כיבוש או התיישבות?

ישיבה
בית המדרש

בית המדרש

מדורים
מעיינותיך
אב

קטגוריה משנית

קובץ ה-PDF המצורף לשיעור

1483

10 דק' קריאה

לחץ להקדשת שיעור זה

שיעור לדרך אזור שורטים שיעורים לנשים פרשת השבוע סדרות ספריה פסקי דין בחן את עצמך

בפרק ו מהלכות בית-הבחירה ממַפֶּה הרמב"ם את אזורי הקדושה בארץ-ישראל וקובע כי ירושלים ובית-המקדש נתקדשו לנצח, מפני שהשכינה שורה בהם והשכינה אינה בטילה לעולם. לעומתם, הקדושה של שאר חלקי הארץ - שנתקדשו בעת כיבוש יהושע - איננה נצחית ולמעשה בָּטלה (מדאורייתא) בשעה שעם-ישראל גלה מארצו לבבל. ואולם אותם המקומות שאליהם שב עם-ישראל והתיישב בהם, בימי עזרא, זכו לקדושה מחודשת, וקדושת המקומות האלה - נצחית היא ובמקומה עומדת אף אם לאחר מכן שבו ונעזבו.
וזה לשון הרמב"ם: "ולמה אני אומר במקדש וירושלים (ש)קדושה ראשונה קדשה (גם) לעתיד-לבוא, ובקדושת שאר ארץ-ישראל - לעניין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן - (ש)לא קדשה לעתיד-לבוא? לפי שקדושת המקדש וירושלים (היא) מפני השכינה ושכינה אינה בטילה . . אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כיבוש רבים, וכיוון שנלקחה הארץ מידיהם, בטל הכיבוש ונפטרה (הארץ), מן התורה, ממעשרות ומשביעית, שהרי אינה ארץ-ישראל".
וממשיך הרמב"ם: "וכיוון שעלה עזרא וקידשה, לא קידשה אלא בחזקה שהחזיקו בה, ולפיכך כל מקום שהחזיקו בו עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השנייה הוא מקודש היום , ואף-על-פי שנלקחה הארץ ממנו (מעם-ישראל), וחייב בשביעית ובמעשרות".
וכבר תמה עליו הכסף-משנה: א) איני יודע מה כוח חזקה גדול מכוח כיבוש ולמה לא נאמר בחזקה גם-כן, 'משנלקחה הארץ מידינו - בטלה החזקה'?! ב) ותו, בראשונה (בימי יהושע) שנתקדשה בכיבוש - וכי לא היה שם חזקה?! אטו מי עדיפא חזקה בלא כיבוש (כפי שהיה בימי עזרא) מחזקה עם כיבוש (כפי שהיה בימי יהושע)?!
ובמילים פשוטות: מפני מה עדיפה 'חזקה', שבכוחה לקדש את הארץ לדורות (גם בשעה שכבר לא מחזיקים בה), על 'כיבוש', שבכוחו להחיל קדושה רק כל עוד הכיבוש מתקיים בפועל? ועוד: הלוא גם בימי יהושע היתה 'חזקה' (לאחר ה'כיבוש')?!
הרדב"ז, התוספות יום-טוב ואחרים מנסים לנמק את שיטת הרמב"ם, כל אחד בדרכו שלו, ובפירושיהם יש קצת דוחק.

