ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש במדבר
- שלח לך
"וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן: וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט:"
אך פרשת 'שלח לך' שבספר במדבר מקצרת ופותחת "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן..." (במדבר יג, ב). המילה "לְךָ" מיותרת ומורה שהשליחות נועדה לצרכים של משה, וה' אישר את בקשת משה לשליחת המרגלים (וכן פירש רש"י לפי מסכת סוטה לד,ב). ויש לברר מדוע סבור היה משה ששליחת המרגלים תועיל לו?
בערבוביא
הספרי (דברים שם) מדייק בלשון תורה, שכאשר בני ישראל באו לפני כן אל משה בבקשה הגונה (בענין אופן קבלת התורה), הם באו אליו בצורה מסודרת, כאשר הצעירים נשארים מאחור ומכבדים את הזקנים לבוא אל משה, והזקנים מכבדים את ראשי השבטים לפתוח ולדבר עם משה – "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם..." אך כאן בבקשה לשליחת המרגלים נאמר "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ", ומבאר הספרי שהם באו "בערבוביא - ילדים דוחפים את הזקנים זקנים דוחפים את הראשים".
משה הבחין שיש בבני ישראל קבוצות שונות שאינן נוהגות כבוד זה בזה, אלא שהן התאגדו לבוא מולו בדרישה לשליחת מרגלים, דרישה שמביעה חוסר ביטחון בדרך שה' מתכנן עבורם לכבוש את הארץ. ומשה רצה להפריד בינן, ולגייס חלק מהעם שיהיה עימו וירצה להיכנס לארץ.
בזוהר (במדבר דף קנח,א) מובא שהנשיאים פחדו שאם יכנסו בני ישראל לארץ, משה ימנה נשיאים אחרים תחתיהם, וכדי שלא לאבד את נשיאותם הם הוציאו את דיבת הארץ. גם משה ידע זאת. משה היה צריך לבחור למשימת הריגול אנשים שיהיו מוסכמים גם על ידי העם, כדי שהעם ייתן אמון בדבריהם. האנשים המוסכמים האלו היו בעלי מעמד מכובד, ומשה שיער שהם ירצו לשמור על הכבוד שהיה להם במדבר, ויחששו שמא יאבדו אותו כשיכנסו בני ישראל לארץ, ולכן הדעה המוקדמת שלהם תשפיע על מסקנותיהם והם יפחידו את העם מפני המלחמה.
אלא שמשה רצה לגייס לטובתו את הצעירים, את אותם "ילדים" שדחפו את הזקנים ואת ראשי העם לבוא עימם אל משה בתביעה לשלוח מרגלים. משה ידע שהתאוות של הצעירים שונות מתאוות המבוגרים, והוא תיכנן לגייס את צעירי העם אל הצד שלו.
התאוות השונות
בפרקי אבות מובא (ד, כא): "רבי אליעזר הקפר אומר הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם". גם "הכבוד" הוא סוג של "תאווה", אך התנא מבדיל בין התאוות האלו. "התאווה" באופן סתמי מתייחסת לתאווה למותרות גשמיות (מאירי), ואילו "הכבוד" מתייחס לתאווה המוכרת שאינה גשמית. התאוות הגשמיות הן חזקות ככל שהאדם צעיר, אך ככל שהאדם מתבגר הן נחלשות אצלו ואילו תאוות הכבוד נותרת כפי שהיא ופעמים שאפילו מתגברת. בפרשת בהעלותך מסופר שלבני ישראל נמאס מלאכול את המן והם התאוו למאכלים גשמיים (במדבר יא, ד-ה): "...הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה... מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר: זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים". משה רצה לגייס את תאוות המאכלים לטובתו, הוא ידע שפירות ארץ ישראל משובחים וגדולים, והוא רצה שהמרגלים יחזרו למדבר עם פירות מארץ ישראל. ואז הצעירים שרוצים לספק את תאוות האכילה שלהם ויראו את הפירות המשובחים ירצו להיכנס לארץ, והם לא יקשיבו למרגלים שיחזרו ויפחידו אותם מן המלחמה. התכנית הזו של משה ניכרת גם מתוך התדריך שהוא נתן למרגלים, וכדלקמן.
וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ
בספר דברים מסופר שבני ישראל רצו לשלוח משלחת ריגול למרות צבאיות. אך בפועל (בפרשת שלח) בתדריך שמשה נתן למרגלים הוא הדריך אותם לריגול שמטרתו העיקרית היא לראות את מעלת הארץ, אלא שבנוסף לכך הוא נועד למטרות צבאיות (במדבר יג, יח-כ):
"וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב: וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים: וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים:"
משה מקדים בדבריו את המטרה של בדיקת מעלת הארץ על פני מטרת הבדיקה הצבאית, ולבסוף הוא מסיים רק במטרת בדיקת מעלת הארץ והוא אף פוקד עליהם: "וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ". משה ראה בנבואתו שהמרגלים יצטרכו להתאמץ כדי להביא את פירות הארץ למדבר, וכפי שאכן מסופר לבסוף: "וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם וּמִן הָרִמֹּנִים וּמִן הַתְּאֵנִים".
משה הוסיף את האות יו"ד לשמו של יהושע כדי שה' יהיה בעזרו, וכך יינצל מעצת המרגלים, והוא סמך על יהושע משרתו שלא יפחיד את העם מפני המלחמה. משה תיכנן שהמרגלים יחזרו למדבר ויביאו איתם את פירות הארץ המשובחים, והוא ידע שהמרגלים יוסיפו דברים ויפחידו את העם מן המלחמה, אך הוא תיכנן שיהושע יסתור את דבריהם ויאמר שאפשר להילחם ביושבי הארץ ולנצחם. משה ציפה שהצעירים שמתאווים לאכול פירות גשמיים יאמינו ליהושע ולא למרגלים שפוחדים לאבד את נשיאותם. בתחילה פעלה תכניתו של משה כצפוי, וכדלקמן
השלב הראשון של חזרת המרגלים
בשלב הראשון תכניתו של משה פעלה כצפוי:
"וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר פָּארָן קָדֵשָׁה וַיָּשִׁיבוּ אֹתָם דָּבָר וְאֶת כָּל הָעֵדָה וַיַּרְאוּם אֶת פְּרִי הָאָרֶץ: וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ: אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם..."
המרגלים הראו לכולם את הפירות הענקיים, ואמרו למשה שהוא צדק והארץ זבת חלב ודבש ופירותיה מעולים. אלא שלאחר מכן הם הוסיפו וסיפרו שיש שם ערים בצורות וילידי ענק והפחידו את העם ממלחמה.
ובשלב הזה כלב הכחיש את דברי המרגלים ואמר שאפשר לנצח את יושבי הארץ. משה תכנן מתחילה שיהושע הוא זה שיכחיש את המרגלים, אולם שמח מאוד כאשר ההכחשה באה מכלב שלא היה מזוהה עם משה, ולא רק מיהושע שהיה מזוהה בתור משרתו של משה.
בשלב הזה היה ויכוח בין שני צדדים במשלחת, בין הצד של כלב ויהושע שאמרו שאפשר לכבוש את הארץ, לבין שאר המרגלים שפחדו לאבד את נשיאותם ואמרו שאי אפשר לכבוש אותה. והפירות היו לנגד עיני הצעירים שבעם שהתאוו לאכול פירות גשמיים, ומשה ציפה שהצעירים שבעם יצדדו בדברי יהושע וכלב וידחו את דברי הנשיאים. אלא שכאן ארע שלב שמשה שלא ציפה לו, וכדלקמן.
וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ
המרגלים הבינו שמשה השתמש בהם למטרותיו שלו, והשתמש בהם בתור חמורים נושאי משא להביא את פירות הארץ כדי שהצעירים יראו את הפירות וירצו להיכנס לארץ. ואז חזרו בהם המרגלים הנשיאים מן הדברים שאמרו בהתחלה שהארץ היא 'זבת חלב ודבש', והוציאו את דיבתה:
"וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא..."
