ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש בראשית
- נח
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
עזרא בן מעתוק הכהן
בפרשה זו אנו מוצאים שני מאורעות מרכזיים: השחתה שבעקבותיה בא המבול, ולאחריה דור הפלגה. חכמינו ז"ל אומרים 1 :
עשרה דורות מאדם ועד נח, להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שהביא עליהם את מי המבול. עשרה דורות מנח ועד אברהם, להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין, עד שבא אברהם וקבל שכר כלם.
עשר הוא מספר מיוחד המציין את זה שהקדוש ברוך הוא חיכה עד שמכל הבחינות הוכח שהעולם אינו משתפר ואולי אף מתדרדר, עד שאין ברירה וצריך להביא מבול לעולם. לאחר מכן עוברים עשרה דורות נוספים מנח ועד אברהם, שבהם הקדוש ברוך הוא הכין הרבה שכר וחיכה, עד שבא אברהם אבינו ונטל שכר כולם. כלומר, אברהם הוא הבסיס של כל העולם כולו, מעמיד את העולם. לולא בא אברהם אבינו בסוף עשרת הדורות, לא היה קיום גם לתורה. אלו הן מדרגות שונות - אדם הראשון, נח ואברהם.
מה קרה לדורות הראשונים? סוף סוף אדם הראשון נברא על ידי ריבונו של עולם, לא היתה שותפות של בני-אדם בבריאתו, ואם כן איך קרה שאדם הראשון ובניו, הדורות הראשונים, התדרדרו עד כדי כך שהגיעו למצב שצריך לגזור מבול על העולם? וגם אחרי כן, מנח ועד אברהם, אף אחד לא ראוי ליטול שכר עד בואו של אברהם אבינו. כיצד זה שהדורות הראשונים מאריכים ימים, קרובים כל-כך למקור האלוקי, ודווקא הם נופלים?
מסביר המהר"ל ב"דרך חיים" 2 , פרושו לפרקי אבות: מעלתם היתה חסרונם. לא היה יחס נכון בין כוחות הרוח לכוחות המעשה. כפי שאומרים חז"ל בפרקי אבות 3 , שכל שענפיו מרובין משורשיו הרי הוא אינו יכול להתקיים. אם השורשים מרובים מהענפים, העץ קיים, אך אם הענפים העליונים גדולים ועצומים והשורשים מועטים - אין קיום לעץ, שכן כל רוח עוקרת אותו. הכוח הרוחני של הדורות הראשונים היה עצום, אך כוח המעשה לא היה מספיק מפותח כמו כוחות הרוח. היו כוחות מעשה גדולים מאוד, אולי יותר גדולים מהיום, אבל כוחות הרוח היו פי כמה וכמה, ולא היה תיאום. לכן לא יכלו להחזיק מעמד. אדם הראשון היה בעל "צלם אלקים", מדרגה רוחנית עליונה מופשטת מאוד, שנמשכה גם בדורות שלאחריו, אך לא היו לו כוחות חיים בפועל שיוכלו לבסס את הכוחות הרוחניים הגדולים בתוך המציאות ולקדש את המציאות, ואז נוצר פער בין הרוח הגדולה והגודל הפנימי העליון לבין הצדדים המעשיים. והכוחות המעשיים הלכו והתדרדרו עד ש"השחית כל-בשר את דרכו על-הארץ" 4 .
מנח ירדו הדורות למדרגה נמוכה יותר, אך עדיין לא הגיעו למצב של התאמה בין כוחות הנפש הטבעית לבין כוחות הרוח. עדיין הפער היה גדול, עד שבא אברהם אבינו, שנצטווה במצוות המילה, "התהלך לפני והיה תמים" 5 . הוא כבר הגיע למדרגה כזו שהוא יכול לקדש את הגוף כך שיהיה מתאים לנשמה. כך יש קיום למציאות. כוחות גדולים מדי שאינם מותאמים, אף על-פי שהם גדולים, אין להם קיום בעולם. לכוחות העליונים צריך להיות שורש ובסיס, שיהיה להם על מה לעמוד בעולם הזה. אברהם אבינו הוא הראשון שהגיע למדרגה השלמה, שרומם את העולם להרמוניה, להתאמה בין כל הכוחות. הוא מיישם ומגשים את כל הגדולה הרעיונית שלו, והרעיונות ממלאים את כל התוכן המעשי שלו. זוהי הופעה שלמה.
