- שבת ומועדים
- קרבן פסח
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
חנה בת חיים
"א"ר יוחנן: ... מלמד שהיו קשורים לכרעי מטותיהם של ישראל מבעשור, והיו המצריים נכנסין ורואין אותן ונפשן פורחת מעליהן. ר' חייא בריה דר' אדא דיפו: 'משכו וקחו לכם צאן למשפחתיכם ושחטו הפסח', שיהא כל אחד ואחד מכם מושך אלוהו של מצרי ושחטו לפניו",
וכך גם אכילתו בליל שימורים זה, ביטאה את אמונתם בגאולה, שהנה מחר הם יוצאים ממצרים, וכך נאמר להם לאכול את הפסח מוכנים ליציאה לדרך, (שמות פרק יב):
"וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַה' ".
נשים לב באיזה שלב של הגאולה הם אכלו את הפסח, היה זה בתחילת ליל ט"ו ערב יציאתם ממצרים, לפני שהתחילה מכת בכורות, ופרעה עדין עומד בסירובו להוציא את בני ישראל ממצרים, עד כמה הוא הקשה את לבבו ולא האמין שתהיה מכת בכורות אפשר ללמוד מזה שבזמן שבאה מכת בכורות נאמר "וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה" ופרש"י "ממטתו" ללמדנו שהלך לישון בשלוות נפש, ולא חשש לנפשו. ובאותו זמן שפרעה מרגיש עצמו מלך שמשעבד את ישראל, הם התנהגו כבני חורין מוכנים לצאת ממצרים.
חלקו חכמינו ז"ל בגמ' (ברכות דף ט עמוד א) עד מתי זמן אכילת הפסח במצרים ולדורות? רבי אלעזר בן עזריה אומר: עד חצות, זמן מכת בכורות. ורבי עקיבא אומר: עד שעת חפזון! דהיינו עד הבקר שבו יצאו בחפזון ממצרים.
נראה שנקודת המחלוקת ביניהם היא מה עיקר הדגש בהוראת הגאולה שבקרבן הפסח, האם בא לציין את הגאולה ברוחנית של " משכו ולקחו לכם שה לבית אבות " וכפי שפירש רש"י " משכו ידיכם מעבודה זרה וקחו לכם שה למצות ", או שבא לציין את הגאולה הגשמית שיצאו ממצרים מבית עבדים.
יסוד המחלוקת הזאת נזכר בפירוש במחלוקת רב ושמואל במצות ספור יציאת מצרים, (פסחים דף קטז עמוד א):
"מתחיל בגנות ומסיים בשבח, מאי בגנות? רב אמר: מתחלה עובדי עבודת גלולים היו אבותינו. [ושמואל] אמר: עבדים היינו".
לפי רב הדגש הוא על הגאולה הרוחנית שקרבנו המקום לעבודתו, ולפי שמואל הדגש הוא על הגאולה הגשמית "ויוציאנו ה' משם". ולמעשה אנו נוהגים כשניהם, ומזכירים בהגדה גם "עבדים היינו" וגם "עובדי ע"ז היו אבותינו". וכך נראה להסביר גם את מחלוקת ראב"ע ור"ע.
לדעת ראב"ע שאכלו את הפסח עד חצות זמן מכת בכורות, עיקר הדגש הוא על הגאולה הרוחנית, מפני שמכת בכורות באה לבטל כל ע"ז מן הארץ, עד שאפילו הבכורות, שיש להם איזו שררה או אנוכיות עצמית שיש בה סרך ע"ז, יאבדו נוכח גילוי שכינה, ולכן היה צריך הקב"ה להתגלות בכבודו ובעצמו, כפי שאנו אומרים בהגדה:
"'ויוציאנו ה' ממצרים', לא על ידי מלאך לא על ידי שרף ולא על ידי שליח אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו, שנאמר 'וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה'",
כדי שלא יעלה על הדעת אף מחשבת "שיתוף" של ע"ז. והחידוש שבדבר היה שכבר בזמן שהם אכלו את הפסח 1 הם הרגישו עצמם עבדי ה' ובכך יצאו מלהיות עבדי פרעה.
