ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- מעיינותיך
- ניסן
הלקח האקטואלי הנובע מנצחיות סיפורי-התורה הוא, שאף ב"מצרים" של הנפש הבהמית – מי שמעוניין לשבור את קליפת ה'פרעוניות' האישית, אינו יכול לסמוך רק על ייחודה של תקופתנו, על כל סגולותיה כ"דור אחרון לגלות ודור ראשון לגאולה", לא די גם ב"לשונות-גאולה" למיניהם שנוקטים צדיקי-הדור, אלא עליו לדעת ש"בלי מכות – זה לא יילך"...
משל למה הדבר דומה: למי שינסה לבצע "החייאה" במתעלף, בעזרת הרצאה באזניו בנושא החשמל או בעזרת הארת-גופו באורו של פנס-חשמלי. עד שלא יצור מגע-ישיר של "שוקר-חשמלי" על גוף-המתעלף, עד שיזדעזע, לא יצליח להוציאו מההתעלפות!..
והנמשל בסגנון החסידות: לא די בהשפעת "אורות-מקיפים", אלא דרושה "פעולה-פנימית", החודרת ישירות לנפש-הבהמית ומזעזעת את מבצר-אדישותה, וזאת בעזרת ה"מכות" במישור-הפסיכולוגי.
(ביחס להשוואה בין מצרים לנפש הבהמית יש להעיר שעניינה של נפש זו מופיע בתוככי המילה "מצרים", שבמרכזה אותיות "יצר". ואולם, בתחילת התיבה מופיעה מ"ם פתוחה, המזמינה את האדם ליהנות מ"טוב מצרים", אבל לאחר הסתבכותו בקורי-החומריות וניסיונו לצאת מביצת-התאוות, מופיעה מ"ם סתומה, סגורה ומסוגרת...)
חייבים להתלהב
עיקרן של עשר המכות הן "דם" ו"צפרדע" – כזה לעומת זה, כפי שב"עשרת-הדברות" עיקרן הן שתי הדברות הראשונות: "אנכי" ו"לא יהיה לך".
ואמנם, במישור הפשט והדרוש רבו ההסברים לבחירת מכות אלו דווקא, אם כעונש מידה כנגד מידה או כתכסיסי-מלחמה. ברם, עדיין יקשה שהרי היה ניתן להענישם או להלחם בהם באופנים אחרים?
לכן, רק במישור הפנימי-נשמתי תוכח יעילותן של "דם" ו"צפרדע" דייקא, לשבור את "מיצרי-הבהמיות" האישיים.
"מים" – סמל הקרירות המה, שכן רוויית-התענוגים החומריים מ"יסוד-המים", מצננת את חום-הצמאון של הנשמה, כנרמז בפסוק "למען ספות הרווה את הצמאה" (כמבואר באריכות בקונטרס "ומעיין מבית ה'", לאדמו"ר הרש"ב, ע' 76). אמנם ישנה גם "קרירות-חיובית", להבדיל. "מים" של קדושה, שמקורן הוא "למטר השמים תשתה מים" (דברים יא, י-יא) ועניינם - אדישות וקרירות אל תאוות העולם ופיתוייו, אותה אין להכחיד, חלילה. וכהדגשת הפסוק "המים אשר ביאור", שמקורן במי-התהום הבאים מלמטה, אותן יש להכות, ולהמיר קרירות זו ב"דם" – המסמל חום של חיות והתלהבות בעבודת השם.
(וכפתגם החסידי: אימתי יתברר שהגעת לדרגת "וידעת היום... כי הוי'ה הוא האלוקים"? כאשר "בשמיים" – עניני רוחניות, יהיה מבטך "ממעל", תשאף מתוך קנאת-סופרים להרבות חכמה, ואילו "על הארץ" – גשמיות, יהיה אצלך "מתחת", שישנם כאלו שלא שפר מזלם כמותך.
זאת, היפך מנהגן של בריות אשר בענייני "שמים" מביטים תמיד "מתחת" ומתנחמים ש"ישנם גרועים ממני", ואילו בענייני דעלמא, "על הארץ", מביטים תמיד "ממעל" ושואפים בלהט והתלהבות להתחרות בשכניהם. וזהו ההבדל בין "קרירות דקדושה" החיובית, לבין "קרירות דקליפה" השלילית, אותה יש להכות, ולהחדיר במקומה "דם" וחמימות של קדושה).
