצאת תאמין", שעל ידי יגיעתו הוא חוזר ומוצא את חלקו האבוד בתורה לפי שורש נשמתו, שכביכול שכח עם לידתו.
ולפי זה גם משה רבינו במשך ארבעים שנה במדבר קבל את כל התורה כולה מסיני, אולם כאשר הגיע זמנם להיכנס לארץ ולהתחבר עם עולם הגשמי, הגיע הזמן לחדש חידושי תורה ולהוציאם מן הכוח אל הפועל. וזהי סגולת הזמן של חודש שבט, כמו האילנות שספגו את כוחם מגשמי השנה להוציא מעתה פירות, כך גם הגיע הזמן לעסוק בתורה שבעל פה ולהוציא ציצים ופרחים מאותיותיה של תורה.
חדושי הרי"ם אומר: ששמאי - סופי תיבות (לא כסדרן) - "לא איש דברים אנכי", בחינת מחשבה. הילל - ראשי תיבות "הוא יהיה לך לפה" – בחינת דבור. שמאי הם תמיד בחינת בכוח כפי שהדברים במקורם בשמים, והלל הם בחינת בפועל כפי שהדברים נראים בארץ (ואין כאן המקום להאריך), ולפי זה מובן מדוע שמאי אומר שר"ה לאילן באחד בשבט בתחילת החודש, כאשר הוא עדין בכסה בחינת המחשבה, והלל אומר בחמישה עשר בו, כאשר הלבנה במילואה גלויה בהדרה בחינת דבור. ובחודש זה נעשה המעבר ממחשבה לדבור בתורה.
מובא בספרי חסידות שבמצרים היה הדבור בגלות, עד שיצאו ממצרים ואז יכלו לומר שירה, ונצטוו לומר הגדה ולהקריב את הפסח, שרומז על "פה סח", ולפי דברינו אפשר לומר שגלות מצרים היתה בחינת הריון כפי שהבאנו לעיל, ולכן עדין לא נוצרנו כעם, והדברים היו אצלנו רק בכוח, וכשיצאנו ממצרים זכינו לכוח הדבור היינו להוציא זאת אל הפועל.
עוד אמרו חז"ל שמשה זכה לחדש דברי תורה ולומר את "אלה הדברים" בזכות המילה, וז"ל: (בראשית רבה פרשה מט):
"כתיב (תהלים כה) 'סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם' איזהו סוד ה'? זו מילה, שלא גלה אותה מאדם ועד עשרים דור עד שעמד אברהם ונתנה לו, שנאמר: 'ואתנה בריתי ביני ובינך', א"ל הקב"ה אם תמול, תטול סוד ה', מה סוד ה', ס', ששים, ו', ששה, ד', ארבעה, הרי שבעים, שבעים אני מעמיד ממך בזכות המילה, שנאמר: (דברים י) 'בשבעים נפש ירדו אבותיך', מעמיד אני מהן שבעים זקנים, שנא' (במדבר יא) 'אספה לי שבעים איש מזקני ישראל', ומעמיד אני מהן משה שהוא הוגה בתורה בשבעים לשון, שנאמר (דברים א): 'הואיל משה באר וגו' ', בזכות מי? בזכות המילה, שנאמר 'סוד ה' ליראיו' ".
"המילה" משמעותה גם דבור מילה, ולפי המהר"ל מסמלת את הצמצום הגשמי, וברית המילה היא תיקון הגוף והכשרתו להתחבר אל הנשמה, וכמו כן יש "ברית הלשון", שמירת הלשון גם היא מאפשרת להתחבר לדברי תורה ולהוציאם מן הכוח אל הפועל.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גירושין חובת מזונות ילדים בהלכה ובפסיקה
השיעור בוחן את גדרי החיוב ההלכתי של אב במזונות ילדיו, תוך עיון במקורות התלמודיים, במחלוקות הראשונים ובהתפתחות תקנות חכמים לאורך הדורות. בהמשך לכך, מנותחות ההשלכות המעשיות של פסיקות בתי הדין ובתי המשפט כיום, תוך התייחסות לשינויים הכלכליים והחברתיים בימינו.
מידות הראי"ה תיקון הברית: עבודה מתוך שכל
ברית א' - ב'
השיעור עוסק בתיקון מידת הברית ובמעבר מפעולה מתוך טבע או חשק רגעי, לעבודה מושכלת ותבונית שבה האדם בוחר בטוב מפני שהוא אמת. מודגש כי אף שהתיקון דורש מאמץ ואיפוק מול החומריות, הוא מהווה דרגה עליונה של עבודה מאהבה המשפיעה שפע וברכה על העולם כולו.
אור התנ"ך ממשה ליהושע: שותפות בארץ החדשה
יהושע פרק ג'
השיעור עוסק במעבר ההנהגה ממשה ליהושע בכניסה לארץ ישראל, תהליך המתואר כמעבר מהנהגה ניסית ופסיבית להנהגה של שותפות, יוזמה ועשייה מצד העם. מתוך ניתוח הפסוקים ומדרשי חז"ל, מוסבר הצורך בקריאה המשולשת "חזק ואמץ" כבסיס ליצירת מדרגה רוחנית חדשה המשלבת בין מחשבה, דיבור ומעשה.
