ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- ארבע פרשיות
- זכור
- ספריה
- מועדים
- שיחות לחודש אדר
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
ציפורה בת דוד
המצוה השניה: "לא תשכח", הינה מצות לא תעשה. ענינה שלא די באמירת שפתיים, אלא שיהיו הדברים מסורים גם ללב. רק כשתהיה ידיעת אחריותנו לבניית בית המקדש, שבנינו תלוי במחיית עמלק, ותיקון העולם חדורה בתוכנו מבית ומחוץ, יהיה לנו העוז לקום ולהלחם על נפשנו נגד הצר הצורר, ויתקיים באומתנו הפסוק: "ואיש לא עמד בפניהם".
בפסיקתא דרב כהנא 1 , בדרשותיו לפרשת זכור, עומדים חז"ל על השאלה בענין הצווי על מחית עמלק: כתוב אחד אומר- "תמחה את זכר עמלק", כלומר המצוה היא עלינו, וכתוב שני אומר- "כי מחה אמחה את זכר עמלק", כלומר הקב"ה בעצמו ימחה את עמלק. אם כן, כיצד ניתן לקיים שני פסוקים אלו? עונה המדרש: "עד שלא פשט ידו בכסא אמר תמחה את זכר עמלק, ומשפשט ידו בכסאו של הקב"ה, אמר: כי מחה אמחה". ושואל בעל הפסיקתא מיד: וכי אפשר שבשר ודם יכול לפשוט ידו בכסאו של הקב"ה? משיב בעל הפסיקתא: על ידי שהחריב את ירושלים שכינויה "כסא ה'", שנאמר: "בעת ההיא יקראו לירושלים כסא ה'" 2 , בכך נתקיים הצורך לקיים את: "כי מחה אמחה". וכן מובא בפסיקתא 3 : "עד שלא פשט ידו בירושלים תמחה את זכר עמלק, כיון שפשט ידו בירושלים אמר הכתוב מלחמה לה' בעמלק".
מתברר מדברי הפסיקתא שיש לעם ישראל מלחמה כפולה בעמלק. אחת הנוגעת לקיומינו הלאומי ולאכזריותו הקשה כלפיו, שלא חמל על איש. זוהי כוונת אמירת הפסוקים: "זכור את אשר עשה לך", זכור את האכזריות ורוע הלב שהפנה כנגדך, "אשר קרך בדרך" והיית במצב של חוסר מנוחה, ודרך ארץ היא לחוס על מי שנמצא בדרך ולא הגיע למחוז חפצו. ולא עוד, אלא שהתאכזר לחלשים ולבודדים שבך, כנאמר: "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך". על זה בא הציווי אלינו לא להיות רכי לב, אלא לנקום את נקמת אחינו ואחיותינו ההרוגים על לא עוול- "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים".
אולם, באה התורה ומגלה לנו שעמלק איננו מתכוון רק כנגדנו, אלא הוא מתנגד לייעודינו ולשליחותנו הרוחניים, וזו היא מלחמתנו השניה בעמלק. כוונתו למוטט את האחיזה האלוהית בעולם, מתוך ידיעתו הפנימית שאין מנוח לכבוד האלוהי בעולם אלא על ידי עמו ובניו הנבחרים, שבתוכם נמצא הריכוז הגדול של האורות הקדושים, והם נבנים בעולם הזה בירושלים, עיר הקודש. על כן הוא עושה כל מאמץ לשבור אחיזה זו, שהיא כסא ה' בעולם.
כך אפשר לראות כיצד דברי הפסוק 4 : "ראשית גויים עמלק ואחריתו עדי אובד" מתבררים לעינינו בדורנו. ישנו מאבק עולמי של הגוים נגד עם ישראל, ובעיקר נגד רוחו, רוח הקודש שביטויה המעשי הוא ירושלים בבנינה.