ושמא יאמר אדם, מה ממני יהלוך אם אקיים המצוות כהלכתן, אך בלי התלהבות?
עליו לדעת, שאדם חי, אינו יכול להיות נעדר-התלהבות, ואם לא יקדיש את התלהבותו למילי דשמייא, ממילא תופנה ההתלהבות לתאוות-הייצר, ובעולם הקליפות הנוסחה היא – בניגוד למקובל – "אחר ההתלהבות יימשכו המעשים" וסוף כל סוף ימיס להט-התאוות את המשמעת הבסיסית ל"שולחן ערוך" ולא יוכל לעמוד בנסיונותיו.
יש להפוך את ה"מים" ל"דם", לגלות את החום והחיות שבנשמה, להתפלל בחום, לפתח שמחה וזריזות-דקדושה ולאהוב כל יהודי בהתלהבות-נשמתית, שתמיס את הקרירות, שורש כל הנפילות, שתחילתן יהדות "פושרת" – ומ"פושר" נעשה "קר", מ"קר" נעשה "כפור" ומ"כפור" נעשה "כופר".
ולכן כה הכרחי לפתוח את השלב-הראשוני במאבק ליציאת-מצרים הרוחנית ב"מכת-דם".
קור בתוך התנור
השלב השני ב"יציאת-מצרים שבנפש" הוא, מכת "צפרדע", שמטרתה לפעול בקו שכנגד, החדרת ה"קרירות-דקדושה" לצינון להט-הייצר הבוער (כמו שכתוב בספר התניא פרק ל: "יצרו בוער כתנור בוערה מאופה כמ"ש בהושע הוא בוער כאש להבה וגו').
ושלב זה נרמז במכת "צפרדע", שעניינה, בתור בריית-המים, קרירות והיא נחשבת ל"בעלת דם-קר". ולהיכן היא באה? "ובאו בביתך ובחדר משכבך ועל מטתך ובבית עבדיך ובעמך" – ונקודת השיא של המכה – " ובתנוריך ובמשארותיך " (שמות ז, כח).
כאן מודגשת נקודה של "מסירות-נפש" , שלא הייתה כמוה באף מכה אחרת, שהרי באחרות הנס היה בעצם בואה של התופעה, אבל אחר "יבוא" המכה (הכינים או הארבה, למשל) היתה זו פעולה טבעית. לא כן ה"צפרדע", שהרי זהו היפך טבעו של בעל-חיים איזה שיהיה לקפוץ לאש.
אי לכך אמרו חז"ל (פסחים נג, ב): "מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמן על קדושת השם לכבשן האש? נשאו קל- וחומר בעצמן מצפרדעים: ומה צפרדעים שאין מצווין על קדושת השם כתיב בהו "ובאו וגו' ובתנוריך ובמשארותיך" – אימתי משארות מצויות אצל תנור? הוי אומר בשעה שהתנור חם, אנו שמצווין על קדושת השם על אחת כמה וכמה".
לקחה של מכה זו הוא, אפוא, הנכונות להפעיל את המתינות והאיפוק של מוחין דקדושה ולהחדירה ב"מידות דקליפה" לצנן ולקרר את ההתלהבות הבלתי רצויה.
[אמנם בשיחת הרבי לא נתבאר במפורש מאימתי ה"צפרדע" מייצגת את עולם הקדושה? וי"ל בדרך אפשר, ששמה "הצפרדע" הוענק לה עקב יכולתה להבחין בבוא הבוקר ולחדול מקרקורי –הלילה שלה, והיינו, "צפר-דעה", היינו שיודעת בצפרא – בוקר (ועיין מגיד מישרים ושער הפסוקים לפ' וארא).
