ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש ויקרא
- בהר
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
אריה יעקב בן משה יוסף ז"ל
ועוד נדייק. לא כתוב שהאדם לא יעבוד אלא שהארץ תשבות. ויש כאן חקירה מפורסמת: האם שמיטה זה שהיהודי לא יעשה מלאכה - ומתוך כך לאחרים מותר, או שהארץ אסור לה שיעבדו בה - ולכן אסור אפילו לוּ יכלו לעשות את זה נגיד ע"י שעון שבת למשל, בכל זאת אסור. יש בזה דיון, אבל עצם הצד הזה מורה שזה דין בארץ. "ושבתה הארץ שבת לה'".
יובל ושמיטה, אלה מצוות גדולות מאוד, יש הרבה מצוות התלויות בארץ - אבל שתי אלה הן מיוחדות מאוד. מצוות כלליות לאומה. אלו שנים בהם האדם מפסיק לעבוד בקרקע על אף שהיא פרנסתו. "מי אלה גבורי כח עושי דברו" - אומרים חכמים שהם אלו החקלאים שלא עובדים בשנה השביעית. ביובל זה עוד יותר קשה. שנתיים רצופות שבהם לא עובדים בקרקע.
שבת היא מנוחה לפרט, והשביעית היא מנוחה לאומה. מצווה כללית לכל ארץ ישראל. מצוות היובל היא מדריגה נוספת על גבי השביעית. ישנה גם מחלוקת האם היובל תלוי בשביעית או לא. מצוות השביעית תלויה בזה שרוב עם ישראל יהיו בארץ. אפילו בניין בית המקדש אינו דורש דרישה כזו, רק השביעית. כמובן שהדיון לגבי היתר המכירה הוא יוצא מהדיון הזה - האם השביעית בזמן הזה היא מדאורייתא או לא. יובל לא התקיים מאז שגלו עשרת השבטים, מאז שרוב ישראל לא נמצאים עליה. רק במצב של שלימות האומה אפשר לקיים את המצווה הזו.
אני רוצה קצת להסביר את העניין של מצוות השביתה ממלאכה. לכאורה אנשים שואלים גם על שבת, לכאורה הם יכלו לנצל את הזמן הזה לביטוי עצמי, ליצירה לכתיבה, להשתתף עם הקב"ה במעשה בראשית, דהיינו ליצור. אדם מרגיש כבול, מרגיש מוגבל.
אבל זו הסתכלות שטחית של מי שאינו יודע מה משמעות השבת. בשבת אדם מתרומם למעלה עליונה, מפני שבשבת רבש"ע פועל בעולם. כל השבוע אתה פועל יחד עם הקב"ה - בשבת אתה שובת והקב"ה עובד למענך. כל השתתפות של האדם גורעת. אנחנו מתעלים לקדושה, לעליוניות, לבחינה של "מעין עולם הבא", ומעין הדבר הזה בימים טובים, ומעין הדבר הזה - השמיטה. בשמיטה הארץ עולה למדריגה עליונה, שנה של קדושה, שנה של התרוממות מצדדי המעשה המגושמים, הכל שייך לכולם אין רכוש פרטי, אי עשייה איננה ירידה - היא עליה, היא התרוממות.
מצוות היובל מעלה אותנו לעולם של חירות. דרור. עבדים משתחררים ביובל, והקרקעות חוזרות לבעליהן. כל איזו תלות שהייתה לאדם, רכוש של האדם שהוא ירש אותו ונאלץ למכור אותו - ביובל הקרקע חוזרת לבעליה. העבדים שמאיזה סיבות נאלצו להמכר לאחרים - חוזרים לחופש. חופש עליון. חופש אלוקי. מדריגה מיוחדת במינה. מדריגת החמישים. חמישים פעמים מוזכר בתורה יציאת מצרים. יציאת מצרים גם היא בחינה של יציאה לחירות. "עבדי הם ולא עבדים לעבדים" 2 .