לאור זאת, מתחזקים אנו בידיעתינו כי המלחמה בשם ה' ובכסאו נוגעות לו יתברך, ולכן כדברי חז"ל בבאור הפסוק: "מחה אמחה את זכר עמלק", צריכה לבוא התערבות ה' שתכה את עמלק הכאה כפולה, "מחה אמחה"- בחלק הרוחני ובחלק הארצי. פסוקים מפורשים בענין זה מובאים בספר זכריה 5 , שכאשר יבואו הגוים להלחם על ירושלים ירד ה' ממקומו וילחם בגוים כיום הלחמו ביום קרב.
לאחר ברור זה ניתן להבין סוגיות אחדות במגילת אסתר, בהלכה ודברי הימים הנמשכים מאז. המגילה מספרת ומתארת אודות מלחמת קיום שניהל עם ישראל באחד מזמניו הקשים ביותר בכל עת קיומו. הארץ היתה בחורבנה, המקדש נשרף, עם ישראל גולה בין העמים בלי שום מנהיגות מאחדת הניכרת לעין, והוא נראה מפוזר באופן פיזי בין העמים. באותם מקומות גלותו הוא חי בתלישות רוחנית, עד שהוא שוכח את צור מחצבתו ויושב עם הגוים בשמחתם בשושן הבירה.
נקודה מעניינת במגילה היא היעדר הזכרתה של ארץ ישראל. היא איננה נזכרת במגילה אפילו פעם אחת. אולם מתחת ערימות האפר מתגלית גחלת לוחשת, ירושלים עיר הקודש. זכרה לא אבד מיהודי שושן הבירה, אוכלי שולחן אחשורוש. ויתרה מזו, בזכות ירושלים הם מתחילים להיזכר בעברם המפואר בדמותו של יכניה מלך יהודה, מלכות ישראל שהיתה קשורה לירושלים.
אורה פנימית זו מקרינה על היהודים בסימני היכר המבדילים אותם מאותם הגוים שנתערבו בתוכם: "אל היהודים ככתבם וכלשונם" 6 . הכתב הנכתב בידם, חלק המעשה של האדם, יחד עם הלשון, בעלת הצלצול המיוחד המתאים לנשמת ישראל, שניהם ניכרים בברור בחותמת הפנימית הטבועה בהם. שורשים אלו מצמיחים את הבשמים וההדסים- מרדכי ואסתר 7 , שבניחוח העז שהם מקרינים מצליחים להפיג את ריחות הרעל והריקבון המאיימים להחניק את ישראל עם ה'.
אחת השאלות הקשות במגילה הינה השאלה מדוע ארע הנס בשני ימים, ולא בפעם אחת כמו בכל הזמנים בהם זכינו לניסים? ועוד, אף אם נזדמן שהנס נמשך, מדוע תקנו חז"ל שני ימים לחג הפורים? ועוד, אנו רואים שחז"ל תקנו את יום ט"ו בחודש אדר לכל הערים המוקפות חומה מימות יהושוע בן-נון, זכר לשושן הבירה. ואילו כאשר אנו מתבוננים במה שקרה מאז אותה תקנה מתברר שאין שום עיר בארץ ישראל ובעולם שקוראת ביום ט"ו ממש, כדין וכהלכה, מלבד ירושלים. שכן, כל הערים האחרות, הקוראות ביום ט"ו, קוראות בו בלי ברכה לאחר שקראו ביום י"ד בברכה, ויום ט"ו נקרא רק מספק. אם כן, ירושלים היא אחת ויחידה שבה קוראים ביום ט"ו, ומברכים בו בלילה וביום, וכן כל מצוות הפורים, סעודת החג, משלוח מנות ומתנות לאביונים נוהגות ביום ט"ו בלבד, והעושה מצוות אלו ביום י"ד לא יצא ידי חובתו. ומכאן לשאלה, מדוע גלגל הקב"ה את נס שושן הבירה שיתגלה בירושלים? מה הקשר בין מרכז הקודש בעולם לבירת אחשורוש?