הקדושה והבעלות - שני גדרים שונים
ויש לבאר זאת בדרך חדשה:
בנתינת הקב"ה את ארץ ישראל לעם-ישראל, נפעלו שני עניינים: א) קניין ממון - בעלות על ארץ ישראל, דהיינו מה שהארץ שייכת לעם-ישראל; ב) החלת קדושה על הארץ.
העניין הראשון - קניין הבעלות - נפעל כתוצאה מכך שהקב"ה מסר את הארץ לאברהם אבינו. וכפי שהתלמוד הירושלמי (חלה פ"ב ה"א) מדייק מהפסוק "לזרעך נתתי", בלשון עבר, שלא מדובר כאן בהבטחה שתתממש בעתיד אלא שמימושה מיידי ונמצא ש"כבר נתתי". משמעות הדבר היא, שהבעלות של עם-ישראל על ארץ-ישראל החלה כבר ברגע שבו ניתנה ההבטחה לאברהם, הרבה לפני כיבוש הארץ בפועל. הדבר אף מתבטא בעניין של הלכה למעשה: הגמרא אומרת שבנות צלפחד נטלו את חלק אביהם הבכור, פי שניים. ולכאורה: הרי "אין בכור נוטל (פי שניים) בראוי (להתקבל בעתיד) כבמוחזק"? מתרצת הגמרא ש"ארץ ישראל מוחזקת היא" (ב"ב קיט), והיא קנויה להם כבר מימי האבות. ונמצא, שמבחינת הבעלות של בני ישראל על הארץ, היא שלהם עוד לפני שכבשוה.
[ואפילו לשיטת רש"י שכתב "שאם יאמרו אומות העולם לישראל, ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גויים" (בראשית א,א) הרי דברים אלה הם טענתם של האומות , שלדבריהם הקניין של ישראל על הארץ החל מאז שכבשוה. אולם באמת כבר מאז אמירתו של הקב"ה לאברהם "לזרעך נתתי את הארץ הזאת" (שאמירתו כאילו עשויה, (רש"י עה"פ)), הרי היא של בני-ישראל].

העניין השני לעומת זאת - חלות הקדושה על הארץ - לא בא מיד בהמשך לבעלות עם ישראל על הארץ, אלא הוא תלוי בכניסתם אליה. רק כאשר נכנסו ישראל לארץ בפועל, חלה הקדושה על הארץ.
ויש לומר שהטעם לכך נעוץ בהבדל היסודי שמבואר בחסידות בין לפני מתן-תורה לאחריו. קודם מתן-תורה אי-אפשר היה להחיל קדושה על חפץ גשמי, שכן נתק מוחלט שרר אז בין הגשמיות לַרוחניות. רק במתן-תורה, שאז נפעל חיבור בין ה'עליונים' ל'תחתונים', ניתן הכוח לקדש את מציאותו הגשמית של העולם. וכמו כן בנדון דידן: הבטחת הארץ לאברהם פעלה בעלות על הארץ, אך לא היה בכוחה לפעול בה גם חלות של קדושה. ורק לאחר מתן-תורה ומשנכסו ישראל בפועל לארץ - קידשוה.