המצוות האלה, מלמדות אותנו שהכל של רבש"ע. הארץ לא תמכר לצמיתות "כי לי הארץ", אתם גרים ותושבים בארץ. מה שנתתי לכם רשות להשתמש תשתמשו, מה שלא - לא. הקב"ה הוציא אותנו מארץ מצרים ומאז אנחנו שייכים לו. אנו עבדי ה'. ממילא, "מה שקנה העבד קנה רבו" 3 , כל הממון שייך לרבש"ע, לכן כל איסורי הממון: "לא תונו איש את עמיתו", איסור ריבית, אדם שמוכר אחוזה יכול אחרי זה לקנות אותה ולא יכול המוכר לעקב, כי הכל שייך לרבש"ע, הוא נתן לנו את הארץ ואת הממון בתנאים מסויימים ואנחנו מחוייבים להם, ואם לא - זה גזל.
זו הסתכלות שונה מההסתכלות הרגילה. זה לא שאנחנו צריכים 'לוותר' על הקרקע, או על העבד - הקב"ה עשה לי טובה ונתן לי את העבד עד היובל, הוא נתן לי קרקע שלו עד היובל, ואני צריך להחזיר לו אותה אחרי חמישים שנה.
אנחנו עבדי ה'. אבל זו בעצם חירות . אדם יכול להיות משועבד לעצמו, משועבד לתאוותיו, משועבד לדעותיו האנושיות המוגבלות, אבל מי שעובד את ה', הוא בן חורין כי הוא יוצא מכל מוגבלות. הקב"ה הוא למעלה מכל מוגבלות ומי שמתקשר איתו ומקבל את אלוקותו ועושה את הקב"ה לאדון לו - הוא מוצא את האין גבול. כל מצוותיו של הקב"ה הם פתחים להעביר אותנו לאין גבול. מי שעוסק בתורה מתרחבים אופקיו, התורה היא אור, שמרחיבה את הסתכלותו של האדם, את אופקיו, זה שפע אין סופי של תורה. שיחרור מכל המגבלות הגשמיות.
"וגם הנפש לא תמלא" אומרים חז"ל שאף פעם לא יוכל אדם למלא את מבוקשות נפשו, כי היא רוצה לקיים מצוות באופן בלתי מוגבל, ואדם לא יכול בגופו לקיים מצוות באופן בלתי מוגבל, אבל התורה מרחיבה את אופקיו, ומקרבת את המרחב הבלתי גבולי, אל החופש. אל החירות האמיתית.
"עבדי הם - ולא עבדים לעבדים"
ישראל נקראים עבדים והם נקראים בנים. "כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים" 4 , ו "בנים אתם לה' אלוקיכם" 5 . אלו שתי בחינות של היחס בינינו לרבש"ע. העבד, מקבל מרות בלי לשאול שאלות, בלי להבין. הוא עושה מה שאדונו מצווה אותו באופן מוחלט, בלי כניסה לפרטים למה הוא עושה את זה. זו מדריגה מיוחדת במינה של התקשרות לאדון, ואומר המהר"ל שעבד שעובד את אדונו באופן שלם - יש לו גם בחינה של אדון. הוא ממלא את התפקידים שהאדון מטיל עליו ומתחבר אל האדון, ונעשה בחינה מיוחדת של שייכות. חכמים אומרים שמי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים, לכאורה בפשט הכוונה שמי שיש בו יראת שמים אז הוא שומע את דברי הקב"ה, לא הקב"ה שומע את דבריו. אלא חז"ל באמת מתכוונים שמי שיש בו יראת שמים - הוא נדבק במידת היראה, והוא כולו נעשה יראה, ואנשים יראים ממנו. מי שמתחבר אל האדון, ונעשה עוזר של האדון, מנהל המשרד של האדון, הוא נהיה חלק מהאדון. ישראל שהם עבדי ה' הם מקבלים את המדריגה האלוקית מפני שהם מתבטלים אל המדריגה האלוקית ונעשים שייכים אליה. על זה היה אומר הרצי"ה שמי שיש בו יראת שמים דבריו היו נשמעים קודם כל לעצמו . הוא מנהל את עצמו באופן הנכון, וכשהאדם יודע לנהל את עצמו ושומע את עצמו, וכל כוחותיו ממושמעים, ממילא גם אחרים שומעים לו. זה מתחיל בשמיעה עצמית.
