ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ארץ אגדה
- משיח בן יוסף
"וַיִּשְׁלַח אֵלָיו שַׂר חֲמִשִּׁים וַחֲמִשָּׁיו וַיַּעַל אֵלָיו וְהִנֵּה יֹשֵׁב עַל רֹאשׁ הָהָר וַיְדַבֵּר אֵלָיו אִישׁ הָאֱ-לֹהִים הַמֶּלֶךְ דִּבֶּר רֵדָה: וַיַּעֲנֶה אֵלִיָּהוּ וַיְדַבֵּר אֶל שַׂר הַחֲמִשִּׁים וְאִם אִישׁ אֱ-לֹהִים אָנִי תֵּרֶד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וְתֹאכַל אֹתְךָ וְאֶת חֲמִשֶּׁיךָ וַתֵּרֶד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וַתֹּאכַל אֹתוֹ וְאֶת חֲמִשָּׁיו: וַיָּשָׁב וַיִּשְׁלַח אֵלָיו שַׂר חֲמִשִּׁים אַחֵר וַחֲמִשָּׁיו וַיַּעַן וַיְדַבֵּר אֵלָיו אִישׁ הָאֱ-לֹהִים כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ מְהֵרָה רֵדָה: וַיַּעַן אֵלִיָּה וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם אִם אִישׁ הָאֱ-לֹהִים אָנִי תֵּרֶד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וְתֹאכַל אֹתְךָ וְאֶת חֲמִשֶּׁיךָ וַתֵּרֶד אֵשׁ אֱ-לֹהִים מִן הַשָּׁמַיִם וַתֹּאכַל אֹתוֹ וְאֶת חֲמִשָּׁיו: וַיָּשָׁב וַיִּשְׁלַח שַׂר חֲמִשִּׁים שְׁלִשִׁים וַחֲמִשָּׁיו וַיַּעַל וַיָּבֹא שַׂר הַחֲמִשִּׁים הַשְּׁלִישִׁי וַיִּכְרַע עַל בִּרְכָּיו לְנֶגֶד אֵלִיָּהוּ וַיִּתְחַנֵּן אֵלָיו וַיְדַבֵּר אֵלָיו אִישׁ הָאֱ-לֹהִים תִּיקַר נָא נַפְשִׁי וְנֶפֶשׁ עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה חֲמִשִּׁים בְּעֵינֶיךָ: הִנֵּה יָרְדָה אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וַתֹּאכַל אֶת שְׁנֵי שָׂרֵי הַחֲמִשִּׁים הָרִאשֹׁנִים וְאֶת חֲמִשֵּׁיהֶם וְעַתָּה תִּיקַר נַפְשִׁי בְּעֵינֶיךָ: ס וַיְדַבֵּר מַלְאַךְ ה' אֶל אֵלִיָּהוּ רֵד אוֹתוֹ אַל תִּירָא מִפָּנָיו וַיָּקָם וַיֵּרֶד אוֹתוֹ אֶל הַמֶּלֶךְ:"
הדברים מצריכים ברור. חז"ל לימדונו 1 שאם אדם רודף אחר חברו להורגו; מותר לנרדף להציל את עצמו בהריגת הרודף. אך אם הנרדף היה יכול להציל את עצמו באמצעות פציעת הרודף, והוא הרג את הרודף; הרי שגם הנרדף נחשב לשופך דמים. אם אליהו חש סכנה לחייו הוא יכול לנסות ולהסתפק בפציעת המפקד של החיילים בכוויה של אש, או לכל היותר בהריגתו; ולנסות ולהרתיע בכך את שאר החיילים. מדוע אליהו לא חשש לשרוף פעמיים את כל החיילים? חז"ל לימדונו 2 שמי שחבירו נענש על ידו - אין מכניסין אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא. מדוע אליהו אינו חושש לשרוף את שתי פלוגות החיילים?
אלישע הנביא קילל נערים שהתקלסו בו - ויצאו דובים מהיער ופגעו בהם. חז"ל התקשו במה שארע שם, והם אומרים (מסכת סוטה דפים מו-מז) שאלישע בדק לפני כן שהם ראויים לעונש הזה; ויש דיעה שאלישע נפגע עקב מעשיו, והוא נענש וחלה. מדוע לא מצאנו התייחסויות דומות של חז"ל לגבי אליהו שהיכה באש את פלוגות החיילים?