דור הפלגה
בדור הפלגה מתכנסים כולם יחד לבנות מגדל שראשו בשמים. חכמים דנים בדבר, מה היה החטא במעשיהם שבגלל זה נענשו והקדוש ברוך הוא פיזר אותם ובלבל את שפתם. יש מפרשים שהם רצו לעשות מלחמה כביכול ב"יושבי בשמים" 6 , אבל זה לא מפורש ממש בתורה. אור-החיים הקדוש מפרש 7 שהם רצו לכנס את כל האנושות יחד שלא תתפזר בארבע כנפות הארץ, וזה לא טוב, שכן כל העולם צריך להיות מיושב ולא רק מקום אחד בעולם. נראה לפרש את דברי אור-החיים, שעבודת ה' צריכה להופיע בצורה מגוונת ומושלמת. "שבעים פנים לתורה" 8 . ישנם שבעים אומות והתורה נכתבה בשבעים לשון, כדי שתופיע בכל הגוונים האפשריים, תתגלה בכל השלמות שלה. עבודת ה' צריכה להתגלות על ידי שבעים אומות, על ידי שבעים פנים לתורה, על ידי שלמות המופיעה בגוונים שונים ולא באופן מצומצם בגוון אחד בלבד. זהו עושרו של העולם וזהו עניינו להופיע בכל שלמותו.על כן בלבל הקדוש ברוך הוא את שפתם, על מנת שכל אחד יגלה את אופיו המיוחד ויופיע במהותו המיוחדת.
הר"ן בדרשותיו 9 שואל גם הוא את השאלה הזו, ואומר שאם הם רצו כביכול ללחום בריבונו של עולם היושב בשמים, היה מגיע להם עונש הרבה יותר חמור ולא רק שיתפזרו בין האומות. על כן, ראשית כל הוא מבאר בהרחבה את עניינו של הכלל, של צירוף הרבים יחד לכל מעשה שעושים. כל הבריאה כולה נבראה בצורה כזו.
כל המפרשים האמתיים הסכימו בפירוש אלו הכתובים שכונתם לומר כי בראשית הבריאה נברא חומר משותף לכל מה שתחת גלגל הירח. ואם קצתם סברו, שהכונה באמרו את השמים ואת הארץ וכו', שהיו שני חמרים נבדלים שהם חומר השמים וחומר הארץ, כלם הסכימו שזה הפסוק השני כולל ארבעה יסודות שהם אבות לכל מה שתחת גלגל הירח, והם האש, הנרמז במלת וחשך, והאויר, הנרמז במלת ורוח אלהים, והמים והעפר הנכללים במלת תהום... ועוד, שאין ספק, שזה המציאות כלו התחתון היה לצורך האדם ובשבילו...
כלומר, ודאי שכל המציאות הנבראת היתה לצורך האדם, ולכן כל המציאות היתה צריכה להיות מתאימה לצרכים של האדם. ואמנם בכל חלקי הבריאה כל אחד בפני עצמו הוא חסר. באף אחד מארבעת היסודות של הבריאה - עפר, אש, רוח ומים - אין שלמות. אבל החיבור של כל היסודות יחד, ההרכבה של כולם יחד, היא יוצרת שלמות. ועל כך אומר הר"ן -
...הפליגו לנו רבותינו ז"ל בשבחו ומוראו של צבור, עד שאמרו: לעולם תהא אימת צבור עליך, עד שמצינו שנענש אדון הנביאים בזה באמרו 'שמעו נא המורים'...שאף על-פי שכל אחד מצד עצמו אינו ראוי לזה, מצד הצטרפו לזולתו יקנה הכלל שבח ומעלה יותר ממה שראוי מצד פרטיו.
