ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ארץ אגדה
- משיח בן יוסף
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
המעשה דומה למעשה באליהו שהתארח בבית אלמנה; ו"בן האלמנה" חלה ומת, ואליהו התפלל והחיה אותו. רד"ק מדייק שתרגום יונתן (מלכים א יז, כ) סבור ש"בן האלמנה" לא מת ממש. 2 בשני המעשים, מדובר באם שסבורה שבנה "מת"; והנביא מחיה אותו. מה משמעות הדבר?
אליהו ו"בני רחל"
ב"סדר אליהו רבה" (יח) 3 מסופר, שחכמים נחלקו האם אליהו הוא מ"בני רחל" או מ"בני לאה"; ואליהו גילה להם שהוא מ"בני רחל"; וש"בן האלמנה" שהוא החיה - הוא "משיח בן יוסף". הדמיון בין המעשים מרמז שגם כאן מדובר בהחייאת "משיח בן יוסף".
אליהו גילה לחכמים, שהמעשה בבן האלמנה - משקף רעיון שמרומז בפרשיות לידת בני רחל. רחל אינה מרוצה לגמרי מהבנים שנולדו לה. כאשר יוסף נולד היא אומרת: "יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר"; ו למילה "אַחֵר" יש משמעות של משהו "שונה". כאשר נולד בנה השני, רחל קראה לו "בֶּן אוֹנִי" במשמעות של "בן הָאֵבֶל שלי". לכאורה, היא קראה לו כך רק מפני שהיא מתה בלדתו. אלא שאם כך, כאשר יעקב בא לשלול את המשמעות העצובה הזו הוא היה צריך לקרוא לו "בִּנְ-חָי". יעקב קרא לו "בִּנְ-יָמִין" כדי לשלול כוונה אחרת של רחל. רחל ראתה בעיניה הרוחניות שגם הבן הזה שייך לצד של השמאל, שקשור בעיניה למוות. אולם יעקב היטיב לראות ממנה, והוא ראה שגם הבן הזה קשור לצד של הימין, הצד של החיים.
הפנים השונים של ה"ימין" ושל ה"שמאל" מרומזים במקדש. בספר מלכים (א ז, טו) מסופר ששלמה המלך הקים שני עמודים לאולם. העמודים היו זהים, אך לעמוד הימני מיוחס הקו הישר והניצב ("קומה"); ואילו לעמוד השמאלי מיוחס הקו העגול ("יסוב"). בספרי הקבלה מבואר שהקו הישר מסמל את עבודת התורה והמצוות, ואלו הקו העגול מסמל את העיסוק בעולם הטבע הגשמי - העולם שגם הגויים מתעסקים עמו. יעקב ראה בהשגה נבואית גבוהה, והוא "ראה" שגם ה"שמאל" הזה הוא "ימין".
העקרות של רחל ושל השונמית
בעם ישראל קיימות שתי קבוצות מרכזיות, "קבוצת משיח בן יוסף" שעוסקת בענייני המעשה; וקבוצת "משיח בן דויד" שעוסקת בענייני הרוח. תרגום יונתן מבאר שלאה קראה לבנה הרביעי יהודה, מפני שהיא ראתה שעתיד לצאת ממנו משיח בן דויד שיעסוק בהודאה. רק אז רחל החלה לקנא בה, והיא תבעה מיעקב שיתפלל עליה לבנים. יעקב כעס עליה, והסביר לה שהמעצור נגרם מפני שהקב"ה נעתר לה – "אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן". יעקב מתפלל לקב"ה שייתן לה בנים, וגם אם הבן יהיה מסוג "משיח בן יוסף" הוא ישמח בו; ואילו רחל אינה רוצה בבן כזה. בסופו של דבר, הקב"ה העניק לרחל את הטובה שהיא לא רצתה בה. הקב"ה הוליד ממנה את יוסף ואת בנימין, למרות שהם לא התאימו לשאיפותיה.
