ישיבה
בית המדרש
- ספריה
- שם מרדכי
- בבא מציעא - פרק שני
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא מציעא
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
אפרת בת נעמי
"אמר רבא: ראה סלע שנפלה,... המתין לה עד שנתיאשו הבעלים ונטלה - אינו עובר אלא משום 'לא תוכל להתעלם' בלבד."
מלשון רבא משמע, שאם המוצא המתין עד שהבעלים התייאשו ורק לאחר מכן הוא נטל את המטבע; המוצא רשאי להשתמש במטבע לעצמו – למרות שעבר על איסור "לא תוכל להתעלם".
רש"י והרמב"ם הסכימו שאין צריך לשמוע באופן מפורש - שהבעלים התייאשו. אך רש"י והרמב"ם נחלקו מהו המצב שיש להסיק ממנו שהבעלים התייאשו.
רש"י קישר בין דברי רבא כאן לבין דברי רבי יצחק בסוגיה לעיל מיניה בדף כ"א ע"ב:
" נטלה לפני יאוש - שלא שהה כדי למשמש זה בכיסו.".
לפי פשטות הסוגיה שם, לשיטת רבי יצחק - "אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה". משמע לכאורה - שאחר שעה ממש, וודאי שהבעלים התייאשו. 1
הרמב"ם (גזלה ואבדה יד, ז) פסק את הסוגיה באופן שונה מרש"י:
"המתין לה ולא הודיע לבעלים ולא נטל הדינר - עד שידעו הבעלים שנפל שהרי נתיאשו כמו שביארנו - ואחר כך נטל הדינר מעל הארץ אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם וכן כל כיוצא בזה."
הרמב"ם אינו סומך על החזקה שאדם עשוי למשמש בכיסו, והוא מצריך ידיעה ברורה שהבעלים יודע שהמטבע נפל בוודאות מכיסו. הרמב"ם כותב "כמו שביארנו"; ולעיל מיניה בפרק י"ד מהלכות גזילה ואבידה הלכה ה', הוא כתב:
"יאוש שלא מדעת אפילו בדבר שאין בו סימן אינו יאוש, כיצד, נפל ממנו דינר ולא ידע בו שנפל אע"פ שכשידע בו שנפל יתייאש הרי זה אינו יאוש עתה עד שידעו הבעלים שנפל , אבל אם עדיין הבעלים אומרים שמא נתתיו לפלוני או שמא במגדל הוא מונח או שמא טעיתי בחשבון וכיוצא בדברים אלו אין זה יאוש".
לשיטת הרמב"ם גם כאשר ידעו הבעלים מחסרון המטבע מכיסם - אין הדבר מהווה יאוש; ורק אם בסופו של דבר יסיקו, שהמטבע נפל מכיסם - יתייאשו. לשיטת הרמב"ם, אין צורך שנשמע מפיו "וי לחסרון כיס". אולם צריכים אנו לשמוע מפיו, שהוא משוכנע שהמטבע שחסר בכיסו - נפל ממנו; וממילא חזקה שהתייאש.
שיטת הרמב"ם אינה מתאימה להבנת אביי בדף כ"ב ע"א בשיטת רבי יצחק. לדעת אביי, החזקה ש"אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה" גורמת לכך שאחר פרק זמן קצר ביותר, המוצא רשאי ליטול את המטבע. אביי אינו חושש לחששות שהזכיר הרמב"ם – "שמא נתתיו לפלוני או שמא במגדל הוא מונח או שמא טעיתי בחשבון וכיוצא בדברים אלו".
הרמב"ם דייק בדברי רבא כאן. רבא נקט - "המתין לה עד שנתיאשו הבעלים", ולא נקט - "המתין לה עד כדי שימשמשו בכיסם". יש לדייק מכך שרבא חולק על הבנת אביי בשיטת רבי יצחק. לדעת הרמב"ם, רבא חזר בו מדבריו שבדף כ"ב, שאמר שמותר ליטול מטבע שנפל, מטעם ש"יאוש שלא מדעת הוי יאוש"; ורבא מודה כעת - ש"לא הוי יאוש", ולכן צריך להשיבו. אולם רבא אינו מסכים עם אביי לכל דבר. רבא סבור שמשמוש בכיס והידיעה שהמטבע אינו שם, אין די בהם. ועד שלא נדע בוודאות שהבעלים יודע שהמטבע "נפל", אין לתלות ב"יאוש" ואסור ליטלו.