על פי הדברים שהקדמנו מתבררות השאלות. היהודים בשושן, הנתונים תחת השפעת מלכות פרס, לא החזיקו מעמד ונשטפו בשטף המים העכורים עד שלא הכירו את ייחודם הלאומי, והגיעו לאכילה בשולחן הטריפה בחצר גינת המלך. אף על פי כן, גם יהודים אלו לא שכחו את ירושלים, כפי שהמגילה מציינת את מרדכי שהיה מירושלים. הם זכרו בתוכם את גודלה של ירושלים ואת זכרה המלכותי הנרמז בשם מלכה האחרון- יהויכין, שמשמעו: ה' הכין, אותו ואת ממלכתו על ירושלים.
יהודי שאר הארצות לא היו טבועים עמוק כל כך בבור הגלות, ולהם הועילה זכותם שינצלו כבר ביום הראשון, יום י"ד באדר. אולם ליהודי שושן הרחוקים והנדחים, לא הועילה זכות הארץ וזכות התורה שהיו רחוקים מהם, על כן הם נשענו על כוחה של ירושלים שביכולתה להאיר גם על רחוקים. מתוך כך נעשה להם נס ביום אחר, ללמד ששתי מדרגות יש בגאולת ישראל. גאולת הקרובים מהירה יותר ומופיעה מוקדם, ואילו גאולת הרחוקים גם היא תופיע אבל מאוחר יותר. וגאולה זו תהיה בזכות אותו הגרעין החזק שלא ימוט ולא יתפורר לעולם, זהו הגרעין ה"ירושלמי". לכן, כיון שזכות הצלה זו היא בזכות ירושלים, היה צורך להבליט ולייחד את מעמדה המיוחד, לא באופן מסופק אלא בצורה מודגשת, ומכאן קביעת יום מיוחד עבורה לקיום מצוות הפורים.
יתכן וניתן להסביר על פי זה את הפסוק, שאומר ה' למשה: "כתוב זאת זכרון בספר... כי יד על כס-יה מלחמה לה' בעמלק מדור דור" 8 . כאשר המילה "יד" רומזת לנס הראשון של י"ד באדר, ואילו המילה "יה" רומזת לנס שנעשה בט"ו, שכידוע ט"ו הוא י-ה ורק מזהירות וכבוד לשם ה' נקרא ט"ו.
אם כן, כך יהיה הפרוש: כאשר אתה רואה שיש גם נס של יד וגם של יה ואתה מתפלא מדוע יש שני ניסים, דע לך שהנס הראשון הוא להצלת ישראל שתפקידם למחות בעצמם את זכר עמלק, והנס השני הנרמז בי-ה הוא הנוגע לכסא ה'- ירושלים. מכאן מובן כי "מחה אמחה" הכונה לה' יתברך, בכבודו ובעצמו, שימחה את זכר עמלק כאשר יעיז להתקרב ולנגוע בירושלים. ומי יתן ותחזינה עינינו וישמח לבנו בשוב ה' לציון ברחמים.
^ 1 פרשה ג ד"ה: "ר' יהושע"
^ 2 ירמיה ג, יז
^ 3 פסיקתא שם
^ 4 במדבר כד, כ
^ 5 פרק יד
^ 6 מגילת אסתר ח, ט
^ 7 מרדכי נקרא בשם בושם על פי המדרש שמזהה אותו בשם: "מר דרור"- ("מריא דכיא"), ואילו אסתר נקראה במגילה בשם: "הדסה".
^ 8 שמות יז, טז
^ 2 ירמיה ג, יז
^ 3 פסיקתא שם
^ 4 במדבר כד, כ
^ 5 פרק יד
^ 6 מגילת אסתר ח, ט
^ 7 מרדכי נקרא בשם בושם על פי המדרש שמזהה אותו בשם: "מר דרור"- ("מריא דכיא"), ואילו אסתר נקראה במגילה בשם: "הדסה".
^ 8 שמות יז, טז
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