במסכת עבודה זרה (דף יא, א) מובא מעשה דומה, באונקלוס ובחיילים רומאים שנשלחו להביאו. גם שם נשלחו שלוש פעמים קבוצות חיילים להביאו. אך שם אונקלוס שוחח בכל פעם עם החיילים ושכנע אותם להתגייר. מדוע אליהו לא ניסה להחזיר את החיילים הישראליים בתשובה? האם חיילים מבני ישראל אינם זכאים לקבל יחס חיובי דומה כמו שקיבלו חיילים רומאים?!
האם יתכן שזה בעצם מה שקרה? האם יתכן שגם אליהו החזיר את החיילים הישראליים בתשובה? האם יתכן שזו ה"אש" ש"אכלה" אותם? לשם כך צריך לחזור ולעיין בפרשיית "תבערה" שבתורה.
"האש האוכלת" בעיני משה
בתורה מסופר על "אש" ש"בערה" בבני ישראל.
בספר שמות (טז) מסופר שכחודש לאחר שישראל יצאו ממצרים, הם התלוננו שהם זוכרים לטובה את הלחם והבשר שהיה להם במצרים. הקב"ה נענה להם והעניק להם את הַמָּן במקום הלחם, ואת השְּׂלָו במקום הבשר. כעבור למעלה משנה, לאחר שישראל קבלו את התורה ובנו את המשכן, בספר במדבר (יא); מסופר שבני ישראל התאוננו על מצבם, והם נענשו ובערה בהם "אש" ש"אכלה" אותם. מייד בסמוך מסופר שהם התאוו לבשר, והקב"ה המטיר להם את הַשְּׂלָו ומי שאכל ממנו מת באכילתו.
"וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע... וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה: וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל ה' וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ:... וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר:... וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה... וְאֶל הָעָם תֹּאמַר הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר... עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם... הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת וְאַף ה' חָרָה בָעָם וַיַּךְ ה' בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד:"
לכאורה, ה"אש" בערה ב"מתאוננים", והשְּׂלָו המית את אוכליו רק בפעם השניה שבני ישראל התאוננו והתלוננו וביקשו אוכל. אך לפי פשטות מזמור ע"ח בתהילים הדבר ארע כבר בפעם הראשונה:
"וַיְנַסּוּ אֵל בִּלְבָבָם לִשְׁאָל אֹכֶל לְנַפְשָׁם... לָכֵן שָׁמַע ה' וַיִּתְעַבָּר וְאֵשׁ נִשְּׂקָה בְיַעֲקֹב... וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם מָן לֶאֱכֹל ... וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם כֶּעָפָר שְׁאֵר וּכְחוֹל יַמִּים עוֹף כָּנָף... וַיַּהֲרֹג בְּמִשְׁמַנֵּיהֶם..."
מפשטות המזמור משמע, שה"אש" בערה ("נִשְּׂקָה") בישראל - כבר כשהומטרו להם הַמָּן והשְּׂלָו.
ההבנה הזו, עולה גם מן התלמוד. המהרש"א אומר שמסוגיות התלמוד משמע 3 , שהמאורעות שמתוארים בירידת השְּׂלָו בפעם השניה - ארעו כבר בפעם הראשונה; וכן נמצא מפורש גם ב"מדרש הגדול" על ספר שמות 4 :
"כל מה שארע להם בשְׂלָו שני ארע להם בשְׂלָו ראשון, ילמד סתום מן המפורש"
אך הדבר קשה ותמוה. אם האש בערה בבני ישראל והם מתו כבר בפעם הראשונה שהַשְּׂלָו ירד, מדוע הם לא חששו לאכול מהַשְּׂלָו בפעם השניה? כדי לענות על הקושי שעולה מתוך ספר תהילים ומתוך מסורת חז"ל, יש לעיין במסורת חז"ל נוספת שמובאת בילקוט שמעוני.