דהיינו, הביקורת של משה על האנשים באופן אישי, שהתנהגו לא כראוי ובאו להתלונן על ריבונו של עולם, היתה נכונה, אבל ככלל אין לומר עליהם "שמעו נא המורים" 10 . כלל הציבור הוא משהו אחר, וכפי שאומרת הגמ' בקידושין 11 : "רבי מאיר אומר: בין כך ובין כך אתם קרוים בנים", ואפילו שהם סכלים, ואפילו שהם עובדי עבודה זרה. ומדוע באמת הם נקראים "בנים" אפילו שהם עושים עברות כאלה חמורות? משום שכלל הציבור הוא מציאות אחרת מאשר כל יחיד ויחיד. כל אחד באמת אינו ראוי באופן אישי להיקרא "בן", אבל הכלל קונה שבח ומעלה. לכל אחד יש חיסרון פרטי, אך הוא לא מצטרף לחיסרון הכללי. ומסביר זאת הר"ן:
וכבר רמזו לנו בחלבנה שהושמה עם סמני הקטורת, והיה מן הנראה שתפסיד אותם להפסד הריח הזה, ואם כל זה אמתה לנו הנבואה שאין להם שלמות זולתה, כי כן הענין בהצטרף עמנו בעבודתנו לשם יתברך, החוטאים והפושעים שלא יפסידו עבודתנו, אבל תהיה בזה יותר שלימה.
החלבנה היא אחת מסממני הקטורת וריחה רע. מדוע מצרפים חומר בעל ריח כזה רע לקטורת שצריכה להיות בעלת הריח היותר מושלם? משום שכשצירפו אותה לשאר הריחות שבקטורת לא רק שריחה לא היה רע, אלא דווקא היא כשהיא מצטרפת עם שאר הריחות השביחה את ריח הקטורת. וכך כשהחוטאים והפושעים מצטרפים אלינו בעבודתנו לה' יתברך, לא רק שאינם פוגעים בעבודה אלא היא נעשית עוד יותר מושלמת. וכך אומר רש"י על החלבנה -
שריחו רע... ומנאה הכתוב בין סממני הקטורת ללמדנו שלא יקל בעינינו לצרף עמנו באגודת תעניותינו ותפלותינו את פושעי ישראל שיהיו נמנין עמנו.
היינו שלא נוותר על זה שיהיו פושעי ישראל נמנים עמנו, כי זה מוסיף לתפילה. ולא רק שמותר לצרף אותם, אלא אף צריך לעשות כך. כמו החלבנה שחריפותה מעוררת את הריחות הטובים ומחזקת אותם, כך הצירוף של פושעי ישראל משביח ומרומם את שלמותה של התפילה.
הר"ן ממשיך ואומר שבאמת מדברי קהלת נראה ההיפך ממה שאמרנו, שכללו של דבר הוא - כיון שהיסודות שמהם מורכב הכלל חולפים ואין להם קיום, כפי שכתוב "וזרח השמש ובא השמש", "סובב סבב הולך הרוח" 12 (כנגד יסוד האש והרוח וכו').
העולה מדבריו, אם כן שאחרי היות הדברים אשר הורכב מהם הנמצא התחתון (העולם), בעלי שינוי וחסרון, אי אפשר שיהיה המורכב יותר שלם... אם כן דברי שלמה ע"ה וטענותיו סותרין הכלל אשר הנחנו.
על כך מסביר הר"ן בהמשך שאכן אם החיסרון שבכל הפרטים הוא זהה אז באמת ההצטרפות של כל הפרטים מחריפה את החיסרון. אבל אם לכל פרט יש חיסרון אחר, אז הצירוף מבטל את כל החסרונות. יש לנו גם דוגמא הלכתית לכך, שיכול להיות שכמה איסורים שהצטרפו זה לזה יבטלו אחד את השני. למשל, תבשיל כשר שהתערב בו אחד מששים של חֶלב ואחד מששים של דם - החלב מבטל את הדם והדם את החלב. כלומר, לא רק שהאיסור מתבטל אלא הוא אף מצטרף להיתר לבטל את האיסור האחר.
לכן אמר שלמה "טובים השנים מן האחד" 13 , שהאחד עוזר לשני, ואפילו עצם החיבור עוזר, שאם שניים שוכבים יחד חם להם, אפילו אם לא התכוונו לעזור זה לזה. ולכן אמרו חכמים 14 -
פזור לרשעים הנאה להן והנאה לעולם, ולצדיקים, רע להן ורע לעולם. כנוס לרשעים רע להן ורע לעולם, ולצדיקים, הנאה להן והנאה לעולם.
