ישיבה בית המדרש
בית המדרש
- ספריה
- מועדים
- דרשו ה' בהמצאו
- שבת ומועדים
- יום כיפור
- ענינו של יום
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
חנן בן שלומית
הרמב"ם בהלכות תשובה כותב (פ"א ה"ג):
"בזמן הזה שאין בית המקדש קיים ואין לנו מזבח כפרה אין שם אלא תשובה, התשובה מכפרת על כל העבירות, אפילו רשע כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירין לו שום דבר מרשעו שנאמר 'רשעת וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא יִכָּשֶׁל בָּהּ בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ', ועצמו של יום הכיפורים מכפר לשבים שנאמר 'כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם'".
יש לכאורה קושי בדברי הרמב"ם ביחס לדבריו לעיל (ה"ב):
"שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה הקלות והחמורות, בין שעבר בזדון בין שעבר בשגגה, בין שהודע לו בין שלא הודע לו הכל מתכפר בשעיר המשתלח, והוא שעשה תשובה, אבל אם לא עשה תשובה אין השעיר מכפר לו אלא על הקלות".
הרמב"ם עושה כעין פשרה בין רבי לרבנן (המובאים בשבועות יג.), רבי סובר שיוה"כ והשעיר מכפרים גם לשאינם שבים חוץ ממספר עבירות, ורבנן סוברים שאת כל העבירות אין יוה"כ והשעיר מכפרים לשאינם שבים. הרמב"ם עושה חילוק בין חמורות לקלות, בחמורות אין שעיר מכפר לשאינם שבים ובקלות מכפר אף לשאינם שבים. לעומ"ז בהלכה ג' לא נקט הרמב"ם כחילוק זה אלא בסתמא: "ועצמו של יוה"כ מכפר לשבים" – בפשטות, בכל העבירות אין יוה"כ מכפר לשאינם שבים.
עוד קשה לשון הרמב"ם בהלכה ג' עצמה: "ועצמו של יוה"כ מכפר לשבים", מה משמעות הכפרה של "עצמו של יום" ביחס לתשובה? מה חסרה התשובה שלכן צריכים את פעולת הכפרה ב"עצמו של יום"? כעין זה כותב הרמב"ם גם בהמשך (פ"ב ה"ז): "יום הכיפורים הוא זמן תשובה לכל, ליחיד ולרבים, והוא קץ מחילה וסליחה לישראל". מהו היחס בין "זמן תשובה לכל" לבין מהות היום – "קץ מחילה וסליחה לישראל"? הגם שבהמשך (ה"ד) לגבי חילוקי הכפרה מביא הרמב"ם מקרים שיש פעולה גם של התשובה וגם של "עצמו של יום", "תשובה תולה ויום הכיפורים מכפר", נראה שיש כאן דברים נוספים.
יצירתו של צום יום הכיפורים מה' או מהאדם
ישנה מחלוקת בין ה'תנחומא' לבין ה'פרקי דר' אליעזר' כיצד נוצר צום יוה"כ. בתנחומא נאמר (כי תשא לא):
"יָרָד בעשור והיו ישראל שרוים בתפלה ותענית, ובו ביום נאמר לו למשה 'סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ', וקבעו הקב"ה יום סליחה ומחילה לדורות, שנאמר: 'כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם'".
לעומת זאת, בפרקי דרבי אליעזר נכתב (פרק מה):
"לאחר ארבעים יום לקח את התורה וירד בעשור לחדש ביום הכיפורים והנחילה לבני ישראל לחק עולם, שנאמר 'וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם'. ר' זכריה אומר קראו בתורה ומצאו כתוב בה 'וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם' והעבירו שופר במחנה ביום הכיפורים, וקראו תענית בכל ישראל מקטן ועד גדול".
יש מחלוקת בין המדרשים האם הצום הוא תולדה של ירידת התורה לעולם או שראשיתו דווקא ביוזמה של עם ישראל. צריך להבין מה עומד מאחורי הדברים.
הדבר הראשון שרואים בפרד"א הוא, כמובן, שביום הכיפורים ירדה התורה לעולם. לפני זה לא הייתה תורה, או ליתר דיוק – לפני זה בני ישראל לא ידעו מה כתוב בה. החושך היה כ"כ גדול עד שלא יכלו לראות מה כתוב בה, ורק ביום הכיפורים שבו הקב"ה סלח לישראל נפתחו עיניהם לראות מה כתוב בתורה: "קראו בתורה ומצאו כתוב בה 'וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם'".