חלות הקדושה - בהתאם לציווי ה'
לאחר הבנת יסוד ההבדל בין הבעלות על הארץ לקדושת הארץ, אפשר לגשת להבנת דברי הרמב"ם העוסקים בסוגיית קדושת הארץ. כנ"ל, החלת הקדושה על הארץ אינה תוצאה ישירה של הבעלות על הארץ, אלא תלויה בכניסה אליה. הכניסה היא הגורם המביא את קדושת הארץ. מהו אכן הכוח של עם-ישראל להחיל קדושה על ארץ-ישראל בכניסתם אליה? הכוח לכך נובע מהעובדה שבכניסתם זו הם ממלאים את מצוות הקב"ה אליהם, להיכנס לארץ. מכיוון שבעצם הכניסה לארץ הם מבצעים את ציווי ה' - הכניסה גופא מקדשת את הארץ.
לאור זאת, בכדי להבין את פשר ההבדל בחלות הקדושה בין שני הכניסות (כניסת יהושע וכניסת עזרא), עלינו לבחון היטב באיזה אופן הם נצטוו להיכנס לארץ. שכן, בהתאם לציווי - חובת הקיום; ובהתאם לקיום - החלת הקדושה.
כשנברר זאת נגלה כי קיים הבדל מהותי בין הכניסה הראשונה לארץ (בזמן יהושע) לבין הכניסה השנייה (בימי עזרא): בכניסה הראשונה נאמר "וחלוצים תעברו", "ואתם תעברו חמושים לפני אחיכם כל גיבורי החיל ", ו" נכבשה הארץ לפניכם". כלומר שהציווי היה להיכנס לארץ בדרך של 'כיבוש'. ומכיוון שציווי הקב"ה היה להיכנס לארץ בדרך 'כיבוש', לכן חלות הקדושה על הארץ הייתה גם כן על-ידי מעשה ה'כיבוש'. נמצא, לסיכום, כי קדושת הארץ בכניסת ישראל בזמן יהושע הוחלה על-ידי עניין ה'כיבוש'.
לעומת זאת על כניסת עם-ישראל בימי עזרא, התנבא ירמיהו (ירמיהו כט,י) "אפקוד אתכם גו' להשיב אתכם אל המקום הזה". כלומר, הקב"ה לא רצה שהחזרה לארץ תהיה בדרך של 'כיבוש' אלא באופן של עלייה והתיישבות בה. ובלשון הפסוק (ירמיהו מ,י) "וּשבו בעריכם אשר תפסתם".
לאור זה מיושבת שאלתו הראשונה של הכסף-משנה ("איני יודע מה כוח חזקה גדול מכוח כיבוש ולמה לא נאמר בחזקה גם-כן, 'משנלקחה הארץ מידינו - בטלה החזקה'?!"): מכיוון שבכניסה הראשונה (של יהושע) לארץ-ישראל הוחלה הקדושה על הארץ - בהתאם לציווי ה' לגבי אופן הכניסה - בדרך של 'כיבוש', לכן משבטל הכיבוש בטלה הקדושה. עניינו של כיבוש הוא התגברות על אחר והשתלטות על שטח שהוחזק בידיו, בניגוד לרצונו. ומכיוון שהקדושה חלה כתוצאה מההתגברות על הזולת, הרי "כיוון שנלקחה הארץ מידיהם, בטל הכיבוש" , והקדושה הבאה בסיבתו אף היא בטלה.
מה-שאין-כן הכניסה השנייה לארץ-ישראל (בימי עזרא) הייתה, כאמור, בדרך של 'חזקה'. מהות עניין החזקה הוא גילוי ועדות לבעלותו של המחזיק על הדבר, אם-כן כניסה זו לארץ בדרך של 'חזקה', מהווה גילוי ומימוש קניינו ובעלותו של עם-ישראל על ארץ-ישראל. כאן נוצרה חפיפה בין גדר ה'קנין' לגדר ה'קדושה'. במילים אחרות: בעליה זו, קבע הקב"ה שהחלת הקדושה (התלויה בכניסה), תהיה קשורה ותלויה בבעלותם של ישראל על הארץ. ולכן, כל עוד נמשכת הבעלות של עם-ישראל על ארץ-ישראל, משתמרת גם קדושת הארץ. וכיוון שהבעלות (שהחלה כאמור מהבטחת הארץ לאברהם) אינה בטלה לעולם , לכן גם הקדושה אינה בטלה לעולם (כולל הזמנים שבהם בפועל ישראל אינם יושבים בארצם ומחזיקים בה).
שאלתו השנייה של הכסף-משנה ("וכי לא היה שם חזקה?! אטו מי עדיפא חזקה בלא כיבוש מחזקה עם כיבוש?!"), מיושבת אף היא:
העובדה שגם בכניסה הראשונה לארץ הייתה 'חזקה' (במובן הפשוט והמעשי, שבני-ישראל התיישבו בארץ והחזיקו בה), כלל אינה רלוונטית לענייננו. כי, כאמור, מה שקובע את חלות הקדושה זה האופן שבו נצטוו ישראל להיכנס לארץ, והם הלוא צוּוו להיכנס אליה בדרך של 'כיבוש'. לכן, ברגע שכבשו את הארץ (ואולי אפילו בכיבוש יריחו בלבד) כבר חלה הקדושה מצד 'כיבוש', והיא מוסיפה להיות תלויה בו. יש כיבוש - יש קדושה, אין כיבוש - אין קדושה.