המאורעות האלו חוזרים גם בפרשיית האישה השונמית. היא מתוארת כ"אִשָּׁה גְדוֹלָה", ותרגום יונתן מסביר "אתתא דחלת חטאין"; כלומר, צדקת ויראת חטא. לעומתה, בעלה היה איש עשיר שלא גילה ענין בנביאים. היא היתה משוכנעת שהבן שיוולד להם יהיה דומה לאביו, וגם הוא יעסוק בצד הגשמי של החיים. היא לא ביקשה מאלישע שיברך אותה בבן, מפני שהיא לא רצתה שבסופו של דבר, יוולד לה בן שיהיה שייך לקבוצת משיח בן יוסף.
פרשיית ברכת הבן לאישה השונמית
אלישע ידע דברים רבים גם בלא שיגידו לו; וכן מצאנו שהארמים אמרו (מלכים ב ו, יב): "אֱלִישָׁע הַנָּבִיא אֲשֶׁר בְּיִשְׂרָאֵל יַגִּיד לְמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר בַּחֲדַר מִשְׁכָּבֶךָ". אלישע ידע שלאשה השונמית אין בן, וגם את הסיבה לכך; והוא רצה להאיר את עיניה בטעותה. הוא רצה להחשיב בעיניה גם אנשים מקבוצת משיח בן יוסף; ולאחר מכן לברך אותה בבן.
נערו של אלישע, גיחזי, התעסק בעניינים הגשמיים של אלישע; ואלישע רצה להכריח את השונמית להכיר לו טובה. לפיכך, אלישע ניהל את השיחה בינם באמצעות גיחזי: "וַיֹּאמֶר לוֹ אֱמָר נָא אֵלֶיהָ הִנֵּה חָרַדְתְּ אֵלֵינוּ אֶת כָּל הַחֲרָדָה הַזֹּאת מֶה לַעֲשׂוֹת לָךְ הֲיֵשׁ לְדַבֶּר לָךְ אֶל הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל שַׂר הַצָּבָא?". אלישע הוסיף והזכיר בדבריו את המלך ואת שר הצבא, שעוסקים בפעולותיו של משיח בן יוסף; כדי להראות לשונמית שלמרות היותו נביא - גם הוא מחשיב אותם. אלישע ציפה שהיא תבקש ברכה לבן.
אך השונמית לא התרשמה מכך, והיא לא ביקשה מאלישע שיתפלל עליה לבן. אלישע התעקש שישועת השונמית תבוא באמצעות גיחזי. לאחר שגיחזי אמר "אֲבָל בֵּן אֵין לָהּ וְאִישָׁהּ זָקֵן"; אלישע קרא לה בשנית, ופנה אליה ישירות: "וַיֹּאמֶר לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אַתְּ חֹבֶקֶת בֵּן". אלישע הוסיף את המילה "חֹבֶקֶת" לברכתו. ה"חיבוק" יוצר היקף של "עיגול" סביב הבן. אלישע רמז לשונמית שהבן יהיה שייך ל"עולם העיגולים", לקבוצת משיח בן יוסף.
רחל והדודאים
העיון בפרשיית מיתת והחייאת בן השונמית - מבאר פרשיה עמומה בתורה (בראשית ל, יד-יח):
"וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לֵאָה אִמּוֹ וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל לֵאָה תְּנִי נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ: וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי וַתֹּאמֶר רָחֵל לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ: וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא: וַיִּשְׁמַע אֱ-לֹהִים אֶל לֵאָה וַתַּהַר וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן חֲמִישִׁי: וַתֹּאמֶר לֵאָה נָתַן אֱ-לֹהִים שְׂכָרִי אֲשֶׁר נָתַתִּי שִׁפְחָתִי לְאִישִׁי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ יִשָּׂשכָר:"
רחל היתה עקרה שהתחננה לבנים; ויעקב היה אמור לשכב עימה באותו לילה. מפליא הדבר, מדוע היא הציעה מיוזמתה – שיעקב לא ישכב עימה תמורת הדודאים. רש"י הביא מהמדרש: "לפי שזלזלה במשכב הצדיק לא זכתה להקבר עמו". צריך ללמד זכות על רחל, צריך להבין את מחשבתה.