בחינת עבד. הזכות להיות עבדי ה', להיות מחוברים לגדולה האלוקית, לפעול עם הגדולה האלוקית, להיות חלק ממנה.
אנחנו גם בחינת 'בנים'. בן יש לו זכות להכנס לבית, לפשפש בכל הסודות, בן מכיר את כל מה שקורה בבית, משותף במה שקורה בבית, הוא חלק מניהול הבית. דברים כאלו אסורים לעבד. וזה עניין התורה - הקב"ה נתן לנו, ולימד אותנו את כל הסודות, ואת ההשכלה האלוקית, ואנחנו בחינה של בנים. בקיום המצוות אנחנו בחינה של עבדים, ובלימוד התורה בחינה של בנים.
צריך לעבוד את רבש"ע בשתי הבחינות גם יחד. בתפילה שהיא עבודת ה' צריך גם להתבטל בפניו, אבל גם לעיין בגדלותו, בגבורתו ובסדר הנהגתו את עולמו. גם בנים גם עבדים.
"וכי ימוך אחיך"
מו"ר הרצי"ה היה תמיד מזכיר את דברי האור החיים בפרשה, דברים מאוד ידועים. מזמן לא הזכרנו אותם על כן נתבונן שוב בדברים.
הפס' אומר 6 "כי ימוך אחיך ומכר מאחזתו ובא גאלו הקרב אליו וגאל את ממכר אחיו. ואיש כי לא יהיה לו גאל והשיגה ידו ומצא כדי גאלתו. וחשב את שני ממכרו והשיב את העדף לאיש אשר מכר לו ושב לאחזתו. ואם לא מצאה ידו די השיב לו והיה ממכרו ביד הקונה אתו עד שנת היובל ויצא ביובל ושב לאחזתו". אור החיים מסביר את הדברים באופן רעיוני.
"כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו" - מי זה אחיך? אומר אוה"ח, "פרשה זו תרמוז ענין גדול, והערה ליושבי תבל, כי ימוך על דרך אומרו "בעצלתים ימך המקרה" 7 , ואמרו ז"ל 8 עשיתם לאותו שנאמר בו "המקרה במים עליותיו" 9 , מך...". הדברים אמורים כביכול על רבש"ע. כי מעשי עם ישראל למטה משפיעים למעלה. "כי כשהתחתונים מטין מדרך הטוב מסתלקים ההשפעות, ומתמסכן עמוד הקדושה, כי העיקר תלוי בהתחתונים", כלומר כשישראל לא עושים רצונו של מקום, אין שפע עליון, כביכול השפע האלוקי מתמעט, נעשה 'מך'. "ומכר מאחזתו" - הכוונה אחוזתו של רבש"ע, זה המשכן, שבו השרה הקב"ה שכינתו, ובעוונותינו נמכר הבית לאומות. "וכמאמרם ז"ל בפירוש פסוק 'מזמור לאסף באו גוים בנחלתך' 10 , והודיע הכתוב כי גאולתו היא ביד הצדיק", אם כן איך גואלים את בית המקדש מהגויים? כתוב בפסוק שהגאולה היא ע"י האח, ומי הם אחיו של הקב"ה כביכול? הצדיקים. "בקרובי אקדש". אחריות הצדיקים על העולם. הם צריכים לעורר את עם ישראל לשוב אל אביהם שבשמים. ככה זה אמור להיות לכתחילה. אבל, "ואיש כי לא יהיה לו גואל" - אם הצדיקים לא מצליחים לעורר את ישראל לשוב אל ארץ ישראל, "והשיגה ידו ומצא כדי גאלתו. וחשב את שני ממכרו והשיב את העדף לאיש אשר מכר לו ושב לאחזתו" 11 - אומר אוה"ח, "כשלא יהיה לו גואל, כי אין איש שם על לב, אין מנהל, ואין מחזיק, ביד אומה