ולדעת ר"ע שאכלו את הפסח עד הבקר, שעת חיפזון היציאה ממצרים, נראה שעיקר הדגש הוא על הגאולה הגשמית של היציאה ממצרים, ולכן אכלו אותו מותניהם חגורים ונעליהם בידיהם ומקלם בידם מוכנים ליציאה, וכן אכלו אותו בחיפזון להמחיש את מהירות הגאולה, ועיני רוחם הם כבר יצאו ממצרים.
בין לדעת ראב"ע שהם חגגו את הגאולה הרוחנית ובין לדעת ר"ע שהם חגגו את הגאולה הגשמית, החגיגה היתה מוקדמת להתגשמותה, ישראל אכלו את הפסח וראו את עצמם כבר גאולים.
נראה שראב"ע ור"ע הם לשיטתם, ואפשר להביא דוגמה לדבר ממחלוקת שחלקו חכמינו בטעם מצוות סוכה, (סוכה דף יא עמוד ב):
"'כי בסכות הושבתי את בני ישראל' - ענני כבוד היו, דברי רבי אליעזר. רבי עקיבא אומר: סוכות ממש עשו להם",
נראה שהמחלוקת שלהם היא האם מצות סוכה באה לזכר המצב הרוחני של ישראל במדבר שבו ישראל סככו בענני הכבוד, והרגישו שהם בצילא דמהימנותא. או לזכר הליכתם בפועל במדבר וכל קיומם הגשמי ע"י ה', והסוכות ממש מזכירות את כל זה. הרי לנו שר"ע הוא זה שמדגיש את ההודאה על הצד הגשמי ולכן הוא אומר זכר לסוכות ממש. וכן מצאנו גם ביחס לגאולה העתידה שר"ע דגל שהיא תהיה בדרך הטבע ולכן ראה בבר כוכבא מי שיוכל לחולל אותה. לכן גם כאן סובר ר"ע שעיקר הגאולה הוא יציאתם ממצרים בפועל.
נראה להסביר לפי זה מדוע ראב"ע סובר שיש להזכיר יציאת מצרים בלילות, כפי שנאמר במשנה (ברכות יב):
"מזכירין יציאת מצרים בלילות. אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא. שנאמר: (דברים ט"ז) למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. ימי חייך - הימים, כל ימי חייך - הלילות; וחכמים אומרים: ימי חייך - העולם הזה, כל - להביא לימות המשיח".
נראה שזה גם כן מתאים לשיטתו שהעיקר באכילת הפסח הוא לשם הגאולה הרוחנית שנעשתה במכת בכורות שהיתה בלילה, ולכן בקש להזכיר יציאת מצרים בלילה.
וכך נראה להסביר גם את מחלוקת ב"ש וב"ה בענין אמירת ההלל לפני אכילת המצה והפסח (מסכת פסחים דף קטז עמוד ב) " עד היכן הוא אומר? בית שמאי אומרים: עד אם הבנים שמחה. ובית הלל אומרים: עד חלמיש למעינו מים ". הסבר המחלוקת מובא בתלמוד ירושלמי שם:
"אמרו להן בית שמאי: וכי יצאו ישראל ממצרים שהוא מזכיר יציאת מצרים? אמרו להן בית הלל: אילו ממתין עד קרות הגבר אדיין (עדין) לא הגיעו לחצי גאולה, היאך מזכירין גאולה ואדיין (ועדין) לא נגאלו, והלא לא יצאו אלא בחצי היום, שנאמר: 'ויהי בעצם היום הזה הוציא יי' את בני ישראל וגו' אלא מכיון שהתחיל במצוה אומר לו מרק (סיים)".
נראה שנקודת המחלוקת ביניהם היא כנ"ל אם ההלל הוא על הגאולה הרוחנית או על הגאולה הגשמית, לפי ב"ש ההודאה היא על הגאולה הרוחנית, והיא התרחשה בלילה בזמן מכת בכורות, ולכן כבר אז הם יכולים לומר "הללו עבדי ה'", אבל ב"ה מחשיבים כעיקר את ההודאה על הגאולה הגשמית של יציאת מצרים, ולכן כבר בלילה יש לומר "בצאת ישראל ממצרים", ועל שאלת ב"ש שעדין לא יצאו ממצרים הם עונים בשאלה על שיטת ב"ש, איך לשיטתם הם אומרים "הללו עבדי ה'" הלא הם עדין עבדי פרעה? אלא כיון שהאמינו בגאולה והתנהגו כמו גאולים מוכנים ליציאה ממצרים הם כבר ברוחם עבדי ה', וכך אפשר לומר גם על הגאולה הגשמית שבעיני רוחם הם כבר יצאו ממצרים ויכולים לשיר "בצאת ישראל ממצרים".