שדה כנגד יער
בתנ"ך נמצא חלוקה בין אנשי "שדה" – לבין אנשי "יער" ו"חורש".
כאשר הפלישתים השיבו את ארון ה' לבית שמש, מסופר (שמואל א ו) "וּבֵית שֶׁמֶשׁ קֹצְרִים קְצִיר חִטִּים... וְהָעֲגָלָה בָּאָה אֶל שְׂדֵה יְהוֹשֻׁעַ בֵּית הַשִּׁמְשִׁי". הגעת הארון אל ה"שדה" בימי "קציר חטים" לא היתה לטובה, והארון היכה באנשי בית שמש. לפיכך, הם ביקשו מאנשי "קרית יערים" שיקחו את הארון אליהם. מייד בסמוך מסופר שישיבת הארון ב"קרית יערים" היתה טובה, והועילה לעם ישראל. הצירוף של "שדה" עם "קציר חיטים" הביא למכה, ולעומתו ה"יער" של "קרית יערים" הביא ברכה!
ההבדל בין "שדה" לבין "יער" ("חורש") מופיע גם כאשר דויד ויהונתן כורתים ברית. יהונתן בוחר ב"שדה" כמקום מתאים (שמואל א כ): "וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל דָּוִד לְכָה וְנֵצֵא הַשָּׂדֶה וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם הַשָּׂדֶה..." . לעומת זאת, המקום שמתאים לדויד הוא ה"חורש" (שמואל א כג): "וַיָּקָם יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל וַיֵּלֶךְ אֶל דָּוִד חֹרְשָׁה ... וַיִּכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם בְּרִית לִפְנֵי ה' ". דויד הוא "בן החורש" ו"בן היער"; וכך הוא מכונה בהמשך (שמואל ב כא, יט): "וַיַּךְ אֶלְחָנָן בֶּן יַעְרֵי אֹרְגִים בֵּית הַלַּחְמִי אֵת גָּלְיָת הַגִּתִּי". חז"ל מוסרים שאלחנן הוא דויד; שמכונה גם "בֶּן יַעְרֵי אֹרְגִים", ובדברי הימים (א כ, ה) הוא מכונה "בֶּן (יעור) יָעִיר".
ה"שדה" הוא מקום מחייתם של "עובדי האדמה" שעובדים עבודה קשה למחייתם (שמות א, יד): "וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה... וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה". עבודה כזו מקשה על פיתוח חיי אמונה (שמות ו, ט): "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה". שאול ויהונתן מייצגים את "משיח בן יוסף", ולכן המקום שמתאים להם הוא ה"שדה". שאול יוצא לממש את מלכותו דווקא משם (שמואל א יא): "וְהִנֵּה שָׁאוּל בָּא אַחֲרֵי הַבָּקָר מִן הַשָּׂדֶה ... וַיְסַפְּרוּ לוֹ אֶת דִּבְרֵי אַנְשֵׁי יָבֵישׁ: וַתִּצְלַח רוּחַ אֱ-לֹהִים עַל שָׁאוּל...". ה"שדה" הוא המקום שמתאים למשיחת משיח בן אפרים נוסף שהוא ירבעם (מלכים א יא, כט): "וְיָרָבְעָם יָצָא מִירוּשָׁלִָם וַיִּמְצָא אֹתוֹ אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי הַנָּבִיא... וּשְׁנֵיהֶם לְבַדָּם בַּשָּׂדֶה".
לעומת זאת, ה"חורש" וה"יער" הם מקום מחייתם של "רועי הצאן", וכן מבואר בבבא קמא (דף עט, ב) "אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל, אבל מגדלין בחורשין שבארץ ישראל". לרועי הצאן יש זמן רב להתבודד ביערות ובחורשים ולהתפתח בחיי אמונה. רועי הצאן מייצגים את "משיח בן דויד". דויד יוצא למלוך מתוך "הצאן" (שמואל ב ז, ח): "אֲנִי לְקַחְתִּיךָ מִן הַנָּוֶה מֵאַחַר הַצֹּאן לִהְיוֹת נָגִיד עַל עַמִּי".