צדיקים ובעלי-תשובה - מי נעלה יותר?
ההבדל בין שני האופנים הנ"ל בחלות הקדושה על הארץ, משתלבים יפה עם ראיית הדברים והבנתם על-פי פנימיותם:
בכמה מקומות בחסידות נאמר שבני-ישראל בתקופת יהושע היו בדרגת צדיקים. ולעומת זאת בתקופת עזרא היו ישראל בדרגת בעלי-תשובה.
עבודת הצדיקים היא בדרך של 'מלמעלה למטה'. הצדיקים דבוקים בקב"ה על-ידי עבודתו ולימוד תורתו ו'מלמעלה' ממשיכים קדושה כאן 'למטה', לעולם הזה. עבודתם של בעלי-תשובה, לעומת זאת, היא בדרך של 'מלמטה למעלה'. בעל-תשובה מחובר יותר לעולם הגשמי התחתון מאשר לדרגות אלוקיות רוחניות. משימתו וייעודו אפוא הם להוציא את התחתון מחומריותו, לזככו ולעדנו, ולהעלותו 'למעלה'.
בפשטות, עבודתם של צדיקים גבוהה ונעלית מזו של בעלי-תשובה. ואולם מבחינה מסויימת יש מעלה בעבודת בעלי-תשובה שאין בצדיקים: בעל-תשובה הוכיח את יכולתו להתמודד עם מציאותו הירודה של העולם, על כל הנסיונות הכרוכים בה. הוא כבר היה בדיוטה תחתונה ואף-על-פי-כן הוכיח כי הקשר הפנימי שלו עם הקב"ה חזק דיו כדי להתגבר על הכול ולהחזירו למוטב. לעומתו הצדיק אינו מתמודד פנים-אל-פנים עם מציאותו השפלה של העולם, הוא חי כל ימיו באטמוספירה רוחנית גבוהה. אפשר אפוא לומר כי בכל הנוגע למשימת ההתמודדות עם חומריות העולם התחתון - בעל-תשובה חזק יותר ויציב יותר בדרכו מאשר צדיק.
בתקופת יהושע היו ישראל במדרגת צדיקים וכניסתם לארץ הייתה בדרך 'כיבוש'. מצד אחד הם היו ברום המעלה והצליחו לגבור על שבעת העמים ולכבוש מידיהם את הארץ. אבל הכול היה באופן של 'מלמעלה למטה' ועל-כן הכיבוש והקדושה שבאה עמו לא היו נצחיים. ואילו בתקופת עזרא, אז היו ישראל במדרגת בעלי-תשובה והכניסה לארץ הייתה בדרך של 'חזקה' - פעולתם והקדושה שבאה עמה נשארו יציבות ונצחיות.