לפי זה אפשר להסביר את שאלת הבן הרשע, שלפי חז"ל הוא שואל את השאלה האמורה בתורה בזמן שנצטוו על פסח מצרים, וכך נאמר (שמות פרק יב) "וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם". לכאורה לא מובן מה הפריע לבן הרשע בקרבן פסח יותר משאר קורבנות או מצוות התורה? ולפי דברינו שאלתו היא שאלה אמונית, מה המקום שהקריב את הפסח ולחוג את הגאולה לפני שהקב"ה פסח על הבתים, והתשובה לפי חז"ל מוכיחה זאת אומרים לו "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם", " לי ולא לו אילו היה שם לא היה נגאל ", כלומר "בעבור זה" שהאמינו בה' גאל אותם ממצרים. חז"ל בחרו בתשובה הזאת שנאמרה לאחר מכן לבן שאינו יודע לשאול, מפני שהיא עונה על השאלה הזאת בפירוש, ומה שנאמר בתורה על שאלת הבן הרשע אינה תשובה לו שלא נאמר 'ואמרתם אליו' אלא 'ואמרתם' כלומר זו פניה לבני הבית המסובים "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ", הם מבינים את משמעות הקורבן לחוג את הפסח לפני שפסח על הבתים. ולפי זה אפשר שהעם קד וישתחווה על הבשורה שבזכות הפסח הם יגאלו.
והנה חז"ל חידשו ואמרו (משנה, פסחים דף קטז עמוד ב) " בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים " ובגמרא שם הוסיפו ואמרו, " אמר רבא: צריך שיאמר ואותנו הוציא משם ", היינו, שלא די שירגיש כאילו יצא משם, אלא שהוא בפועל ממש יצא ממצרים. ולפי נוסח הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה נוסח ההגדה) " ובכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים ", היינו לעשות מעשים המראים כאילו יצא ממצרים. אולם לפי מה שהראנו לעיל, גם בני ישראל בזמן יציאת מצרים אכלו את הפסח עוד לפני יציאתם ולפני שהקב"ה פסח על הבתים, והראו עצמם כאילו יצאו ממצרים מותניהם חגורים ונעליהם ברגליהם ומקלם בידם ... ואנו הולכים בדרכי אבותינו זכר ליציאת מצרים.
בהגדה אנו אומרים " והיא שעמדה לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילינו מידם ". ולפי הנ"ל מבואר היטב "והיא" זו האמונה שעמדה לאבותינו בדור יציאת מצרים, שבזכותה נגאלו ממצרים, והיא זו שעומדת לנו בכל דור ודור.
שני דינים במצוות המצה
הראשונים (ר"ן סוף פסחים) הקשו על מה שאנו אומרים בהגדה בטעם אכילת מצה:
"מצה זו שאנו אוכלין על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם (רמב"ם הוסיף "מיד"), שנאמר (שמות י"ב) 'ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם'",
משמע שאם היו יכולים להתמהמה היו אופים חמץ, והלא כבר נאמר להם לראש שעליהם לאכול מצות, שנאמר (שמות פרק יב) "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ"? מתרץ הר"ן שבפסח מצרים הם עדין לא נצטוו בבל יראה ובל ימצא, אלא שנצטוו לאכול את הפסח עם מצה. אבל לדורות נצטוו בבל יראה ובל ימצא שבעת ימים, זכר לכך שלא הספיק בצקם להחמיץ. וכן כתב אבן עזרא (שמות פרק יב פסוק טו):
"שבעת ימים טעם מצות תאכלו, זכר לאכילתם בצאתכם ממצרים, כי לא צוה שיאכלו מצות רק הנאכלים עם הפסח לפני חצות לילה. רק שבעת ימים צוה לאכול מצות להיות זכר לאשר קרה לכם בצאתכם ממצרים, כי שם כתוב כי לא חמץ. ואלו היו מניחים המצריים שיתמהמהו מעט היו מחמיצין עיסתם".