עיני רחל ו"השדה"
בדרך כלל, הצאן רועים ביער ובחורש, הרחק משדות התבואה. אולם לאחר הקציר, בעלי השדות מבקשים מהרועים שיביאו את הצאן אל השדות לאכול את שארית הקש. בעלי השדות מרוויחים מכך, מפני שהצאן מזבלים את השדה. הרועה צריך כוח אדם נוסף כדי להניע את הצאן על פני השדה ולזבל את כולה (כמבואר במועד קטן דף יב, א). מסתבר, שכך היה גם עם יעקב אבינו. יעקב היה רועה בחורשים וביערות, אך "בִּימֵי קְצִיר חִטִּים" יעקב הביא את צאנו אל "השדה", כדי שהצאן יאכלו את שארית הקש ויזבלו את השדה. ראובן הלך אל אביו, כדי לסייע לו לפזר את הצאן על פני השדה, ומצא שם דודאים.
ר' יונה אבן ג'נאח כותב ב"ספר השרשים" שאפשר שהשורש של המילה דוּדָאִים הוא דו"ד. כאשר נעמיק במשמעות השם הפרטי דָּוִד נגלה שגם השורש שלו הוא דו"ד. השורש דו"ד מופיע במשמעות של אהוב כמו (שיר השירים ה, ט) – "זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם". רחל רצתה ללדת בן שאהוב בעיניה, בן משורש דו"ד, שאמור לעסוק ברוחניות. היא היתה סבורה שבעת שיעקב עסוק בעניני שדה ובהשתדלות לריבוי תבואה, היא עלולה להרות מיעקב בן משורש משיח בן יוסף; ולכן היא חיפשה אמתלא להישמט ממנו. היא העדיפה את הדודאי"ם (שורש דו"ד) על פני משיח בן יוסף. אולם "רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ וַעֲצַת ה' הִיא תָקוּם". דווקא באותו לילה שיעקב בא מִן הַשָּׂדֶה, ודווקא מלאה שוויתרה על הדודאים - נוצר יששכר, שבניו עוסקים בתורה ושייכים לשורש משיח בן דויד.
האשה השונמית – והיציאה "אל הקוצרים"
כזכור, אלישע ברך את האשה השונמית "כָּעֵת חַיָּה אַתְּ חֹבֶקֶת בֵּן", וה"חיבוק" רומז להשתייכות הבן לעולם העיגולים הגשמי. אך השונמית ענתה: "אַל אֲדֹנִי אִישׁ הָאֱ-לֹהִים אַל תְּכַזֵּב בְּשִׁפְחָתֶךָ". בעיניה, בן ששייך לקו העגול של משיח בן יוסף הוא בן של "כזב"; והיא לא רוצה בן שכזה.
ברכת אלישע התקיימה ונולד לה בן; ומסופר - "וַיִּגְדַּל הַיָּלֶד וַיְהִי הַיּוֹם וַיֵּצֵא אֶל אָבִיו אֶל הַקֹּצְרִים". הכתוב דומה לכתוב על יעקב ועשיו. כל עוד הם היו קטנים הם היו דומים; אך "וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים", ויעקב המשיך בלימוד התורה, ואילו עשיו היה "אִישׁ שָׂדֶה". אף כאן, כאשר בנה של השונמית גדל, הוא החליט להיות "אִישׁ שָׂדֶה" – "וַיֵּצֵא אֶל אָבִיו אֶל הַקֹּצְרִים". היציאה אל אביו – דומה ליציאת ראובן אל אביו יעקב, בימי "קציר חטים" אל "השדה". התברר לשונמית, שהבן שנולד לה נוטה להיות שייך לקבוצת "משיח בן יוסף"; ובעיניה הרוחניות בן כזה חשוב כ"מת".