ישראלית להשיבה אל אביה, אל תאמר כי ח"ו אבדה תקוה, אלא והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו, אמרו ז"ל כי היסורין והגלות הם תקון האומה להכשירה, והוא מה שרמז והשיגה ידו על דרך אומרו "יד ה' היתה בם", שהיא מדת הגבורה, החובטת באומה בגלות המר, ובאמצעות זה ישיג למצוא כדי גאולת הבית". אם ישראל לא יגאלו ע"י חזרה בתשובה - אז על ידי ייסורים. הייסורים הם התשלום שיחזיר את הבית לאדונו, לקב"ה. "ואם לא מצאה ידו די השיב לו" - אם הייסורים הם כל כך רבים שאי אפשר לעמוד בהם אז "והיה ממכרו ביד הקנה אתו עד שנת היובל ויצא ביבל ושב לאחזתו". אומר אוה"ח "ואם יראה האדון כי אין כח בעם לסבול חבלים עוד, ורבו חובותיהם למעלה ראש, ואפס בהם כח הסבל, והיה ממכרו עד שנת היובל, שהוא זמן המוגבל לגאולה בעתה, ואז ויצא ביובל ושב לאחוזתו, כי קץ הגלות ישנו אפילו יהיו ישראל רשעים גמורים ח"ו". כלומר הגאולה תהיה אפילו אם ישראל לא יעשו תשובה, תשובה יכולה לקרב את הגאולה, "גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה" 12 , ואם לא עושים תשובה הייסורים יפדו את ישראל, ואם גם זה לא קורה אז תהיה הגאולה בעיתה. אבל גאולה תהיה בין כך ובין כך.
אם כן אמרנו שהאחריות מוטלת על הצדיקים, ומי הם הצדיקים האלו שהאחריות מוטלת עליהם? אלו הם בני הישיבות. שמא תגידו - אולי אלו הרמי"ם? הרי כל בן ישיבה הוא תלמיד חכם בכח 13 . הוא צריך לדעת את האחריות הרובצת עליו. ממנו הקב"ה יתבע את עלבון הבית העלוב.
יש עוד נקודה מעניינת שאור החיים אומר על אותה הדרך. " 'ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה' ואיש זה הקב"ה, שנאמר 'ה' איש מלחמה' ", ומה זה הבית שהוא מוכר? זה בית המקדש, והוא נקרא 'עיר חומה' שהרי "ירושלים הרים סביב לה". "והייתה גאולתו" - אומר אוה"ח: המכירה היא היא הגאולה. מתי הקב"ה מוכר את ביתו? כשישראל חלילה לא ראויים, בא המשכן שהוא 'משכון', והקב"ה מכלה את חמתו בעצים ובאבנים ובזה ישראל נגאלים וניצלים. "ואם אין ישראל אין בית המקדש ולא ירושלים, לזה והיתה גאולתו של עם וגאולת הבית, כי יש תקוה ושבו בנים לגבולם".
בלי ישראל אין בית מקדש, אין תורה, ולכן את ישראל צריך תמיד להציל ולשמור, וגאולה תהיה בין כה וכה, כי זה אינטרס אלוקי. זה לא משנה אם מגיע לישראל או לא. הקב"ה רוצה שישראל יעשו את רצונו: אם ישובו מעצמם - זה טוב מאוד, ואם לא - הוא ייגרום שהם ילכו בחוקותיו. אולי בצורה קצת לא נעימה.
"עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו" - אם מעצמם - מה טוב, ואם לא - יעשו את זה באופן שהקב"ה יוביל את הדברים כך שהם ייעשו.