ה"אש" לפי מסורת ילקוט שמעוני
בילקוט שמעוני (תורה, תשלב) נאמר:
"ירדה אש מן השמים והיתה קופלת בהם מחתה והולכת ולא היה בין המתים ובין החיים כלום: 'ויהי העם כ מתאוננים'. מימיהם לא חטאו חטא גמור ולא לקו מכה גמורה..."
ילקוט שמעוני אומר שהחטא של "המתאוננים שהתאוו" לא היה חטא גמור; ולפיכך הם גם לא נענשו ב"מכה גמורה" - הם לא בערו ממש והם לא מתו ממש. ילקוט שמעוני מרמז, שה'מתים' וה'חיים' היו דומים זה לזה מבחינה חיצונית (ולא היה בין ה'מתים' ובין ה'חיים' כלום).
לפי ילקוט שמעוני, גם בפעם הראשונה שהשְּׂלָו ירד לעם ישראל, בני ישראל "בערו" ו"מתו" כשהם אכלו אותו. אלא שאז הם לא זכו לראות זאת; והם זכו לכך רק בפעם השניה.
כאשר ישראל יצאו ממצרים ליוו אותם סלעים שנבקעו, ויצאו מהם מים וגם חומרים מזינים נוספים וכך הם התקיימו במשך חודש ימים (דברים לב, יב-יג): "ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ... וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר ". אולם בני ישראל לא חפצו להמשיך בהנהגה הזו של הנוזלים המזינים; הם רצו אוכל מוצק מהסוג שהם הורגלו בו. הקב"ה נעתר להם והמטיר להם את הַמָּן במקום הלחם, ואת השְּׂלָו במקום הבשר. משה ראה בעיניו הרוחניות, שכשהם אוכלים מהַמָּן ומהשְּׂלָו הם "בוערים" ב"אש" של "תאוות", ושהם נחשבים לאנשים "מתים". אך משה הבין שהם עדין לא מסוגלים להגיע למעלתו; ולכן הוא לא ביקש אז - שישראל "יראו" את מצבם.
ברם, לאחר שישראל שהו זמן ממושך בהר סיני וקבלו את התורה ובנו שם את המשכן; משה רצה שהם יסתפקו באכילת הַמָּן, והוא רצה לגמול אותם מאכילת בשר. משה התפלל לה' שיחדל מלשלוח להם את הַשְּׂלָו. אולם העם רצה להמשיך בתאוות אכילת הבשר. הם רצו להישאר 'בני אדם' לפי ההגדרה שהם הורגלו אליה עד אותה העת. משה לא רצה לוותר להם; ולכן בערה בהם "אש".
נתן עיניו בו
כדי להבין ביתר ביאור את מהות ה"אש" שבערה בם לפי מסורת ילקוט שמעוני – צריך לעיין בלקוטי מוהר"ן (קמא, צח):
"...הצדיק רואה עד היכן הפגם מגיע. וזהו פרוש הגמרא (ברכות דף נח, א) 'נתן עיניו בו', כלומר שיהיה רואה בעיניהם של צדיקים... דהינו שהוא רואה מה שפגם, שהיה נסתר ממנו מקודם. ואין עונש גדול מזה, כשאדם רואה מה שפגם."
ר' נחמן מברסלב מבאר, שיש סוג של עונש, שאינו אלא מתן אפשרות לראיית המצב דרך העיניים הגבוהות של הצדיק. ואין עונש גדול מזה, שהאדם רואה עד כמה הוא פגום ובוער בתאוות.
משה התפלל אז לקב"ה ש"יפקח את עיני ישראל", ושהם יזכו להתבונן בעצמם באמצעות ה"משקפים הגבוהות" של משה. ואכן, משה נענה, וישראל החלו לראות את עצמם בתור אנשים שהקב"ה העניש אותם, והרחיק אותם מהרוחניות. כלומר, שהם "בוערים" ב"אש" של "תאווה" לבשר; ושהם נחשבים ל"מתים". ישראל לא יכלו לעמוד במדרגה הגבוהה הזו; והם ביקשו ממשה שיתפלל לה', שייטול מהם את הראייה הגבוהה הזו. משה התפלל ונענה – "וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ".
מדוע "אש" על תנאי?