עצם הכינוס של הצדיקים הוא טוב, אף אם אין לו מטרה מסוימת. היחד גורם שיעשו מעשים טובים. ועל-פי זה מבואר עניינו של דור הפלגה. הם רצו להתחבר יחד, אמנם לא למטרה שלילית מפורשת, אבל כיון שלכולם היה חיסרון זהה, שהיו נוטים מאוד לעבודה זרה, היה סיכון בצירוף. כשרבים מצטרפים יחד זה יכול להביא אסון, כיון שהעוצמה של הציבור מתחזקת ומה שיחיד לא יכול לעשות יכול הציבור לעשות. על כן הקדוש ברוך הוא פיזר אותם, מנע מהם להיות יחד. אין כאן עונש ממשי, כי עוד לא היה איסור, אך ריבונו של עולם ירד לראות 15 מה ייצא מתוך היחד הזה, וכיון שהיה בבסיס חיסרון משותף של נטייה לעבודה זרה, הקדוש ברוך הוא פיזר אותם, אף על פי שהם התכוונו רק לאיחוד. כך מפרש הר"ן בדרשותיו את עניין דור הפלגה.
מלחמה בה' לאורך הדורות
במדרש תנחומא בסוף הפרשה 16 מובא:
רבי איבו בשם רבי יוסי הגלילי אומר: בשלושה מקומות חלקו באי עולם [כביכול] על הקדוש ברוך הוא: אחת, כאן [דור הפלגה]. ואחת בימי יהושע, שנאמר 'ויתקבצו יחדו להילחם עם יהושע ועם ישראל פה אחד'. [כלומר, היתה החלטה משותפת של כל העמים להילחם נגד יהושע וישראל]. ואחת בימי גוג ומגוג, שנאמר 'יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד וגו''.
מה הקשר? מדוע דווקא בשלושת הזמנים הללו התעוררה המחלוקת - דור הפלגה, ימי יהושע וימי גוג ומגוג? מסביר המהר"ל בספרו "נצח ישראל" 17 : בכל פעם שיש הופעה אלוקית בעולם, שמופיע שם ה' אחד בעולם, מתעוררת התנגדות מצד עמים, כיון שהם עמים רבים ולא יכולים להכיר בכך שיש בורא אחד לעולם.
דור הפלגה היה בתקופת אברהם אבינו, שהוא לחם בפסילים, שבר אותם וקרא בשם ה'. המהלך הזה גרם להתנגדות בקרב העמים. הם לא יכלו להתרומם למדרגה הזו ועל כן התאגדו יחד, כביכול לנסות להילחם בריבונו של עולם. הפעם השניה היתה בימי יהושע . עם ישראל נכנס לארץ ישראל, עולה למדרגה חדשה עליונה. עם ישראל קורא בשם ה' אחד בארץ האחת. "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" - דווקא כשעם ישראל בארץ הם נקראים "גוי אחד" 18 . בארץ מופיעה אחדות ישראל ומופיעה אחדותו של ריבונו של עולם. העמים עוד לא בשלים להבין את התופעה הזו, אז הם מתקבצים פה אחד להילחם בעם ישראל הנושא את שם ה' אחד בעולם. חז"ל 19 אומרים לנו, שיש קצת ביקורת כביכול על יהושע, שכשנכנס לארץ ישראל היה צריך לבטל את היצר-הרע של עבודה-זרה, כפי שעשו בהמשך אנשי הכנסת הגדולה. כלומר, משה ואהרון לא עשו זאת כיון שלא היו בארץ, אבל יהושע שעמדה לו זכות ארץ ישראל היה צריך לעשות זאת. יש לשים לב למה שאומרים לנו כאן חז"ל. משה ואהרון, הענקים הגדולים, בדור דעה של מקבלי תורה, לא יכלו לבטל את יצר העבודה-הזרה כיוון שלא היה להם הכוח של ארץ ישראל, אבל ליהושע כן היה כוח. זהו כוחה של ארץ ישראל, לקרוא בשם ה' אחד בעולם, לבטל את כל התכונות המפריעות להופעת שם ה' בעולם.