'מתנה' ו'ירושה' - בדומה ל'כיבוש' ו'חזקה'
על-פי כל הנ"ל, יתבאר לנו עניין נוסף:
שלוש פעמים מבטיח הקב"ה לאברהם אבינו (בפרשת לך-לך) את ארץ-ישראל. פעם ראשונה (בראשית יב,ז) - "וירא ה' אל אברהם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת וגו'". פעם שנייה (שם יג,טו) - "כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם". ופעם שלישית, בברית-בין-הבתרים (שם טו,יח) - "ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמור, לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת".
מבט קל על שלושת הפסוקים חושף מיד הבדלים בין שתי ההבטחות הראשונות לבין זו השלישית: בשתי הפעמים הראשונות ניתנת ההבטחה בלשון עתיד - "לזרעך אתן ", "לך אתננה ". לעומת זאת בפעם השלישית ננקט לשון עבר - "לזרעך נתתי ". וכן, שתי ההבטחות הראשונות ניתנות לאברהם ללא שום פנייה מוקדמת שלו או פעולה כלשהי מצידו. לעומתן ההבטחה השלישית ניתנת לאברהם לאחר שכבר קיים את ציווי ה' להתהלך בארץ לאורכה ולרוחבה (ראה אור החיים על הפסוק) ובתשובה לשאלתו, "במה אידע כי אירשנה".
הרוגאצ'ובר (צפנת-פענח על התורה) עומד על חילוק נוסף: במוקד שתי ההבטחות הראשונות מצוי המונח 'נתינה' - "אתן", "אתננה". בהבטחה השלישית, לעומת זאת, אנו מוצאים מונח נוסף -'ירושה' . אברהם אבינו שואל את הקב"ה "במה אידע כי אירשנה ", וזאת בהמשך לפסוק קודם (שלא צוטט לעיל) שבו אומר לו הקב"ה "לתת לך את הארץ הזאת לרשתה ". אומר על כך הרוגאצ'ובר שנתינת ארץ-ישראל לעם-ישראל אכן כוללת שני גדרים - 'מתנה' ו'ירושה'. שתי ההבטחות הראשונות עוסקות בגדר 'מתנה' ואילו הפעם השלישית - בגדר 'ירושה'.
ומוסיף הרוגאצ'ובר ואומר כי שתי ההבטחות הראשונות לאברהם מחד גיסא, וההבטחה השלישית מאידך גיסא, רומזות לשתי הכניסות לארץ-ישראל - בזמן יהושע ובימי עזרא. הכיבוש הראשון היה ב"גדר מתנה" ואילו הכניסה השנייה "הווי בגדר ירושה". עד כאן דבריו.
ולכאורה, במה קשורה הכניסה הראשונה לגדר 'מתנה', וכיצד הכניסה השנייה קשורה לגדר של 'ירושה'? אך על-פי כל מה שנתבאר לעיל באריכות, יש לקשר בין הדברים:
ההבדל המהותי בין מתנה לירושה הוא, שמתנה ניתנת (בעיקר) מצד הנותן ואילו למקבל אין שייכות ולא יכולה להיות לו תביעה כלשהי לגבי המתנה. מה-שאין-כן ירושה, הרי היא, אדרבה, מדגישה את מציאותו של היורש, שהוא קרובו של המוריש, ועל-כן יש לו שייכות לירושה ואף זכות תביעה בכל הנוגע אליה. יתר על כן, המהות הפנימית והאמיתית של הירושה היא שהיורש הוא "עצם המוריש" (ואין כאן אפילו שינוי רשות!).
הרעיון שמאחורי שני גדרים אלה - 'מתנה' ו'ירושה' - עולה בקנה אחד עם החילוק שהוסבר לעיל, בין הכניסה הראשונה לארץ שהייתה בדרך של 'כיבוש' לבין הכניסה השנייה שהייתה בדרך של 'חזקה'.
כניסה בדרך 'כיבוש' (ובפנימיות העניין - עבודה 'מלמעלה למטה') דומה לקבלת הארץ ב'מתנה'. למקבל (בענייננו, עם-ישראל) מצד עצמו אין שייכות אמיתית למתנה וכל כולה של המתנה אינה אלא מצד הנותן (בעניינו, הקב"ה). לכן ייתכן מצב שה'כיבוש' והקדושה הנובעת ממנו - ייפסקו. לעומת זאת כניסה בדרך של 'חזקה' דומה לקבלת הארץ ב'ירושה', שכן הן 'חזקה' והן 'ירושה' מעידות על קשר אמיתי של המקבל אל הדבר. 'חזקה' מעידה על בעלותו זה מכבר של המחזיק וגם 'ירושה' מצביעה על שייכותו למוריש וממילא גם לירושה.