החשיבה הזו קטרגה על הבן, והוא חלה. אחד מהנערים השיבו מהשדה לאמו "וַיֵּשֶׁב עַל בִּרְכֶּיהָ עַד הַצָּהֳרַיִם וַיָּמֹת". כזכור, רד"ק הסיק מדברי ר' יהושע בן חנניה ש"בן השונמית" לא מת ממש. אך הקטרוג של השונמית היה כה גדול, עד שהבן שלה היה על סף מיתה ממש.
הנסיון הראשון להחיות את בן השונמית
השונמית באה לאלישע כדי שיציל את בנה, ואמרה לו: "הֲשָׁאַלְתִּי בֵן מֵאֵת אֲדֹנִי הֲלֹא אָמַרְתִּי לֹא תַשְׁלֶה אֹתִי". היא רמזה לו שהיא חששה שיוולד לה בן מסוג "משיח בן יוסף", ושהיא לא רצתה באשליה שיהיה לה בן מסוג אחר 4 . אלישע הסכים לסייע בבקשתה, שבנה יעסוק ברוחניות; אך מצד שני הוא רצה להוציא אותה מטעותה. הוא רצה שהיא תכיר בערכם של אנשים מסוג "משיח בן יוסף".
גיחזי היה נציג של קבוצת משיח בן יוסף. אלישע שילב את גיחזי בהולדת הילד; והוא רצה לשלב אותו גם ברפואתו: "וַיֹּאמֶר לְגֵיחֲזִי חֲגֹר מָתְנֶיךָ וְקַח מִשְׁעַנְתִּי בְיָדְךָ וָלֵךְ... וְשַׂמְתָּ מִשְׁעַנְתִּי עַל פְּנֵי הַנָּעַר". החגורה יוצרת היקף עגול סביב גיחזי, והיא מדגישה את השתייכותו לקבוצת הקו העגול. המשענת של אלישע היא מטה שנראה בצורת "קו ישר", והיא מדגישה את השתייכות אלישע לקבוצת הקו הישר שעוסקת בתורה ובתפילה. מסירת "המשענת" של אלישע לידי גיחזי "החגור", והנחתה על פני "בן השונמית" - סימלה שלמרות היותו שייך לקו העגול הוא יהפוך לאיש שעוסק בתורה וברוחניות. אולם השונמית לא רצתה שתשועתה תהיה על ידי גיחזי; ומכיוון שהיא קטרגה עליו, הוא לא הצליח להושיע את בנה.
אופן התפילה הראשון של אלישע
השונמית התעקשה שאלישע יבוא יחד עימה להציל את בנה; והוא עשה זאת:
"וַיָּבֹא וַיִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בְּעַד שְׁנֵיהֶם וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה': וַיַּעַל וַיִּשְׁכַּב עַל הַיֶּלֶד וַיָּשֶׂם פִּיו עַל פִּיו וְעֵינָיו עַל עֵינָיו וְכַפָּיו עַל כַּפָּיו וַיִּגְהַר עָלָיו וַיָּחָם בְּשַׂר הַיָּלֶד: וַיָּשָׁב וַיֵּלֶךְ בַּבַּיִת אַחַת הֵנָּה וְאַחַת הֵנָּה וַיַּעַל וַיִּגְהַר עָלָיו וַיְזוֹרֵר הַנַּעַר עַד שֶׁבַע פְּעָמִים וַיִּפְקַח הַנַּעַר אֶת עֵינָיו : וַיִּקְרָא אֶל גֵּיחֲזִי וַיֹּאמֶר קְרָא אֶל הַשֻּׁנַמִּית הַזֹּאת וַיִּקְרָאֶהָ וַתָּבוֹא אֵלָיו וַיֹּאמֶר שְׂאִי בְנֵךְ:"
הפועל וַיִּגְהַר מופיע לפני כן אצל אליהו בתפילתו לגשם: "וְאֵלִיָּהוּ עָלָה אֶל רֹאשׁ הַכַּרְמֶל וַיִּגְהַר אַרְצָה וַיָּשֶׂם פָּנָיו בֵּין בִּרְכָּיו". אליהו התפלל לגשם באופן מיוחד, הוא כופף את גופו ושם את ראשו בין ברכיו. אליהו התפלל כאשר גופו יוצר עיגול, כדי להראות שיש חיים בעולם העיגולים; ואפשר ליצור קשר עם בורא העולם גם משם. אף כאן, אלישע שכב על הילד, כשגופו של אלישע כפוף ונראה כ"עיגול" ש"חובק" את הילד. בזוהר (הקדמה דף ז, ב) נאמר שהנביא חבקוק הוא בנה של השונמית; שאלישע חיבק בעת ההחייאה.