ויש כאן רמז לדרך החסידות המחנכת לפתוח את היום ב"תמיד של שחר", התבוננות-הדעת בענין "שיוויתי הוי"ה לנגדי תמיד ", וזוהי "צפר-דעה דקדושה" של "מוח שליט על הלב", וכמבואר בחסידות שהמוח הוא בטבע הקרירות, על כן ביכולתו לצנן תאוות-הלב, ובהתאם לשיטת הרמב"ם (הל' יסודי התורה, סוף פרק ט): "אין אהבת ה' נקשרת בלבו של אדם עד שישגה בה תמיד ויעזוב כל מה שבעולם חוץ ממנה " – היינו, צינון-התאוות, וממשיך: "אינו אוהב את הקב"ה אלא בדעת שיידעהו, וכפי הדיעה תהיה האהבה, אם מעט מעט ואם הרבה הרבה" – גישה התואמת לשיטת בעל התניא באמרו (סוף פרק ג): "כי אף מי שהוא חכם ונבון בגדולת א"ס ב"ה הנה אם לא יקשר דעתו ויתקע מחשבתו בחוזק ובהתמדה לא יוליד בנפשו יראה ואהבה אמיתית כי אם דמיונות שוא"]
וזהו ההבדל בין שלב ה"דם" לשלב ה"צפרדע" בעבודת-השם:
"מים" ו"דם" כנוזלים הם קור וחום בסוג ה"דומם" (המסמל את עולם העשיה, שעניינו "מעשה", כלומר, חמימות-מעשית בלבד, אמירת אמן-יהא-שמיה-רבא בכל כוחו ובנענועים ובזריזות), אבל "צפרדע" היא ה"קור" בסוג ה"חי" (המסמל את עולם היצירה, שעניינו "רגש", כלומר, לא די בחמימות-מעושה בלבד, כי היא איננה פותרת את בעיית ה"תנוריך", חום הקליפה, אותו יש לצנן ע"י התבוננות ה"צפר-דע").
ושמא תאמר, מאחר ו"חום" הוא סמל החיות (ככתוב "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים", אבל על הקליפות אמרו חז"ל "רשעים בחייהם קרויים מתים"), אם כן מנין לתופעת ה"חום דקליפה" שעניינה "מוות"?!
גם כאן ניכר הדיוק שבנצחיות המסר בבחירת מכות אלו ובאופן זה דווקא, על פי הביאור החסידי, שהרי זהו ההבדל-התהומי בין "דם" שחמימותו מתונה ו"טבעית" (ללא צורך בליבוי-חיצוני) ועל כן יציבה חמימותו עד מאה ועשרים שנה, ו"תנוריך", שחומו – אותו מלהיטים בצורה מלאכותית, בבחינת "מגרה יצר הרע בנפשו" – לוהט, מגיע לשיאי-תאווה רגעיים, אך שורף ומכלה, עד שבתום תאוותו, נותר ממנה "אפר" בלבד.
ומה עם היהודים הפשוטים?
אלא שעדיין לא ברור למעיין בשיחת הרבי, למה בכלל יש צורך במכת "צפרדע"? והלא לאחר שהצלחנו להכות את ה"קרירות דקליפה" (המים אשר ביאור) ולהחדיר במקומה "התלהבות דקדושה" (דם), היא בוודאי כבר כילתה את להט-הייצר (כדברי חז"ל "הבלא מפיק הבלא" (שבת מא, סע"א) וכמו שאמרו בתוספות (חגיגה כז,א): ... "שהיה משה תמיה על זה, אי אפשר שלא ישרף העץ ואמר לו המקום: כך דרכי באש של מעלה, אש אוכלה אש ואינו מכלה, כדכתיב והסנה איננו אוכל"), ובמקום שיש "דם" דקדושה, לכאורה, אין שייך שם לא "תנוריך" (תאווה) ולא "משארותיך" (גאווה). אם כן, לשם מה יש צורך בצפרדע?!
ועוד (והוא העיקר): אם למדנו ממכת "צפרדע", שההשפעה על תאוות הלב תלוייה בהתבוננות-המוחין, כיצד א"כ הצלחנו בשלב הראשון להחדיר חום וחיות "דם", שהוא עניין "מידות דקדושה" שבלב, מבלי הקדמת "צפר-דע"?..