קשיי הגאולה - לטובתנו
הפעם השלישית היא לעתיד לבוא , כאשר עם ישראל חוזר לארץ ישראל ועומד לקרוא בשם ה' הגדול, "והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" 20 . זוהי הגאולה העתידה, שעניינה הוא הרמת כל העולם כולו לקרוא בשם ה'. זה מעורר התנגדות נוראה מצד כל העמים. זוהי תקופת גוג ומגוג, תקופת ביאת המשיח, שאנחנו מאוד מעורבים בה בימים הללו. אנחנו לא יודעים את ההגדרות המדויקות, אם אנחנו בהתחלה, באמצע או בסוף, אבל אנחנו בוודאי בשלב של חזרה לארץ ישראל ובמגמה העליונה העתידית של הגאולה. ממילא מתעוררת התנגדות כוללת בקרב העמים. חכמים לימדו אותנו שכך הוא הסדר, ולפי זה אנו מבינים שעומדת להתגלות הופעה חדשה של קריאה בשם ה', שלא היתה עד כה. כיון שכך, העמים מרגישים שזה עומד לקרות והתחושה הטבעית שלהם היא לנסות לעצור ולמנוע זאת. אך אוי לו למי שמפריע להתחברות של עם ישראל לריבונו של עולם בארץ ישראל 21 . הקשיים שאנו עומדים בפניהם הם לפי גודל המגמה העליונה שעומדת להיות, קשיים מבחוץ וקשיים מבפנים.
בענייני ארץ ישראל יש לנו ללמוד מאברהם אבינו שצריך אתערותא דלתתא [התעוררות מלמטה] - בסוף הפרשה שלנו כתוב שמשפחת אברהם הולכת לכיוון ארץ כנען, ארץ ישראל, ובהתחלת הפרשה הבאה - "ויאמר ה' אל-אברם לך-לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל-הארץ אשר אראך" 22 . הם כבר הולכים לארץ ישראל מעצמם. יש כאן פירוש נוסף לציווי הקדוש ברוך הוא לאברם "לך לך" - לא רק לטובתך, להנאתך, אלא לך בדרך שרצית ללכת, אתה באמת עושה טוב. כלומר, אחרי שיש אתערותא דלתתא באה אתערותא דלעלא [התעוררות מלמעלה, של ריבונו של עולם]. אני לא אומר את הדברים מלבי, אלא מקורם בזוהר 23 - מכאן כלל, שבכל דבר, כדי למשוך השפעה עליונה אלוקית, צריך התעוררות מלמטה, מתוכנו. לפעמים ריבונו של עולם רוצה למהר את ההתעוררות שלנו ולכן מביא עלינו קשיים, כדי שנבטא באופן יותר חזק את אהבתנו ודבקותנו בארץ ישראל, ואז יבוא השפע במימדים גדולים יותר. הקדוש ברוך הוא רואה שלפעמים יש איזו רגיעה בהתמסרות, אז הוא מגרה אותנו. לפעמים יש כל מיני שליחים "מוזרים" לדבר הזה, לעורר אותנו שנבטא את אהבתנו לארץ ישראל. קיבלנו את המסר ואנחנו נשתדל בעז"ה לעשות את זה כפי יכולתנו ועל זה תוכל לחול סייעתא דשמיא גדולה.
^ 1. אבות פרק ה', ב
^ 2. על המשנה שם
^ 3. פרק ג', יז
^ 4. בראשית ו', יב
^ 5. בראשית י"ז, א
^ 6. תהלים קכ"ג, א
^ 7. בראשית י"א, א
^ 8. במדבר רבה י"ג, טו
^ 9. דרוש ראשון
^ 10. במדבר כ', י
^ 11. דף לו ע"א
^ 12. קהלת א', ה-ו
^ 13. קהלת ד', ט
^ 14. סנהדרין פרק ח', ה
^ 15. בראשית ה', ה
^ 16. סימן יח
^ 17. פרק ל"ז
^ 18. זוהר אמור צג, ב
^ 19. ערכין דף לב ע"ב
^ 20. זכריה י"ד, ט
^ 21. סנהדרין דף קו ע"א
^ 22. בראשית י"ב, א
^ 23. לך לך עז, ב
^ 2. על המשנה שם
^ 3. פרק ג', יז
^ 4. בראשית ו', יב
^ 5. בראשית י"ז, א
^ 6. תהלים קכ"ג, א
^ 7. בראשית י"א, א
^ 8. במדבר רבה י"ג, טו
^ 9. דרוש ראשון
^ 10. במדבר כ', י
^ 11. דף לו ע"א
^ 12. קהלת א', ה-ו
^ 13. קהלת ד', ט
^ 14. סנהדרין פרק ח', ה
^ 15. בראשית ה', ה
^ 16. סימן יח
^ 17. פרק ל"ז
^ 18. זוהר אמור צג, ב
^ 19. ערכין דף לב ע"ב
^ 20. זכריה י"ד, ט
^ 21. סנהדרין דף קו ע"א
^ 22. בראשית י"ב, א
^ 23. לך לך עז, ב
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