"כל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה"
יש לנו כאן בפרשה עוד מצווה שהיא נובעת ממצוות השביתה: "ולא תונו איש את עמיתו" 14 . איסור הונאה. הגמרא אומרת במסכת בבא-מציעא 15 בסוגית הונאת דברים, שאין זה איסור בלעדי של ממון, אלא גם איסור להסב לאדם אי נעימות או צער. איסור דאורייתא, "לא תונו איש את עמיתו". הגמרא מספרת על מחלוקת בעניין תנורו של עכנאי: כל אמירה שאמר ר' אליעזר, לא קבלו חכמים, אמר ר' אליעזר שהחרוב יוכיח את שיטתו ונעקר החרוב ממקומו , ולא קבלו חכמים את דבריו. אר ר' אליעזר שאמת המים תוכיח - וחזרו המים לאחוריהם , ועדיין לא קבלו ממנו חכמים. אמר ר' אליעזר שכותלי בית המדרש יוכיחו - וכותלי בית המדרש נטו ליפול , גער בהם ר' יהושע - ונשארו הכתלים נטויים. הגר"א שואל: אחרי שר' אליעזר ראה שהראיה הראשונה לא עזרה מה הטעם להמשיך, אם החרוב לא עזר מה הטעם לאמת המים? אלא ר' אליעזר רצה להראות להם שהוא המוסמך לפסוק, כי הוא קשור עם התורה בקשר מלא: מסתפק במועט, עניו, שקדן. אמר להם ר' אליעזר: כמו שהחרוב מסתפק במועט כך אני, ענו לו חכמים שעדיין זה לא אומר שהוא ת"ח. אמר להם: אני צנוע כמים שתמיד יורדים למטה. ענו לו שיש אנשים שהם ענוים כמים ועדיין לא תלמידי חכמים. אמר להם: כותלי בית המדרש יוכיחו, שאני מקדים לבית המדרש ושקדן. וחזרו על דבריהם. אמר להם בת קול תוכיח, אפילו מן השמים עוזרים לו, ענו לו חכמים: "לא בשמים היא". לא קבלו את דעתו.
וכיוון שר' אליעזר עמד על דעתו נגד רובם של החכמים ונוצרה מחלוקת, היה צורך לשמור על דרכה של התורה. "אמרו: אותו היום הביאו כל טהרות שטיהר רבי אליעזר ושרפום באש, ונמנו עליו וברכוהו (החרימוהו)". עכשיו הייתה בעיה מי ילך ויספר לו, אם יעליבו אותו - מי יודע מה יקרה.
"מה עשה רבי עקיבא? לבש שחורים, ונתעטף שחורים, וישב לפניו בריחוק ארבע אמות. - אמר לו רבי אליעזר: עקיבא, מה יום מיומים? - אמר לו: רבי, כמדומה לי שחברים בדלים ממך. - אף הוא קרע בגדיו וחלץ מנעליו, ונשמט וישב על גבי קרקע. זלגו עיניו דמעות, לקה העולם שליש בזיתים, ושליש בחטים, ושליש בשעורים. ויש אומרים: אף בצק שבידי אשה טפח(החמיץ). תנא: אך (מכה) גדול היה באותו היום, שבכל מקום שנתן בו עיניו רבי אליעזר נשרף. ואף רבן גמליאל היה בא בספינה, עמד עליו נחשול לטבעו. אמר: כמדומה לי שאין זה אלא בשביל רבי אליעזר בן הורקנוס. עמד על רגליו ואמר: רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי, ולא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא לכבודך, שלא ירבו מחלוקות בישראל. נח הים מזעפו. - אימא שלום דביתהו דרבי אליעזר אחתיה דרבן גמליאל הואי. מההוא מעשה ואילך לא הוה שבקה ליה לרבי אליעזר למיפל על אפיה. ההוא יומא ריש ירחא הוה, ואיחלף לה בין מלא לחסר" - כלומר היא חשבה שהיום ר"ח ולא נופלים אפיים, וכשחזרה ראתה שר' אליעזר נפל על פניו, " איכא דאמרי: אתא עניא וקאי אבבא, אפיקא ליה ריפתא. אשכחתיה דנפל על אנפיה, אמרה ליה: קום, קטלית לאחי" - היא ידעה שצערו כל כך גדול שזה יהרוג את ר' גמליאל. "אדהכי נפק שיפורא מבית רבן גמליאל דשכיב. אמר לה: מנא ידעת? אמרה ליה: כך מקובלני מבית אבי אבא: כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה".