בהמשך נאמר בתנחומא: "ומיד צוה לו למשה 'וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ'". אלו הם שלושת הדברים של יום הכיפורים: תורה, תשובה ומקדש. לכן נאמר (תענית פ"ד מ"ח): "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים". ביום הזה עם ישראל קיבל את התורה בשלמותה, תשובה ומקדש. אך לפי התנחומא אין זה כך, אלא עם ישראל בעצמו יצר את הצום. גם פה הדברים מאוד מיוחדים, משום שמתברר שעם ישראל יודע שביום הזה נגמרים ארבעים הימים מיום שעלה משה למרום בר"ח אלול. בפעם הקודמת הם חיכו לירידת התורה באווירה אחרת לגמרי, כמו שכתוב (שמות לב, ו): "וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק", אך בפעם הזאת הם ניגשים לקבלת התורה באווירת קדושה, מתוך צום ותפילה, כעין תשובת המשקל למה שקרה בי"ז בתמוז, בירידה הראשונה של משה מההר. בעצם יוצא שיש במדרשים שני כיוונים איך נוצרה התענית של יוה"כ, אם מהתחושה הנשמתית של העם או ממהלך שמיימי אלוקי, כשהדברים באים לידי איחוד בעבודת הקטורת ביום הכיפורים כפי שמסביר הרב זצ"ל ב'עולת ראי"ה' (ח"א עמ' קמ ד"ה ושלשה מנים יתרים).
אמונה וביטחון בעבודת יום הכיפורים
פרשת עבודת יוה"כ בתורה נפתחת באזכור מות שני בני אהרון (ויקרא טז, א-ב):
"וַיְדַבֵּר ד' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ד' וַיָּמֻתוּ... דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ...".
הירושלמי (יומא פ"א ה"א) מבאר הטעם: "ללמדך שכשם שיום הכיפורים מכפר על ישראל כך מיתתן של צדיקים מכפרת על ישראל". צריך להבין את עומק דברי הירושלמי, מהי הכוונה שמיתתם של צדיקים מכפרת כמו יום הכיפורים?
ישנו דבר נוסף מיוחד בפרשת עבודת יוה"כ: בכל פרשות המועדים, התורה מציינת בתחילת הפרשה את התאריך, ואילו כאן התורה מתחילה בלי ציון התאריך אלא מיד בתיאור העבודה – "וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ... בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ...", ורק בסוף הפרשה התורה מציינת את היום – "וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ" (פס' כט).
הגמ' ביומא (עד:) דנה כיצד לומדים שהעינוי הכתוב לגבי יוה"כ (ויקרא טז, כט) "תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם", כוונתו לעינוי של אכילה ושתייה: "דבי רבי ישמעאל תנא: נאמר כאן 'ענוי' ונאמר להלן 'ענוי', מה להלן 'ענוי' רעבון – אף כאן 'ענוי' רעבון", (ונאמר להלן עינוי (דברים ח, ג): 'וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ' – רש"י שם), כמובן שיש פער גדול בין עינוי יוה"כ לבין המן, שהרי במן העינוי היה בכך שאכלו את המן וביוה"כ העינוי הוא אי אכילה, וכיצד ניתן ללמוד זה מזה?
לגבי עצם כך שהמן נקרא עינוי מביאה הגמ' (שם) שיטה ש"אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו", ומבאר שם רש"י: "אוכל היום ודואג על למחר". המן מביא לפער גדול בין השאיפה החומרית של האדם לצבור כמויות גדולות לבין אופן לקיחת המן במידה, עומר לגולגולת כל יום, למרות שכמות המן שירדה הייתה גדולה בהרבה. מציאות כזו מציבה אתגר גדול לאמונה של האדם בד' שיספק כל מחסורו של האדם ושמה שהיה היום יהיה גם מחר. מה שמתברר כיעד רוחני מופלא של קניין מידת הביטחון, מופיע ברמה הגופנית כעינוי – "וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ". מבחינה זו קיים דמיון גדול בין הצום ביוה"כ לבין אכילת המן, בשתי רמות: ברמה הפשוטה של היכולת לצום, להיות סמוך ובטוח שהצום יעבור בשלום מבחינה גופנית. גם אם נראה לכאורה שהצום לא מציב אבן בוחן משמעותית מבחינה זו, הרי שאם נבודד את אותה הופעה קטנה של אתגר ביטחון זה, נמצא כאן בודאי סמל אמיתי והדרכה לקניין מידת האמונה והביטחון בד', וברמה העמוקה יותר – הביטחון בתשובה, הביטחון בכפרה של הקב"ה. יוה"כ מרומם את הביטחון שלנו במושג התשובה והכפרה.