אם נחזור ונתבונן בדברי אליהו נוכל לענות על קושי, שלא שמנו ליבנו אליו. אם אליהו רצה להעניש את החיילים מדוע הוא לא עשה זאת באופן מיידי? מדוע הוא הקדים ואמר: "וְאִם אִישׁ אֱ-לֹהִים אָנִי תֵּרֶד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם"? מדוע ה"אש" מותנית בהכרה שאליהו הוא "אִישׁ אֱ-לֹהִים"?
אולם לפי מה שהתבאר, אליהו לא העניש את החיילים. הוא רק "סידר להם את המחשבות". החיילים הכירו במציאותו של בורא העולם ובעובדה שאליהו מייצג אותו; ומצד שני הם הכירו במציאותו ובשלטונו של אחזיה מלך ישראל. הם היו משובשים בדעתם והיו סבורים, שהוראה של מלך ישראל היא הקובעת. הדבר התבטא בקריאתם לאליהו: "אִישׁ הָאֱ-לֹהִים הַמֶּלֶךְ דִּבֶּר רֵדָה".
מה ששיבש את דעתם היה העדפתם להישאר במוסכמות שהם הורגלו אליהן. מעמדם כחיילים של המלך סיפק עבורם את הנטיות האנושיות של אהבת הכבוד והכסף (מעמד מכובד ומשכורת מסודרת ומובטחת). לפיכך, הם העדיפו שלא לחשוב לעומק; ולהסתתר מאחורי הטיעון שאסור למרוד במלך.
אליהו התפלל לקב"ה שיפקח את עיניהם ויראו כיצד הם "בוערים באש" של תאוות לענייני העולם הזה, וכיצד ה"אש" הזו משבשת את שיקול דעתם. הקב"ה נענה לו, ולאחר שהמפקד והחיילים ראו את האמת על עצמם; הם בושו בעצמם והסתלקו משם.
מי פחד ממי?
ההבנה שלא מדובר ב"אש" רגילה מסבירה, מדוע מלאך ה' הוצרך לומר לאליהו - שלא יפחד מהמפקד השלישי. לכאורה, המפקד השלישי היה מבועת ונפחד כולו, והוא חשש לחייו ולחיי חייליו. לכאורה, פשוט שהמפקד השלישי לא יעיז לפגוע באליהו מחשש שהוא וחייליו ימותו באש.
אולם לפי מה שהתבאר, אליהו לא הכה אותם ב"אש" רגילה; אלא ב"השגה רוחנית גבוהה". המפקד התחנן לאליהו - שישאיר אותו ואת חייליו בהשגה רוחנית נמוכה; כך שהם לא יראו כיצד הם בוערים ב"אש" של תאוות. מדובר באותה בקשה של בני ישראל ממשה, שירחם עליהם ב"תבערה". כשם שמשה נענה לבני ישראל – "וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ"; כך אליהו ריחם על המפקד וחייליו – והשאיר אותם בהשגתם הרוחנית הנמוכה.
מעתה מובן, מדוע אליהו חשש שהמפקד השלישי עלול לפגוע בו; ומדוע מלאך ה' הוצרך לומר לאליהו - שלא יפחד ממנו.
בסיכום המאמר נמצאנו למדים, שמקריאה חיצונית של פרשיית "אליהו והחיילים" נראה כאילו אליהו המית את החיילים ב"אש". אולם קיימים בפרשיה קשיים שמרמזים; שהחיילים לא מתו ממש, ושה"אש" היא אותה ה"אש" שבערה בבני ישראל במקום שנקרא "תבערה". מדובר בהשגה רוחנית גבוהה; שמתוכה האדם מתבייש וחש כ"מת", כאשר הוא רואה עד כמה הוא "בוער באש" של תאוות.
^ 1.סנהדרין דף עד, א
^ 2.שבת דף קמט, ב
^ 3.המהרש"א (חידושי אגדות) על הסוגיה ביומא דף עה, ב: "ב' פעמים חטאו בשְׂלָו כדאמרי' בערכין. ובההוא דפרשת בשלח אינו מפורש דנענשו על כך, - אלא דילמד סתום מן המפורש ".
^ 4.מובא גם ב"תורה שלמה" אות פג
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
שיעורים בספר יהושע סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