הסבר לשינויי הלשון בין ההבטחות
זה גם מסביר את ההבדלים הנוספים (שצויינו לעיל) בין שתי ההבטחות הראשונות להבטחה השלישית: ההבטחות הראשונות נאמרו בלשון עתיד ("אתן", "אתננה") שכן הן רומזות לכניסה הראשונה לארץ שנעשתה בדרך של כיבוש הארץ מידי אחרים. מדובר ביצירת מצב עתידי וחדש שהתרחש רק בעת הכניסה בפועל לארץ. לעומת זאת ההבטחה השלישית הרומזת, כאמור, לכניסה השנייה שנעשתה בדרך של 'חזקה', כלומר שבסך-הכול גילתה ומימשה את בעלותם של ישראל על הארץ. בעלות שהחלה בעבר, בעת הבטחת ה' לאברהם (ואגב כך החילה קדושה מחודשת על הארץ) - נאמרה בלשון עבר ("לזרעך נתתי ").
כמו כן, ההבטחות הראשונות נאמרו ללא פנייה או פעולה של אברהם לקב"ה. זאת לפי שהן רומזות לכניסה הראשונה לארץ, בימי יהושע, שאז היו ישראל במדרגת צדיקים (כמבואר לעיל). הנתינה אפוא באה 'מלמעלה', מצידו של הקב"ה.
לעומת זאת ההבטחה השלישית, הרומזת לשיבת עם-ישראל מהגלות בימי עזרא, נאמרה לאחר שאברהם אבינו התהלך בארץ לאורכה ולרוחבה. בכך יש רמז לעניין ה'חזקה' וכפי שמפרש התרגום-יונתן שבפעולה זו של אברהם, "עבד בה חזקתא". כמו כן, ההבטחה לאברהם נִתנה כתשובה לשאלתו "במה אידע כי אירשנה ", כיוון שכנ"ל, כניסה זו לארץ שייכת לגדר (של 'חזקה' ושל) 'ירושה'.
יש בכך גם רמז סמוי לעובדה שכניסה זו לארץ עתידה הייתה להתרחש לאחר שעם-ישראל ייכשל בחטאים וייענש בגלות (וכפי שכבר צויין, שאז היו ישראל במדרגת בעלי-תשובה): בגמרא נאמר שבעצם שאלתו של אברהם לקב"ה, "במה אידע כי אירשנה", היה משום חטא, לפי ערך מדרגתו ("מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתיים ועשר שנים?... מפני שהפריז על מידותיו של הקב"ה שנאמר 'במה אידע כי אירשנה'" - נדרים לב,א). וגם בתשובת הקב"ה לאברהם נאמר "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך גו'", שנאמר על גלות מצרים ורָמז גם לשאר הגלויות וגלות בבל בכללן.

אלוקי העולם נתן "נחלת עולם" לעם עולם
מכל הנ"ל עולה, שדברי הרמב"ם העוסקים בחילוקים בין הכניסה הראשונה לארץ לבין הכניסה השנייה אליה, נוגעים אך ורק לחלות הקדושה על שטחי ארץ-ישראל. אולם בכל הנוגע לעצם הבעלות של עם-ישראל על ארץ-ישראל, הרי כבר הוסבר והובהר, שלשיטת הרמב"ם הבעלות על ארץ-ישראל כולה החלה מיד עם הבטחת הארץ לאברהם אבינו ובעניין זה לא חלו ולא יכולים לחול שינויים כלשהם.
הקניין המוחלט שיש לעם-ישראל בארצו אינו מושפע מנסיבות הזמן והמאורעות.
ההבדלים בין ה'כיבוש' שהיה בעליה ראשונה ל'חזקה' שהיתה בעליה השניה מהווים נפקא מינה לעניין קדושת הארץ; אבל בנוגע לבעלות על הארץ אין זה משנה. הארץ כולה היא שלנו לנצח.

מכל זאת עולה ברור שארץ-ישראל איננה אובייקט הנתון למשא-ומתן ול'מסחר' כלשהם. ארץ-ישראל כולה - "מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת" - היא ירושה לכל יהודי ויהודי ולכל היהודים כאחד ואין לאיש סמכות לוותר על אף שעל ממנה. בנוסף לכך, עצם הרצון למסור חלקים מהארץ לזרים יש בו משום התנגדות לרצון ה' אשר " ברצונו נתנה לנו" כנחלת עולם.
בשעה שיהודים דבקים בעמדה זו בתוקף המתאים, לא מצד "כוחי ועוצם ידי" אלא מפני שמדובר ב"נחלת עולם" מאת הקב"ה אלוקי העולם לעם עולם - הצלחתם בכך מובטחת. ובהמשך לכך זוכים לקיום הייעוד, "והיו מלכים אומנייך ושרותיהם מניקותייך" - שבני אומות העולם מסייעים לעם-ישראל לקיים את רצון ה' בכלל, ואת רצון ה' בעניין זה בפרט, עוד בתקופת הגלות.
וכל זה מזרז את ביאת משיח צדקנו, שאזי תימצא כל ארץ-ישראל כולה, כולל ארץ קיני קניזי וקדמוני, בשליטת ישראל במהרה בימינו ממש.
(על-פי ליקוטי-שיחות, כרך טו, עמ' 109-100)