אופן התפילה השני של אלישע
בשלב הראשון אלישע התפלל באופן "מעוגל", והוציא את הילד מסכנת החיים הגשמית שהוא היה נתון: "וַיָּחָם בְּשַׂר הַיָּלֶד". בשלב השני 5 אלישע הפיח בילד "חיים רוחניים" שמשמעותם רצון גלוי לעסוק בתורה. היה שחשוב שהילד שנטה לעולם העיגולים יעסוק כעת בתורה הגלויה - כדי שאמו תחדל מלקטרג עליו. לשם כך אלישע שילב אופן תפילה שיוצר תנועה של קו ישר: "וַיָּשָׁב וַיֵּלֶךְ בַּבַּיִת אַחַת הֵנָּה וְאַחַת הֵנָּה וַיַּעַל וַיִּגְהַר עָלָיו". התנועה בכיוון של "אַחַת הֵנָּה וְאַחַת הֵנָּה" יוצרת תנועה של קו ישר; ומתוך התפילה באופן הזה אלישע עלה להתפלל באופן של תנועה מעוגלת " וַיִּגְהַר עָלָיו". התפילה באופן המשולב הפיחה חיים רוחניים בנער שנטה לעולם העיגולים של הטבע.
אף כאן, אלישע התעקש לשלב את גיחזי בהצלה. לפיכך הוא קרא לגיחזי, כדי שיבשר לשונמית את הבשורה הטובה שבנה חי.
"פקיחת" העיניים של בן השונמית
התפילה המיוחדת הצליחה –"וַיִּפְקַח הַנַּעַר אֶת עֵינָיו". ידידי הרב יצחק נמני נר"ו, האיר את עיני, שהרמב"ם קבע שהשורש פק"ח מופיע בתנ"ך במשמעות של הבנת ידיעה שלא שמו לב אליה, ולא במשמעות של ראייה חושית גשמית (מורה הנבוכים חלק א פרק ב):
"ודע כי זאת המלה ר"ל 'פקח' לא תפול בשום פנים, אלא על ענין גלות ידיעה, לא ראות חוש יתחדש."
פקיחת העיניים של "בן השונמית" משמעותה הבנה שיש עדיפות לכוח הרוחני על פני הכוח הגשמי. בן השונמית היה צעיר ובן למשפחה עשירה, והוא לא היה חייב לצאת לעזור לאביו בשדה. הוא יצא לשדה, מכיוון שהוא העריך את העוצמה הגשמית שבקצירת שדות - יותר מאשר את העוצמה הרוחנית שבלימוד התורה. לאחר שאלישע התפלל עליו, הנער "פקח את עיניו", והבין את גודל העוצמה הרוחנית שבלימוד התורה שלו, והעדיף אותה על פני היציאה לשדה.
"בן השונמית" מסמל את "משיח בן יוסף" שעוסק בגשמיות. אמו קטרגה עליו והוא נטה למות, אלישע "החיה" אותו, וחידש בו את הנטיה לרוחניות ולתורה. אולם ניתן להסיר את הקטרוג מ"משיח בן יוסף" ולהחיות אותו - גם באופן של יעקב אבינו. כלומר, להבין שגם כאשר משיח בן יוסף עוסק בגשמיות הוא שייך ל"ימין", והוא "חי". אלישע פעל ל"פקיחת" עיני השונמית בהבנה - שגם בתוך האנשים שיצאו ל"שדה" נמצא משיח בן דויד.