עשוי למשמש בגניבה - ולעומתו בגזילה
לשיטת רבא החזקה ש"אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה" - אינה מחייבת שאם אדם הבחין בחסרון מטבע מכיסו שהוא יתייאש. כמו כן, יש להבין את החזקה הזו באופן אחר; וכדלקמן.
זו לשון הרמב"ם לפני כן בפרק ד' הלכה י' מהלכות גניבה:
"... הגונב סלע מכיס חבירו או כלי מביתו והחזיר דבר הגנוב למקומו אם ידעו הבעלים בגניבתו ולא ידעו בחזירתו עדיין הגנב חייב באחריותו עד שימנה את מעותיו ".
מפשטות דברי הרמב"ם משמע, שבגנב אין לסמוך על הכלל ש"אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה" , ועד שלא ידוע בוודאות - שהבעלים מנה את המעות - עדיין חייב הגנב באחריותו.
זו לשון הרמב"ם לאחר מכן, בפרק א' מהלכות גזילה ואבידה הלכה ח':
" הגוזל את חבירו והבליע לו בחשבון יצא, ואם החזיר לכיסו שיש בו מעות יצא, שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה והרי מנה המעות שהחזיר לו בכלל מעותיו ומנין שלא מדעת פוטר, ואם החזיר לכיס שאין בו כלום לא יצא וחייב באחריות הגזלה עד שיודיעו שהחזיר לכיס פלוני".
במצוות השבת גזלה הרמב"ם מסתמך על החזקה "שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה", והוא אינו מצריך ידיעה וודאית שהבעלים כבר מנה את מעותיו. קיימת סתירה בין פסיקת הרמב"ם בהלכות גנבה לבין פסיקתו בהלכות גזלה. הלחם משנה שם יישב בדרכו את הסתירה שברמב"ם, אך כתב בסיום דבריו - "ועדיין צ"ע דאינם מתיישבים הדברים לאמיתותם".
נלענ"ד, שההבדל שבין דיני גזילה לדיני גניבה נובע משיטת הרמב"ם, שהתבארה לעיל באריכות בפרק "עתיד ולמפרע ברמב"ם". לשיטת הרמב"ם, במקום שיש חלות הנובעת ממצווה נחשב דבר העומד להתרחש כאלו כבר התרחש.
בגנב, חיוב ההשבה הוא דין שהדיינים צריכים לדון בגנב. וכשם שיש דין שנהנה חייב לשלם כך יש דין שגנב חייב לשלם. לפיכך, פרעון חובו יגמר רק כאשר האחריות על החפץ המושב תעבור ממש לידי הבעלים, וכל עוד אין הבעלים יודעים שעליהם לשמור את החפץ המושב, לא פרע את חובו.
אולם בגזלן, התורה ניתקה את חיובו מדין תשלום שדומה ל"נהנה", והסיעה אותו למצוות - "והשיב את הגזלה". הרמב"ם הכריע בגדרי המצוות, שדבר שהתחילו לעשותו - ועומד להתרחש - נחשב כאלו כבר התרחש. לפיכך, כבר כעת נחשב הגזלן כאלו קיים את מצוות ההשבה, ואינו צריך להמתין לידיעה וודאית של הבעלים.
הרמב"ם ומהלך הסוגיה בבא קמא דף קי"ח
דיני השבת מטבע לכיס שגנבו או גזלו ממנו מופיעים בסוגיה בבא קמא דף קי"ח; והסוגיה אינה מחלקת שם בין גזילה לבין גניבה – שלא כשיטת הרמב"ם. אמנם לעיל בפרק "עתיד ולמפרע ברמב"ם" התבאר שהרמב"ם דוחה מהלכה סוגיות רבות בגלל שיטת מר זוטרא בבבא מציעא דף כ"ב ע"א. לשיטת מר זוטרא, רבא חזר בו למסקנתו והכריע ש"חלות שם" שנובעת ממצווה – חלה למפרע.