נראה שזה הקשר שמביא הירושלמי בין יוה"כ למיתת צדיקים – "כשם שיום הכיפורים מכפר על ישראל כך מיתתן של צדיקים מכפרת על ישראל": במעמד הר סיני עם ישראל הגיע לפסגת שאיפותיו, מעמד רוחני אדיר, קבלת תורה. מתוך שיא זה עם ישראל מתדרדר לתהום, מפסגה רוחנית כ"כ גבוהה לשפלות כ"כ נוראה (חגיגה ה:): "מאיגרא רם לבירא עמיקתא", עד שביום הכיפורים משה רבינו התבשר (במדבר יא, כ) "סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ". בנפילה שכזו בחטא העגל אחרי מעמד הר סיני יכול היה להתפתח ייאוש מוחלט בעם, ייאוש מהסיכוי לחזור ולהיות שייכים לאותם דברים גדולים שהתגלו במעמד הר סיני. בכל זאת עם ישראל לא נפל ברוחו עד שבסופו של דבר התבשרו על הכפרה של הקב"ה. על זה אומרת הגמ' (ע"ז ה.) שלא היו ראויים (ישראל) לאותו החטא (חטא העגל) אלא בשביל שאם יחטאו ציבור יאמרו להם "לכו אצל ציבור", ובזה הקימו "עולה של תשובה", כדברי הגמ'. כל התהליך של חטא העגל והתשובה ממנו שנשלם ביוה"כ, בא לברר את מושג התשובה, הביטחון בתשובה. יוה"כ מסמל את הביטחון בתשובה ובכפרה, כי היכולת להתרומם ממצבים שפלים שכאלה נובעת ללא ספק מביטחון גדול בכפרה של הקב"ה.
אותו הדבר קרה באחד בניסן בחנוכת המשכן: בחנוכת המשכן היה טמון הפוטנציאל הגדול ביותר של עם ישראל. התורה והשכינה מגיעות להופעה כ"כ גדולה, גילוי שכינה בארץ בין בדי הארון. דווקא בתוך האירוע הזה מתו שני הצדיקים, נדב ואביהוא. דבר כזה מציב אתגר גדול לביטחון של עם ישראל בתשובה, הביטחון ביכולתם לממש את אותו פוטנציאל שהיה טמון בהקמת המשכן ושכך עם מותם של נדב ואביהו. עם ישראל מתרומם משפל זה וממשיך הלאה בחנוכת המשכן. מיד אחרי מות נדב ואביהו – (ויקרא י, ד) "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל מִישָׁאֵל וְאֶל אֶלְצָפָן בְּנֵי עֻזִּיאֵל דֹּד אַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם קִרְבוּ שְׂאוּ אֶת אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי הַקֹּדֶשׁ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה", ומבאר שם רש"י: "כאדם האומר לחבירו העבר את המת מלפני הכלה, שלא לערבב את השמחה". השמחה ממשיכה. העם מתעלה שוב למציאות השראת השכינה כמתואר בפסוקים. מיתת הצדיקים מרוממת את עולם התשובה לא פחות מאשר היא פועלת בעולמות העליונים.
מעלת הסגולה ומעלת התשובה ביום הכיפורים
זהו הדבר הגדול של יוה"כ, עוצמת הכפרה של "עצמו של יום" באה לרומם את הצורך בתשובה, את מעלת התשובה שביוה"כ. המעלה הסגולית של היום מעצימה את הביטחון בתשובה, הביטחון בכפרה, וממילא מעניקה עוצמה גדולה לשייכות האדם לעבודת התשובה. התשובה ביום הכיפורים מתרוממת כפי אותה המידה שמתעצמים המושגים הסגוליים שבו. "קץ מחילה וסליחה לישראל" ו"זמן תשובה לכל" באים לרומם ולהעצים אחד את השני. התשובה נאחזת ב"עצמו של יום" והולכת ומפתחת ומרוממת נקודה זו למחוזות הגדולים ביותר.
בזה מגיעים לידי איחוד שני המדרשים בתנחומא ובפרד"א; היצירה האלוקית הקיימת ביום הכיפורים משמשת במקביל לעבודת האדם. שני הדברים מקיימים הפריה גדולה ביניהם. ישנו צד שהמעלה הסגולית של היום מרוממת את ערך התשובה ושייכות האדם אליה, אך במידה מסויימת גם עבודת האדם ביוה"כ מרוממת את המעלות הסגוליות שבו – פרשת עבודת כה"ג ביוה"כ פותחת דווקא בלי אזכור היום. ערך היום מצד עצמו, "עצמו של יום", מתברר ומתעלה דווקא מתוך עבודת האדם. בנקודת מפגש זו בין ההשפעות השמיימיות לבין עבודת האדם מגיעים המושגים לידי הפריה הדדית, וממילא מתעלים לשיאים חדשים.
^ 1.השיעור ניתן בשנת תש"ע.
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר

גירושין חובת מזונות ילדים בהלכה ובפסיקה
השיעור בוחן את גדרי החיוב ההלכתי של אב במזונות ילדיו, תוך עיון במקורות התלמודיים, במחלוקות הראשונים ובהתפתחות תקנות חכמים לאורך הדורות. בהמשך לכך, מנותחות ההשלכות המעשיות של פסיקות בתי הדין ובתי המשפט כיום, תוך התייחסות לשינויים הכלכליים והחברתיים בימינו.

מידות הראי"ה תיקון הברית: עבודה מתוך שכל
ברית א' - ב'
השיעור עוסק בתיקון מידת הברית ובמעבר מפעולה מתוך טבע או חשק רגעי, לעבודה מושכלת ותבונית שבה האדם בוחר בטוב מפני שהוא אמת. מודגש כי אף שהתיקון דורש מאמץ ואיפוק מול החומריות, הוא מהווה דרגה עליונה של עבודה מאהבה המשפיעה שפע וברכה על העולם כולו.

אור התנ"ך ממשה ליהושע: שותפות בארץ החדשה
יהושע פרק ג'
השיעור עוסק במעבר ההנהגה ממשה ליהושע בכניסה לארץ ישראל, תהליך המתואר כמעבר מהנהגה ניסית ופסיבית להנהגה של שותפות, יוזמה ועשייה מצד העם. מתוך ניתוח הפסוקים ומדרשי חז"ל, מוסבר הצורך בקריאה המשולשת "חזק ואמץ" כבסיס ליצירת מדרגה רוחנית חדשה המשלבת בין מחשבה, דיבור ומעשה.

חיי שרה מידת האבות וגאולת הבנים
שיחת מוצ"ש פרשת חיי - שרה
השיעור עוסק במדרגותיהם הרוחניות של האבות – מקניין מערת המכפלה, דרך לימוד הזכות המיוחד של יצחק על ישראל ועד לגדולת שיחתם של עבדי האבות. מתוך דברי הראי"ה קוק מוסבר כי הדבקות הטבעית והפנימית של האבות בה' היא השורש והמגמה שאליה עם ישראל שב ומתעלה בדור הגאולה.

שם משמואל על הפרשה השידוך של יצחק ורבקה
שם משמואל על הפרשה - חיי שרה (תרע"ח)
השיעור עוסק בשידוך יצחק ומסביר כיצד אליעזר זכה למידות חסד ואמת דווקא בזכות מאבקו העיקש להתנתק מנגיעותיו ואינטרסיו האישיים להשיא את בתו. התגברות פנימית זו היא שאיפשרה לו לנצח את רמאותם של בתואל ולבן ולהוציא מהם את רבקה.

לנתיבות ישראל התורה, ההתיישבות והופעת השם
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (ב), מ"ח, נ"ג
השיעור עוסק בחשיבותה של ההתיישבות הדתית בבניין הארץ, בצורך להרבות באור התורה ובהעמקת לימוד משנתו של מרן הרב קוק. בהמשך לכך, מוסברת מהות קריאת שם ה' על עם ישראל כביטוי לקדושה פנימית המתגלה במצוות, בתפילין ובחיבור לכלל המציאות.