דוּדָאִי"ם - בַּשָּׂדֶה
העיקרון של "וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה", שנשמות ששייכות לשורש דויד (דוּדָאִי"ם) נמצאות במקום לא צפוי כמו ה"שדה" – מודגש מאוד במגילת רות. מנעמי שהלכה לגור "בִּשְׂדֵי מוֹאָב", ומרות "הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵי מוֹאָב" ושהצטוותה "עֵינַיִךְ בַּשָּׂדֶה"; ומקציר השעורים ומקציר החטים, ומהגורן של בועז; דווקא שם - נוצרה השושלת של משפחת דויד. הבן שנולד לרות שימח את כולם משיקולים גשמיים (רות ד, יד-טו): "וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים אֶל נָעֳמִי בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל... וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ וּלְכַלְכֵּל אֶת שֵׂיבָתֵךְ...". אך דווקא מבן כזה השתלשל דָּוִד "איש היער" – "איש האמונה".
פקיחת עיני השונמית
אלישע החליט שהשונמית צריכה לעבור את התהליך שעברה נעמי. אלישע הודיע לשונמית שצפוי רעב, וכדאי לה ולמשפחתה לרדת מהארץ (מלכים ב ח, ג-ו):
"וַיְהִי מִקְצֵה שֶׁבַע שָׁנִים וַתָּשָׁב הָאִשָּׁה מֵאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וַתֵּצֵא לִצְעֹק אֶל הַמֶּלֶךְ אֶל בֵּיתָהּ וְאֶל שָׂדָהּ: וְהַמֶּלֶךְ מְדַבֵּר אֶל גֵּחֲזִי נַעַר אִישׁ הָאֱ-לֹהִים לֵאמֹר סַפְּרָה נָּא לִי אֵת כָּל הַגְּדֹלוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלִישָׁע: וַיְהִי הוּא מְסַפֵּר לַמֶּלֶךְ אֵת אֲשֶׁר הֶחֱיָה אֶת הַמֵּת וְהִנֵּה הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הֶחֱיָה אֶת בְּנָהּ צֹעֶקֶת אֶל הַמֶּלֶךְ עַל בֵּיתָהּ וְעַל שָׂדָהּ וַיֹּאמֶר גֵּחֲזִי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ זֹאת הָאִשָּׁה וְזֶה בְּנָהּ אֲשֶׁר הֶחֱיָה אֱלִישָׁע: וַיִּשְׁאַל הַמֶּלֶךְ לָאִשָּׁה וַתְּסַפֶּר לוֹ וַיִּתֶּן לָהּ הַמֶּלֶךְ סָרִיס אֶחָד לֵאמֹר הָשֵׁיב אֶת כָּל אֲשֶׁר לָהּ וְאֵת כָּל תְּבוּאֹת הַשָּׂדֶה מִיּוֹם עָזְבָה אֶת הָאָרֶץ וְעַד עָתָּה:
כזכור, אלישע שילב את גיחזי בתהליך קבלת הברכה לבן: "וַיֹּאמֶר לוֹ אֱמָר נָא אֵלֶיהָ הִנֵּה חָרַדְתְּ אֵלֵינוּ אֶת כָּל הַחֲרָדָה הַזֹּאת מֶה לַעֲשׂוֹת לָךְ הֲיֵשׁ לְדַבֶּר לָךְ אֶל הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל שַׂר הַצָּבָא?". אלישע רצה שהשונמית תעריך אנשים שמבצעים את פעולותיו של "משיח בן יוסף"; ולכן הוא הוסיף והזכיר בדבריו את המלך ואת שר הצבא. אך השונמית לא התרשמה מכך, והיא אמרה שבני משפחתה פועלים לסידור ענייניה: "בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת".
ואכן, כל עוד בעלה עבד ב"שדה" וה"תבואה" היתה מצויה בביתה; היא לא העסיקה את עצמה בשאלה כיצד היא מתקיימת באופן גשמי. אך כשהיא חזרה אלמנה, היא "פקחה את עיניה" והבינה שהיא חייבת "שדה" ו"תבואה" כדי להתקיים. העובדה הפשוטה שהבן שנולד לה יורש את השדה של אביו, היא זו שהקנתה לה זכות בשדה. היא הבינה כעת את התועלת שהבן הזה מביא לה - גם ללא שיהיה בו צד תורני ורוחני ("וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ וּלְכַלְכֵּל אֶת שֵׂיבָתֵךְ...").