ויש להוסיף שהדבר מוכח מפסח שני שבו מקימים רק קרבן פסח, ולא נאסר בבל יראה ובל ימצא אלא חמץ ומצה עמו בבית. ורק במועד חג הפסח זמן צאתם ממצרים נצטווינו בבל יראה ובל ימצא.
ולפי זה מובן מדוע אנו מצווים לאכול מצה גם בזמן הזה שאין קרבן, שנאמר "בערב תאכלו מצות", מפני שהמצה שאנו אוכלים היא זכר לכך שלא הספיק בצקם להחמיץ, ואינה מחמת מצוות קרבן פסח שנצטוו לאכול אותו על מצות ומרורים. ולפי זה יובן השינוי בנוסח ההגדה שלנו מכפי שנזכר במשנה, במשניות הגרסה היא "מצה - על שום שנגאלו אבותינו ממצרים ", ואילו בהגדה אנו אומרים:
"על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם, שנאמר (שמות י"ב) 'ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם' " 2 ,
והסבר הדבר, כי בזמן הבית טעם אכילת מצה היה כחלק מאכילת קרבן פסח על שם שנגאלו, אבל בזמן הזה שאין קרבן פסח אכילת המצה היא מפני שלא הספיק בצקם להחמיץ.
והדברים מדויקים בכתוב (דברים פרק טז):
"לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ".
שדין לחם עוני קשור לדין המצה שהיא זכר ליציאתם בחיפזון שלא הספיק בצקם להחמיץ. ונראה שלכן ציוותה התורה לאכול לחם עוני ולא מצה עשירה, מפני שאם היינו אוכלים מצה עשירה לא היה מורגש שהסיבה היא בגלל שבצקם לא החמיץ, והיה נראה שיש לנו טעם אחר באכילת המצה.
והנה המהר"ל בספר גבורות ה' פרק מ"ו כותב שאם אין לו מצה לחם עוני יאכל מצה עשירה כדי שלכל הפחות יקיים מצוות לחם שבמצה. ולפי זה חידש שאסור לאכול בערב הפסח גם מצה עשירה (שלא כדברי ר"ת), מפני שזו מצה שיוצא בה ידי חובתו בלילה. והוא חידוש פלאי מנין לקח חידוש זה ששייך לקיים חלק מדין מצוות מצה במצה עשירה?
ולפי דברינו נראה לחדש שיש שני דינים במצה, מצה שבאה עם קרבן פסח שהיא יכולה להיות גם מצה עשירה, ומצה הבאה בפני עצמה שחייבת להיות לחם עוני, וכן מצאתי שחקרו האחרונים אם אכילת מצה שעם קרבן פסח יש לה דין אחר מאכילת מצה בפני עצמה, לדוגמא האם צריך לאכול מהמצה כזית או לא, הנה לדעת שאגת אריה מרור מן התורה לא צריך כזית, מפני שהוא טפל לאכילת הפסח, ומדייק מהרא"ש שרק בגלל הברכה "לאכול מרור" אמרו רבנן שצריך לאכול ממנו כזית. וכן אומר הגאון רבי איצ'לה מפונוביז' 3 שהמצה שבאה אם קרבן פסח יכולה להיות גם מצה עשירה, וכן ממעשר שני שאינו נאכל "בכל המושבות", כי כל הדינים שנאמרו במצה שצריכה להיות לחם עוני ולא ממעשר שני נאמרו במצה שבאה בפני עצמה.
והנה לפי הגר"א יש מצווה קיומית בכל שבעת הימים לאכול מצה, היינו שבכל פעם שאוכל מצה הוא מקיים מצווה, שנאמר בתורה (שמות פרק יג) "שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת". נראה שמקור דבריו מהגמ' (סוכה דף כז עמוד א) שמשווה בין פסח לסוכות שבשניהם יש מצווה לאכול בלילה ראשון בלבד ולא בשאר ימים:
שמות יב) 'בערב תאכלו מצת' - הכתוב קבעו חובה".
ואם כן כמו שבסוכות יש מצווה קיומית לאכול בסוכה בשאר ימים ומברכים "לישב בסוכה" כך גם בפסח יש מצווה קיומית לאכול כל שבעה ימים מצה.