[אשתו של ר' אליעזר אחות של רבן גמליאל הייתה. מאותו יום והלאה לא הייתה מניחה לר' אליעזר ליפול על פניו בתחנון. אותו היום - ר"ח היה וטעתה בין מלא לחסר, כלומר היא חשבה שר"ח היום ולא נופלים אפיים, וכשחזרה ראתה שר' אליעזר נפל על פניו. יש אומרים שבא עני ועמד בפתח ובזמן שהיא הוציאה לו פת ר' אליעזר אמר תחנון. אמרה לו: הרגת את אחי - היא ידעה שצערו כל כך גדול שזה יהרוג את ר' גמליאל. בתוך כך יצא קול שופר מבית רבן גמליאל שהכריז על מותו. אמר לה: מניין ידעת?, אמרה לו: כך מקובלני מבית אבי אבא: "כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה"].
מי שמצטער על זה שהוא נפגע הדברים נשמעים למעלה. לכאורה ר' גמליאל היה מוכרח לעשות את מה שהוא עשה, לא יכול להיות שתלמיד חכם, גדול ככל שיהיה, לא ישמע לדעת רוב החכמים. תהיה אנדרלמוסיה בפסיקת התורה. ואעפ"כ היה כזה צער גדול, ושערי אונאה אינם ננעלים.
אם כן מה היה רבן גמליאל יכול לעשות? אלא שכנראה אין ברירה - יש כאן מלכוד, לפעמים אדם צריך לעשות מעשה ולהיות מוכן לשאת בתוצאות. אדם צריך לדעת שגם אם הוא עושה משהו אמיתי ונצרך אבל מצער, יכול להיות שגם אם הוא יעשה את זה בצורה מושלמת, הוא יסבול מזה. אפילו אם הוא צודק. אולי חכמים גם ניסו לומר לנו בסיפור הזה שהתגובה כלפי ר' אליעזר הייתה חריפה מדי. בכל מקרה צריך להיזהר מאוד מאוד שלא לצער אחד את השני. לא תמיד אנשים מרגישים שהם מצערים את השני. לפעמים הם חושבים שהאדם כלל לא נפגע, ואח"כ מסתבר שהייתה כאן פגיעה גדולה. אדם צריך לבחון את מילותיו, ומה דיבוריו עושים לחבירו, אם זה מצער - זה אסור. "כל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה".
הפרשה שלנו עסקה בספירת היובל, ומראה לנו שבעצם כשישראל נמצאים במצב של שלמות - כל חמישים שנה הם יחידה אחת. כעין זה עניינה של ספירת העומר. התקדמות מיום ליום ומשבוע לשבוע, ומעשור לעשור. חמישים יום הם שבע שבועות, וחמש עשרות. אלו הם שני דרכי ספירה וסדרי ספירה, החמש הוא הטבע, והשבע הוא מעל הטבע. אנחנו כבר גמרנו שלוש חמישיות מהספירה.
מתקרבים אנחנו לחג השבועות, והימים מתקצרים, והיום הגדול עומד לפנינו, וכל שעה חשובה, וכל שבוע חשוב. יהי רצון שנדע לנצל את הימים האלה ולהגיע לחג השבועות ברוממות גדולה.
^ 1 ויקרא כה, ג-ד.
^ 2 רש"י שמות כא, ו.
^ 3 פסחים פח:
^ 4 ויקרא כה, מב.
^ 5 דברים יד, א.
^ 6 ויקרא פרק כה.
^ 7 קהלת י יח.
^ 8 מגילה יא.
^ 9 תהלים קד ג.
^ 10 שוחר טוב, עג.
^ 11 ויקרא כה, כו-כז.
^ 12 יומא פו:
^ 13 בפוטנציאל.
^ 14 ויקרא כה, יז.
^ 15 נט:
^ 2 רש"י שמות כא, ו.
^ 3 פסחים פח:
^ 4 ויקרא כה, מב.
^ 5 דברים יד, א.
^ 6 ויקרא פרק כה.
^ 7 קהלת י יח.
^ 8 מגילה יא.
^ 9 תהלים קד ג.
^ 10 שוחר טוב, עג.
^ 11 ויקרא כה, כו-כז.
^ 12 יומא פו:
^ 13 בפוטנציאל.
^ 14 ויקרא כה, יז.
^ 15 נט:
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