הדבר יובן בהקדמת בהקדם תמיהה רבתי על שיטת הרמב"ם ובעל התניא (האומרים כי אין אפשרות להגיע לאהבה ויראה, כי אם על ידי התבוננות שכלתנית בגדלות-הבורא) – והרי רואים אנו כמה וכמה יהודים פשוטים ונשים צדקניות הרחוקים מהשכלה-עיונית ומתבססים על "אמונה-פשוטה" גרידא, ואעפ"כ יש להם אהבה רבה והתלהבות-לבבית בתפילתם ועבודתם, בלא שום התבוננות-דעתנית?..
אלא בהכרח לפרש זאת על פי היסוד שלמדנו בספר התניא (ספ"א): "אך ביאור הענין על פי מ"ש הרח"ו ז"ל בשער הקדושה (ובע"ח שער נ' פ"ב) דלכל איש ישראל אחד צדיק ואחד רשע יש שתי נשמות דכתיב ונשמות אני עשיתי שהן שתי נפשות " וכו'. וההדגשה היא שהן (לא רק שני-צדדים של נפש אחת , הכוללת יצר טוב שבה ויצר הרע שבה, כי לכך אינו צריך סימוכין מספרי-הקבלה ... כי אם) שתי-יישויות נפרדות, אישיות-כפולה, האחת – "נפש אלוקית" שהיא בבחינת "בנים אתם", הקשר שלה עם הקב"ה הוא "תורשתי" ואינו זקוק להתבוננות ב"גדלותו" של אביה שבשמים, וכתינוק המתרפק על אביו מבלי שיש לו שמץ של מושג אודות מעלותיו וגדלותו, והשנית היא – "נפש-בהמית" שהיא בבחינת "עבדא בהפקירא ניחא ליה", ורק אם יוסבר לה באופן שיתקבל ב"שכלה" עד כמה "טעמו וראו כי טוב הוי' וגו'"... אזי ישנה אפשרות של "בכל לבבך" – "בשני יצריך"!
ועל יסוד הבחנה זו בין אופי שתי הנפשות, יובן כיצד ניתן להגיע ל"דם", כלומר, התלהבות-רגשית מעומקא דליבא, ללא צורך בהתבוננות-שכלית מוקדמת, וזאת בזכות "הנפש האלוקית", מיד כשיזכור אהבתו הטבעית המסותרת, שהיא ירושה לנו מאבותינו ודיה באהבה זו להלהיב לב המאמין ולקיים תומ"צ ולהתפלל בחום ובחיות, בחינת"עשה טוב".
אלא שלא די במדריגה זו (דמכת "דם") לבדה, מפני שתי-סיבות: האחת, עקב היותה טבעית, הרי היא בחינת "אחותי" שאהבתה אין בה רשפי-אש, כי אם אהבה מתונה, כחום ה"דם", שמגיע למעלות-נמוכות יחסית, והשנית, מאחר והיא מבוססת על טבעה התורשתי של האלוקית, איננה סוחפת עמה את "הנפש הבהמית", שהרי היא איננה קשורה בטבעה לאלוקות, על כן בעת התלהבות-הנשמה, נוקטת שכנתה הבהמית "עמדת-המתנה" עד שתחלוף התפילה, אזי עלול הוא ליפול בתאוות-גשמיות, כאילו לא התפלל מעולם, עד ש"לא נודע כי באו אל קרבנה"... הוי אומר, ששלב-הראשון של ה"דם", לא שלל את תופעת ה"תנוריך" וה"משארותיך"... עדיין חסר ה"סור מרע".
אי לכך יש להפעיל מיד את השלב הבא: "צפרדע", שעניינה התבוננות-המוחין בגדולת-הבורא בכלל ובשפלות המידות-המגונות של תאווה וגאווה, ו"מוח שליט על הלב", לצנן את "להט-היצרים" ו"התנפחות-היש", כי אופי שלב זה הוא שכלתני , המבאר את התועלתיות -הרוחנית של "קרבת אלוקים לי טוב", וההתבוננות היא באופן של "התלבשות הנפש האלוקית באותיות וסגנון המובן לשכל-הבהמי", (התלבשות המהווה "הקרבה" ומסירות-נפש של "האלוקית" הנכונה לחדור לתוך "תנורי-פרעה"...).
ואולם, כאשר סוף-סוף הבהמית "משתכנעת" באפסיות-התאוות והאנוכיות-החלולה, הרי היא עוברת "שינוי-פנימי אמיתי", כמרומז בתיבת "צפרדע" שגימטריא שלה (עם הכולל): "צד-פרעה"... אהבה "בשני יצריך"!