הם סיפרו שהארץ "אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ". וכוונת דבריהם היא שכעת במחשבה שנייה הם נזכרו שבכל מקום שהם באו אליו הם נתקלו בהלוויה של מת. והם משערים שהפירות של הארץ הם רעילים ולכן הם גורמים למיתה מרובה. הם הבינו שמשה רצה להביא את הפירות למדבר כדי שהצעירים יראו את האוכל המפתה, וירצו להיכנס לארץ, ולכן הם השתמשו דווקא בשורש אכ"ל כדי להוציא את דיבת הארץ. והם אמרו לצעירים שבמחשבה שניה מתברר שהפירות שהם הציגו בפניהם הם 'אוכל מסוכן', וה'אוכל' הזה יאכל אותם, משום שזו ארץ 'אוכלת' יושביה.
ברור שדברי המרגלים אינם הגיוניים, משום שאם הפירות רעילים וגרמו למיתה בכל מקום שהם באו אליו, בסופו של דבר מספר יושבי הארץ היה צריך להיות מועט, והרי המרגלים מצאו בה עם רב. ומסתבר יותר הסבר חז"ל (סוטה דף לה, א) שהקב"ה דאג למרגלים ובכל מקום שבאו אליו היה נפטר האדם החשוב שבעיר, והתושבים היו טרודים בהלווייתו ולא היה להם זמן לחקור אחר המרגלים. אלא שהמרגלים שמחשבתם היתה רעה, ורצו לחזור בהם מהדברים הטובים שסיפרו מתחילה על שיבחה של הארץ ופירותיה, פירשו את הדברים לרעה, ואמרו שפירות הארץ הם רעילים והם אלו שגרמו למיתה מרובה, וזו 'ארץ אוכלת יושביה'.
יהושע וכלב ניסו לשכנע את העם שדבריהם הראשונים של המרגלים הם הנכונים, ומכיוון שטוב הארץ וטיב ה'אוכל' עמד במרכז הוויכוח, השתמשו גם הם בביטויים מעולם האכילה כדי לסמל את הניצחון הצפוי על יושבי הארץ: "אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָש... וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם...". כלומר, יושבי הארץ הם כמו לחם ונאכל אותם.
אלא שהשקר של המרגלים חדר גם לליבות הצעירים, והם לא האמינו ליהושע וכלב. ובסופו של דבר נכשלה תכניתו של משה לגייס את הצעירים לטובתו. כאשר משה תיכנן את שליחת המרגלים הוא שיער בדעתו, שהדעה המוקדמת של המרגלים תביא לכך שיפחידו את העם ממלחמה. אך הוא לא שיער בדעתו שהנשיאים ישקרו במצח נחושה. שהם יאמרו אמת על טוב הארץ בפני כל העדה ותכף ומייד יחזרו בהם וישקרו במודע בפני כל העדה.
מדוע הסכים ה' שמשה ישלח את המרגלים
ה' הוא קורא הדורות מראש, והוא ידע שהמרגלים יחזרו בהם מדבריהם וישקרו, ואם כך מדוע הוא אישר את בקשת משה לשליחת המרגלים? נראה שתשובה לכך מצויה ברמב"ם במורה הנבוכים (ג, לב):
"שאין בטבע האדם שיגדל על מלאכת עבדות בחמר ובלבנים והדומה להם ואחר כן ירחץ ידיו לשעתו מלכלוכם וילחם עם ילידי הענק פתאום, ... וכמו שהיה מחכמת השם להסב אותם במדבר עד שילמדו גבורה, כמו שנודע שההליכה במדבר ומיעוט הנאות הגוף מרחיצה וכיוצא בהם יולידו הגבורה והפכם יולידו רך לבב, ונולדו גם כן אנשים שלא הרגילו בשפלות ובעבדות..."
הרמב"ם מבאר, שה' רוצה לפעול בעולם בדרכים שנראות טבעיות ככל האפשר, והדרך הטבעית לכיבוש הארץ היתה על ידי הדור החדש שיוולד במדבר ולא טעם טעמה של עבדות. ונראה שמשום כך הרשה ה' למשה לשלוח את המרגלים, על אף שידע מה יהיה סופה של השליחות הזו.
אמנם בפני בני ישראל היתה בחירה חופשית. אם היו בני ישראל מתגברים על האופי הכנוע שנטבע בהם בתקופת העבדות הם היו זוכים לכך שה' יגביר בהם באופן ניסי את רוח הגבורה. אך משלא עמדו בנסיון הבחירה החופשית, ה' פעל עימם בדרכים טבעיות והדור החדש הוא זה שנלחם וכבש את הארץ.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