והדברים יותר מפורשים ברש"י:
"מכאן ואילך רשות - דהכי ילפינן לה בפרק בתרא דפסחים (קכ, א): ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת מה שביעי רשות - אף ששה רשות, לפי שהשביעי בכלל שבעת ימים תאכל מצות ויצא מן הכלל, ללמד שאכילת מצות האמור בו אינו חובה - אלא אם באת לאכול - תהא אכילתך מצה ולא חמץ, ולא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא".
וביאור הדברים לפי דברינו לעיל, שאכילת המצה בשבעת הימים באה לבטא את זה שבצקם לא החמיץ, כפי שנאמר "עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם", ובזה שהוא אוכל מצה ולא לחם חמץ הוא מבטא את פרישתו מחמץ. ולפי זה יש הקבלה מושלמת בין מצוות אכילת המצה בפסח וישיבה בסוכה בחג הסוכות, כמו שבסוכות אנו יוצאים מדירת קבע לדירת עראי למשך שבעה ימים, ובאכילה של לילה ראשון אנו מוכיחים את המעבר לסוכה, ולכן האכילה הזאת היא חובה 4 , אבל לאחר שכבר עבר לסוכה " אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל ", כך גם בפסח בלילה הראשון אנו פורשים מחמץ ע"י אכילה כזית מצה ומכאן והילך "אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל".
ולפי זה אפשר להסביר מדוע לא מברכים בשאר ימים על אכילת מצה? מפני שהפרישה מחמץ היא פרישה מאסור ועל זה אין מברכים, מה שאין כן בסוכות יש שהישיבה בסוכה שבעת ימים היא מצוות עשה לכן מברכים עליה.
^ 1 קרבן פסח נקרא בתורה קורבן ה', יש הוה אמינא במכילתא שכל גר יביא פסח בזמן שהוא מתגייר קמ"ל שלא, ולכאורה מה שייך להביא קורבן פסח שלא במועדו? אלא מזה יש ללמוד שקורבן זה בא עד קבלת מצוות, וכן מצאנו שקורבן הפסח נזכר בנביאים בהזדמנות של קבלת מצוות, כגון בזמן יהושע בכניסתם לארץ, וכן בזמן חזקיהו ויאשיהו המלך שהם פיערו ע"ז מן הארץ, מכל זה יש ללמוד שקורבן פסח הוא קבלת עול מלכות שמים, ולכן מי שמבטלו חייב כרת.
^ 2 וכן יש גרסה בגמ' "שנאמר 'ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים וגו' ".
^ 3 מובא בספר מקור ברוך ובהגיוני הלכה הגדה של פסח של הרב י. מירסקי
^ 4 ולפי זה מובנת הדעה שחובה לאכול כזית בלילה הראשון אפילו אם ירדו גשמים, למרות שאדם יוצא מדירתו במצב כזה, בגלל שזה בשלב המעבר לסוכה, וכשעובר אינו מתחשב במצב של ירידת הגשמים, ורק אחר כך לאחר שכבר עבר הוא יוצא מהדירה לפעמים בעת הצורך.
^ 2 וכן יש גרסה בגמ' "שנאמר 'ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים וגו' ".
^ 3 מובא בספר מקור ברוך ובהגיוני הלכה הגדה של פסח של הרב י. מירסקי
^ 4 ולפי זה מובנת הדעה שחובה לאכול כזית בלילה הראשון אפילו אם ירדו גשמים, למרות שאדם יוצא מדירתו במצב כזה, בגלל שזה בשלב המעבר לסוכה, וכשעובר אינו מתחשב במצב של ירידת הגשמים, ורק אחר כך לאחר שכבר עבר הוא יוצא מהדירה לפעמים בעת הצורך.
מהו הכח שמוציא את עם ישראל ממשבר?
למה צריך את ארץ ישראל?
מה צריך לעשות בשביל לבנות את בית המקדש?
מה הייעוד של תורת הבנים?
הקשר בין ניצבים לראש השנה
הלכות שטיפת כלים בשבת
מהי המצווה "והלכת בדרכיו"?
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
מה המשמעות הנחת תפילין?
אכילת חמץ בשבת הצמודה לשביעי של פסח
שלוש המצוות שנצטוו ישראל בכניסתם לארץ ישראל