(על דרך שתי ההלכות בהם פותח הרמב"ם את ספרו "יד החזקה": האחת - "לידע שיש שם מצוי ראשון", היינו ההכרה החיובית , אבל אחריה צריכה להיות ה"שלילה" - "ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי – אין שום דבר יכול להימצאות".
ולהעיר שבמכת דם נאמר "למען תדע כי אני הויה" (חיובי) ואילו ב"צפרדע" נאמר "למען תדע כי אין כהויה אלקינו" (שלילת-זולתו). וראה באריכות ב"הדרן" על הרמב"ם של רבנו מי"ט בכסלו תשל"ה).
ולזאת התכוונו הרמב"ם ואדמו"ר הזקן בחייבם את דרך ההתבוננות-השכלית שבלעדיה אי אפשר להגיע לאהבה כזו שתכלול גם את "הנפש-הבהמית", שזוהי עיקר מצוות "ואהבת ", שבאה כתוצאה מ"שמע" (ראשי-תיבות "שאו מרום עיניכם" וראו מי ברא אלה: מ"י - היינו, הבינה הכוללת חמישים שערים, שבחינה זו היא מה שברא "אלה" בגימטריא שלשים ושש, רמז לשש מידות הכלולות משש, הנולדות מן הבינה בגדולת הוי'ה). מה שאין כן אהבת הנפש-האלוקית לבדה, (אע"פ שגם חשיפת האהבה-התורשתית מהעלם אל הגילוי, שם "עבודה" עליה, מכל מקום) העיקרון במצוות (גם ב"חובות-הלבבות") הוא: "תעשה – ולא מן העשוי" בטבעה התורשתי.
והן הן שתי הדרכים עליהן בנוי ספר התניא: "הדרך-הקצרה" – המבוססת על האהבה התורשתית של הנשמה (פרקים יח-כה) היא אמנם "עצמותית" יותר, בלתי נכלית, ואינה דורשת כישרונות והשקעה רבים מידי, אבל אינה "תופסת" את הנפש הבהמית, לא כן "הדרך-הארוכה" (פרקים א-יז) – המבוססת על התבוננות ודעת, אף שחסר בה עוצמת-הכוחות ה'מקיפים של הנפש ("חיה" ו"יחידה"), יש בה מעלת "החדירה בפנימיות" ושינוי אמיתי של הבהמיות-הייצרית.
למה נתהפכו היוצרות?
אלא מעתה, יקשה למה "נתהפכו היוצרות"? לכאורה, היה לו להקדים "צפרדע" תחילה, שעניינה "סור מרע", צינון התאווה והגאווה, מקור כל מידות רעות, ורק לאחר שלילת-הפסולת, יש מקום להביא את ה"דם" – החמימות-החסידית של "עשה טוב"? שהרי אי אפשר לרהט את הדירה בשטיחי-יוקרה, בטרם פינוי-הפסולת וליטוש הרצפות!
מדגיש הרבי בשיחתו:
אחד מעיקרי שיטת החסידות הוא, העדפת-הפתיחה בשלב חיובי, בחינת "סור מרע" במשמעות של אל תתאבק עם הרע, סור ממנו, שהרי "המתאבק עם מנוול – מתנוול", אלא "ועשה טוב", תוך דילוג על העיסוק בשלילי. הכנס חיות ואור ומעט אור דוחה הרבה מן החושך.
וכפי שראינו אצל כ"ק רבנו זי"ע שיטת-חיים, שכל "מבצעיו" עם הציבור, לא היו בבחינת "שבירת הרע" ועקירת-המגונה, כי אם בהחדרת החיובי והנעלה, כי אז גם ה"סור מרע" הבא בעקבותיו, הוא באופן של "זיכוך" ו"שכנוע-פנימי" ולא באופן של "שבירה".