חיי שרה מידת האבות וגאולת הבנים
שיחת מוצ"ש פרשת חיי - שרה
השיעור עוסק במדרגותיהם הרוחניות של האבות – מקניין מערת המכפלה, דרך לימוד הזכות המיוחד של יצחק על ישראל ועד לגדולת שיחתם של עבדי האבות. מתוך דברי הראי"ה קוק מוסבר כי הדבקות הטבעית והפנימית של האבות בה' היא השורש והמגמה שאליה עם ישראל שב ומתעלה בדור הגאולה.
שם משמואל על הפרשה השידוך של יצחק ורבקה
שם משמואל על הפרשה - חיי שרה (תרע"ח)
השיעור עוסק בשידוך יצחק ומסביר כיצד אליעזר זכה למידות חסד ואמת דווקא בזכות מאבקו העיקש להתנתק מנגיעותיו ואינטרסיו האישיים להשיא את בתו. התגברות פנימית זו היא שאיפשרה לו לנצח את רמאותם של בתואל ולבן ולהוציא מהם את רבקה.
לנתיבות ישראל התורה, ההתיישבות והופעת השם
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (ב), מ"ח, נ"ג
השיעור עוסק בחשיבותה של ההתיישבות הדתית בבניין הארץ, בצורך להרבות באור התורה ובהעמקת לימוד משנתו של מרן הרב קוק. בהמשך לכך, מוסברת מהות קריאת שם ה' על עם ישראל כביטוי לקדושה פנימית המתגלה במצוות, בתפילין ובחיבור לכלל המציאות.
תורה ומדע מנגנוני כוח, כפייה וחירות הנפש
השיעור בוחן את מושג הכוח, יחסי השליטה והכפייה התת-מודעת בחברה מול תפיסות פילוסופיות כמו זו של פוקו. כנגדן מוצגת התפיסה היהודית, לפיה האדם אינו יוצר את עצמו מאפס אלא מגלה את נשמתו האלוקית הפנימית ואת ייעודו בעולם.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א זיכוך המידות בדרך לדבקות
טהרת הנפש והמידות י"א - י"ג
השיעור עוסק באתגר המוסרי והרוחני של האדם בעת עלייתו במעלות הדבקות, שבה מתעצמות גם המידות והחיסרונות הדורשים זיכוך מתמיד. מתוך כך מודגש כי ההכרה בליקויים וההתמודדות עמם אינן עילה לנפילה או לעצבות, אלא מנוף פנימי להמשך צמיחה, התעלות ותיקון.
יסודות הש"ס יסודות וטעמי שבועות בדיני ממונות
פתיחה לענייני שבועות
השיעור עוסק בסוגי השבועות השונים בדיני ממונות מדאורייתא ומדרבנן, ומנתח את הופעתם בסוגיות המרכזיות במסכת בבא מציעא. בהמשך לכך, נבחנים טעמיהן של השבועות והשאלה העקרונית האם שבועה נתפסת ככלי ראייתי מברר או שנועדה לפייס את דעתו של בעל הדין.
עבודת הקודש להחיד"א סודות כתבי החיד"א בספר עבודת הקודש
השיעור עוסק בתהליך הההדרה והמחקר של ספרי החיד"א, וחושף כיצד ביטויים שנראו כטעויות דפוס או שגיאות כתיב התגלו למעשה כמליצות, רמזים וסודות עמוקים. המרצה מדגים באמצעות דוגמאות מכתבי יד כיצד גישתו הייחודית של החיד"א מדויקת ומכוונת בכל אות וסימן.
רביבים איסור כתובת קעקע
אסור מהתורה לחקוק בעור אותיות או צורות שיישארו בו לתמיד | האיסור חל על איש ואישה כאחד, ועל כל מקום בגוף | איסור עשיית קעקוע הוא חוק שטעמו לא נתפרש בתורה | עם זאת, ביארו כמה ראשונים שכך היה מנהגם של עובדי עבודה זרה | המקעקע על עורו צורה קבועה, משתעבד לצורה זו ומונע מעצמו להמשיך ולהתחדש | אחר שהקעקוע כבר קיים אין איסור בקיום התוצאה, ולכן אין חובה מהתורה להסירו | כיום ניתן להסיר את הקעקוע באמצעות לייזר, ולכן נכון להתאמץ להסירו, כדי לבטא בכך את ההתנערות מהחטא
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
עין אי"ה - הרב משה גנץ חיבור השכל אל הרגש והיראה
שבת א, קס"ט - ק"ע
השיעור עוסק בצורך לחבר את ההבנה השכלית והלימוד אל רגש טהור של יראת שמיים כדי שהדברים יופנמו באדם ולא יישארו ידיעה חיצונית בלבד. בעזרת משלים ומאמרי חז"ל, מודגשת החשיבות של הקדמת הכללים, המידות והקדושה לעיסוק בפרטים כדי להגיע לחיים שלמים ומתוקנים.