תורה ומדע מנגנוני כוח, כפייה וחירות הנפש
השיעור בוחן את מושג הכוח, יחסי השליטה והכפייה התת-מודעת בחברה מול תפיסות פילוסופיות כמו זו של פוקו. כנגדן מוצגת התפיסה היהודית, לפיה האדם אינו יוצר את עצמו מאפס אלא מגלה את נשמתו האלוקית הפנימית ואת ייעודו בעולם.

אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א זיכוך המידות בדרך לדבקות
טהרת הנפש והמידות י"א - י"ג
השיעור עוסק באתגר המוסרי והרוחני של האדם בעת עלייתו במעלות הדבקות, שבה מתעצמות גם המידות והחיסרונות הדורשים זיכוך מתמיד. מתוך כך מודגש כי ההכרה בליקויים וההתמודדות עמם אינן עילה לנפילה או לעצבות, אלא מנוף פנימי להמשך צמיחה, התעלות ותיקון.

יסודות הש"ס יסודות וטעמי שבועות בדיני ממונות
פתיחה לענייני שבועות
השיעור עוסק בסוגי השבועות השונים בדיני ממונות מדאורייתא ומדרבנן, ומנתח את הופעתם בסוגיות המרכזיות במסכת בבא מציעא. בהמשך לכך, נבחנים טעמיהן של השבועות והשאלה העקרונית האם שבועה נתפסת ככלי ראייתי מברר או שנועדה לפייס את דעתו של בעל הדין.

עבודת הקודש להחיד"א סודות כתבי החיד"א בספר עבודת הקודש
השיעור עוסק בתהליך הההדרה והמחקר של ספרי החיד"א, וחושף כיצד ביטויים שנראו כטעויות דפוס או שגיאות כתיב התגלו למעשה כמליצות, רמזים וסודות עמוקים. המרצה מדגים באמצעות דוגמאות מכתבי יד כיצד גישתו הייחודית של החיד"א מדויקת ומכוונת בכל אות וסימן.

רביבים איסור כתובת קעקע
אסור מהתורה לחקוק בעור אותיות או צורות שיישארו בו לתמיד | האיסור חל על איש ואישה כאחד, ועל כל מקום בגוף | איסור עשיית קעקוע הוא חוק שטעמו לא נתפרש בתורה | עם זאת, ביארו כמה ראשונים שכך היה מנהגם של עובדי עבודה זרה | המקעקע על עורו צורה קבועה, משתעבד לצורה זו ומונע מעצמו להמשיך ולהתחדש | אחר שהקעקוע כבר קיים אין איסור בקיום התוצאה, ולכן אין חובה מהתורה להסירו | כיום ניתן להסיר את הקעקוע באמצעות לייזר, ולכן נכון להתאמץ להסירו, כדי לבטא בכך את ההתנערות מהחטא

פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.

עין אי"ה - הרב משה גנץ חיבור השכל אל הרגש והיראה
שבת א, קס"ט - ק"ע
השיעור עוסק בצורך לחבר את ההבנה השכלית והלימוד אל רגש טהור של יראת שמיים כדי שהדברים יופנמו באדם ולא יישארו ידיעה חיצונית בלבד. בעזרת משלים ומאמרי חז"ל, מודגשת החשיבות של הקדמת הכללים, המידות והקדושה לעיסוק בפרטים כדי להגיע לחיים שלמים ומתוקנים.

חיי שרה כיצד לבקש בקשה -ארבעה ביקשו שלא כהוגן ושלושה נענו כהוגן
המבקשים אליעזר עבד אברהם, כלב בן יפונה, שאול המלך, יפתח הגלעדי.

חיי שרה פרשת חיי שרה – נפילת בני ישמעאל
כשהאויב הערבי מרים ראש בהתנשאות על המדינה היהודית ועוד מבפנים זו בדיוק נקודת המפנה שתביא לצמיחה ישראלית

תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה
השיעור עוסק בשאלת חיוב נשים בהבדלה ובאפשרות שלהן להבדיל בעצמן, תוך סקירת מחלוקות הראשונים והפוסקים הספרדים והאשכנזים. בהמשך נידונים הגדרים ההלכתיים של "חמר מדינה" והתנאים שבהם ניתן להשתמש במשקאות חלופיים ליין עבור הבדלה.