יתר על כן: לא זו בלבד שהקדמת מכת ה"דם", מעדיפה את הפתיחה בהליך-חיובי, אלא שמאחר והיכולת להתחיל ב"אהבה" ללא התבוננות קודמת, נובעת מה"תורשה" של האלוקית, בחינת "אחותי", הרי שדרגה זו מהווה "ערובה" שגם בירידת הנשמה "להתלבש" בשכנוע-שכלתני של הבהמית, לא תשפיע עליה הירידה ותוכל לשוב אל עצמיותה, ע"ד ירידת שרה לבית-פרעה, כדי לברר שם ניצוצות, כמרומז בלשון: "אמרי נא אחותי את (למרות שבאמת היא "אשתו") למען ייטב לי (לאברהם בחינת הנשמה) בעבורך", כי הקדמת האהבה בבחינת "חיה" ו"יחידה" – "אחותי" (הטבעית) משמרת את הכוחות של נר"נ (נפש, רוח, נשמה) בחינת "אשתי" (אהבה שעל פי טעם ודעת) שלא יושפעו ממגעם המסוכן עם הבהמית (וראה ביאור נפלא לסיכונה של שרה ע"י אברהם ועניינה בעבודת השם בלקו"ש ח"כ ע' 40) .
ויכולת נפשית זו "לדלג" על השלב, המתבקש על פי סדר והדרגה, של "סור מרע", ו"לקפוץ" באחת אל ה"עשה טוב", זוהי סגולת חג ה"פסח", בו ישנה נתינת כח עליונה לפתוח ב"דודי לי" (למרות שאנו עדיין במ"ט שערי טומאה) ובכוח המשכת החיובי תחילה, לבוא אל "ואני לו", שה"אני" של הנפש הבהמית, מצד עצמו, יתקדש לו ית'. זוהי ה"פסיחה-לוגיה" שבניסן.
ורעיון זה עצמו נרמז גם בפתיחת סדר ליל-פסח בשתי ההוראות הראשונות: "קדש" תחילה, אחר כך "ורחץ", לא כגישה 'המרובעת' שעל פי טעם ודעת, הטוענת לאדם: כיצד תעלה בדעתך ל"קדש" עצמך ולעסוק בעומקה של פנימיות-התורה והחסידות, בעיניינים אלוקיים בכבשונו של עולם, בטרם ניקית את עצמך מפסולת המידות המגונות והמחשבות הזרות, "רחץ" תחילה מ"ט שערי הטומאה שבך, ורק אחר-כך צפה למצב של "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים".
בא חג הפסח ומלמדנו ללכת בדרכיו של הקב"ה "ופסחתי" על העיסוק בשלילת-הרע, שהרי לא ייתכן שעד שאזכך את הרע, אשאר בינתיים "תקוע" במצרים וגבולים ללא חיות-נשמתית, אלא יש לנקוט בגישת הדילוג והפסיחה - קודם כל "קדש" ורק אחר כך "רחץ", למלא את הנפש באור אלוקי של החסידות, בשמחה והתלהבות של התורשה-הסגולית שבנו, בחינת "בנים אתם לה' אלוקיכם" ותוך כדי התמיכה המוקדמת של החום-החיובי, השמחה והחיות נתפנה אחר-כך לצנן את "תנוריך ומשארותיך" ע"י העמקת הדעת על פי דרכי-העבודה החסידית, שיביאו לידי כך שגם "פרעה" (הנפש הבהמית) - "למען תדע כי אין כמוני בכל הארץ", כי לו רצה הקב"ה "לשבור" אותו, לא היה צורך ביותר ממכת-מוות אחת ויחידה, אבל מאחר והמגמה הייתה "זיכוכו", על כן הוצרך לקבל 'קורס מכ"ים' בשלבים.
וכך גם בפעולתנו עם הזולת, עם אחינו בני ישראל, שלעת עתה נמצאים עדיין ב"מצרים". יש להתחיל ב"מבצעים-חיוביים" של "עשה טוב", ולדלג על השלילה, ואזי גם ה"סור מרע", החייב לבא בשלב הבא, יהיה "ממותק", באופן של "זיכוך" מתון ומשכנע ולא באופן של "שבירה" וכפייה.
או-אז תהיה היציאה ממצרים "ברכוש גדול".
הרב יחזקאל סופר
הנהגת ה' את העולם הלימונדה והכרוב-סוד ההתנתקות לשם התחברות
מתוך ישיבת בין הזמנים בישיבת בני צבי, בית אל
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