אב

הרב שניאור זלמן רודרמן

אב
כיבוש או התיישבות?
גליון מס' 7
תשס"ה
תמוז
מעשה רבי
תש"ע

אב

סרטונים קצרים

שיעורים פופולריים

רחל אמנו
יום פטירת רחל אמנו
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | י"א חשון תשנ"ז
15 דק'
ברכות השבח והראיה
ברכת הלבנה
הרב אליעזר מלמד | תשס"א
רחל אמנו
יום פטירת רחל אמנו
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | י"א חשון תשנ"ז
59 דק'
נח
מֵאֵימָתַי מְבָרְכִין עַל הַגְּשָׁמִים? מִשֶּׁיֵּצֵא חָתָן לִקְרַאת כַּלָּה
הרב שמואל אליהו | תשרי תשע"ט

שיעורים פופולריים

שיעורים חדשים

27 דק'
בכורות
בכורות דף כ"ט
הרב אלי סטפנסקי | ו' חשוון תשפ"ז
48 דק'
גשמים בארץ ישראל
שאילת גשמים וארץ ישראל
הרב יצחק בן יוסף | תשרי תשפ"ז
30 דק'
אורות ישראל ותחייתו
תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
הרב משה גנץ | ד' חשוון תשפ"ז
40 דק'
יסודות הש"ס
ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
הרב דוד ניסים זאגא | ד' חשוון תשפ"ז

שיעורים חדשים

שיעורים באתר ישיבה

ניווט מהיר

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
הרב שמואל אליהו
הרה"ג יעקב אריאל
הרב ינון גרוסברג
הרב משה אליה
ר' יעקב כץ (כצל'ה)
הרה"ג שמחה קוק זצ"ל
הרב הלל גפן
הרה"ג צבי שכטר
הרב חיים אביהוא שוורץ

48 דק'
גשמים בארץ ישראל
שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
הרב יצחק בן יוסף | תשרי תשפ"ז
52 דק'
מידות הראי"ה
אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
הרב משה בר ציון | ה' חשוון תשפ"ז
45 דק'
נח
התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ז' חשוון תשפ"ז
33 דק'
בכורות
בכורות דף ל'
הרב אלי סטפנסקי | ז' חשוון תשפ"ז
29 דק'
שם משמואל על הפרשה
שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
הרב חיים כץ | ה' חשוון תשפ"ז
25 דק'
שם משמואל על הפרשה
פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
הרב חיים כץ | ד' חשוון תשפ"ז
27 דק'
בכורות
בכורות דף כ"ט
הרב אלי סטפנסקי | ו' חשוון תשפ"ז
43 דק'
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א
עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ד' חשוון תשפ"ז
40 דק'
יסודות הש"ס
ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
הרב דוד ניסים זאגא | ד' חשוון תשפ"ז
30 דק'
אורות ישראל ותחייתו
תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
הרב משה גנץ | ד' חשוון תשפ"ז
נח
מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
הרב חיים בן שושן | ד' חשוון תשפ"ז
עין אי"ה - הרב משה גנץ
משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
הרב משה גנץ | כ"ח אלול תשפ"ו
44 דק'
עין אי"ה - הרב משה גנץ
שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
הרב משה גנץ | ה' חשוון תשפ"ז
33 דק'
בכורות
בכורות דף כ"ח
הרב אלי סטפנסקי | ה' חשוון תשפ"ז
קרוב אליך
קרוב אליך – נח
עלון מספר 622
עלון מספר 622
רבנים שונים | תשרי תשפ"ז
46 דק'
נח
משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
הרב יצחק בן יוסף | תשרי תשפ"ז
רביבים
חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
הרב אליעזר מלמד | תשרי תשפ"ז
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
רבנים שונים | תשרי תשפ"ז