לפיכך, פסיקתו האחרונה של רבא, גורמת להבדל בדיני ההשבה בין גניבה לבין גזילה.
הרמב"ם סבור, שלשון רבא בסוגיה בבבא מציעא דף כו, ב – נאמרה לפי מסקנתו האחרונה. רבא לא נקט - "המתין לה עד שימשמש זה בכיסו" - מפני שהוא סבור - שאין הלכה כרבי יצחק בכל דבר.
לפי מסקנת רבא, אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה, אולם אין וודאות מתי, ויתכן שיארך זמן רב עד שיעשה זאת בפועל. (ובנוסף לכך, באבידה - גם אם יגלה את חסרון המטבע, לא יתייאש עדיין; כמבואר בלשון הרמב"ם שהבאנו לעיל.)
אולם אע"פ שיארך זמן רב עד שימשמש בכיסו, נוקט רבא שבהשבת גזילה - שהיא חלות הנובעת ממצות "והשיב"; - מכיוון שצפוי שבעתיד ימשמש כיסו, ויגלה שנוסף לו מטבע; הרי ניתן להחיל את חלות ההשבה כבר עתה. וכפי שגילה מר זוטרא בדף כ"ב ע"א, שזו דעת רבא בענין חלות שם "תרומה" הנובעת ממצווה.
דאייתי ארבלא
זו לשון הסוגיה בהמשך שם בדף כ"ו ע"ב:
"אמר רבא: האי מאן דחזי דנפל זוזי מחבריה בי חלתא, ואשכחיה ושקליה - לא מיחייב לאהדורי ליה. מאי טעמא - ההוא דנפל מיניה מיאש הוא, אף על גב דחזייה דאייתי ארבלא וקא מרבל - מימר אמר: כי היכי דנפול מינאי דידי - הכי נפול מאיניש אחרינא, ומשכחנא מידי."
מגירסת הסוגיה כפי שהיא לפנינו משמע לכאורה, שלמוצא מותר ליטול את המטבע, ואע"פ שאינו יודע בוודאות שהבעלים מודע לנפילתה. לכאורה סיבת היתר הנטילה היא מטעם רבי יצחק שאמר "אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה", ולפי הדרך שהבין אביי בסוגיה לעיל מיניה בדף כ"א ע"ב. גרסת הסוגיה מנוגדת לשיטת הרמב"ם. לדעתו, גם אם המטבע נפל - כל עוד הבעלים אינם בטוחים שהוא נפל - אסור ליטול את המטבע.
הסוגיה מזכירה אמנם שהמאבד מחפש אחר המטבע; אך היא מקדימה ואומרת "אף על גב". משמע לכאורה שהיא מספרת על כך כדי לתאר את גודל ההיתר, ולא כדי שהדבר יהיה סיבה להיתר.
לכאורה, שיטת רבא כאן סותרת את הבנת הרמב"ם בשיטתו האחרונה של רבא.
ברם, הרמב"ם מוציא מהאפשרות שדברי רבא כאן יסתרו את דבריו שלעיל מיניה; וזו לשון הרמב"ם שם בפרק י"ד מהלכות גזילה ואבידה הלכה ט':
"ראה חבירו שנפל ממנו דינר בתוך החול או בתוך העפר, ונתעלם ממנו ; הרי זה כנופל לים או לנהר והרי הוא של מוצאו, שהרי נתיאש ממנו מפני שאין בו סימן. ואפילו ראה אותו הביא כברה לחפש אחריו בדעת רעועה הוא מחפש כדרך שמחפשים בעפר שאר הבלשין שלא נפל מהן כלום שמא ימצא מה שנפל לאחרים כך הוא זה מחפש לא מפני שלא נתיאש."
הרמב"ם הוסיף את המילים "ונתעלם ממנו". לשיטתו, רבא מדבר כאן באופן שהמוצא ראה, כיצד המאבד שם לב שהדינר נפל - והמאבד גם שם לב שהדינר "נתעלם ממנו". לפיכך, רק מכיוון שהבעלים מודע לנפילה - ולאובדן , מותר למוצא ליטול את המטבע.
ועל גבי ההיתר זה, נוסף החידוש של רבא; שאפילו הביא כברה, אין זה מגלה שלא התייאש.
^ 1.ועיין בריטב"א
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