כמו כן, קרובי המשפחה שהיא סמכה עליהם ("בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת") – התגלו כמשענת קנה רצוץ! ואף אחד מהם לא עזר לה להוציא את השדה מידי מי שהחזיק בה. לא היתה לה ברירה והיא נאלצה ללכת את המלך, שעד אז היא לא העריכה אותו. אף אחד לא בא להעיד לטובתה, ולא היה לה סיכוי לזכות במשפט; אולם ב"צרוף מקרים מפליא" תשועתה באה על ידי גיחזי שהעיד עבורה.
השונמית לא העריכה מתחילה דברים שקשורים ל"משיח בן יוסף"; היא לא העריכה את גיחזי ואת המלך, ושדה ותבואות. אך ב"צרוף מקרים" מופלא - "עיניה נפקחו" והיא העריכה את כל מה שהיא זלזלה בו. "ידו הארוכה" של אלישע הצטרפה למעשה, והוא מוזכר בנפלאות שהוא חולל.
בסיכום המאמר נמצאנו למדים, שהפרשיות שקשורות לאשה השונמית - מסייעות להבנת פרשיות שקשורות להולדת בני יעקב ואף להולדת דויד. פרשיות אלו קשורות להחייאת "משיח בן יוסף". ניתן להחיותו כפי שהאשה השונמית רצתה, כאשר הוא "פוקח את עיניו" וחוזר לעסוק בתורה. אולם ניתן להחיותו גם באופן של יעקב אבינו ובאופן של אלישע; כאשר המקטרגים "פוקחים את עיניהם" ורואים שיש "חיים" גם בדברים שמשיח בן יוסף עוסק בהם.
^ 1.ה'חתם סופר' (שו"ת ח"ב יו"ד סי' שלח) כתב, שגם לדעת הרמב"ם בן השונמית לא מת ממש.
^ 2.כך סבור גם רבנו פרץ (שיטה מקובצת, בבא מציעא דף קיד, ב).
^ 3.מובא בתוספות בבא מציעא קיד ב
^ 4.בילקוט שמעוני (מלכים ב, רמז רכח; מובא ברד"ק מלכים ב, ד, ח) בילקוט שמעוני (מלכים ב, רמז רכח; מובא ברד"ק מלכים ב, ד, ח) נאמר, שהשונמית שאירחה את אלישע היתה אשה חשובה, היא היתה אחותה של אבישג השונמית, והיא היתה גם "אמו של עדו הנביא". קשה להבין את המדרש כפשוטו, מפני שאבישג השונמית היתה בימי דויד ובתחילת מלכות שלמה ובין תקופה זו לבין תקופת אלישע יש כמאה שנה; וקשה להניח ששתי אחיות יוולדו לאב אחד בפער של כמאה שנה. נראה שכוונת המדרש היא אחרת. ילקוט שמעוני כותב לפני כן (מלכים א, רמז רכא), שעדו היה הנביא מיהודה שהוכיח את ירבעם בן נבט (משיח בן יוסף), אך אח"כ הסכים להחשיב את התועלת הכלכלית שאפשר לקבל מאנשי ירבעם, ולכן הוא נענש והומת בידי הקב"ה. עדו הנביא מסמל אישיות רוחנית מאנשי "משיח בן דויד", שנטתה אחר הגשמיות והתחברה לאנשי "משיח בן יוסף" – וסופה מוות. כוונת המדרש לרמז, שהאשה השונמית חששה שלבן שיהיה לה תהיה נטיה אחר הגשמיות - וסופו יהיה כסופו של עדו הנביא.
^ 5.ה"החייאה" התבצעה בשני שלבים, כשם שתחיית ה"עצמות היבשות" (של "בני אפרים" = "משיח בן יוסף") מתבצעת בשני שלבים (יחזקאל לז).
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
