ישיבה
בית המדרש
- ספריה
- שם מרדכי
- בבא מציעא - פרק שני
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא מציעא
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
אפרת בת נעמי
"אמר רבא: ראה סלע שנפלה,... המתין לה עד שנתיאשו הבעלים ונטלה - אינו עובר אלא משום 'לא תוכל להתעלם' בלבד."
מלשון רבא משמע, שאם המוצא המתין עד שהבעלים התייאשו ורק לאחר מכן הוא נטל את המטבע; המוצא רשאי להשתמש במטבע לעצמו – למרות שעבר על איסור "לא תוכל להתעלם".
רש"י והרמב"ם הסכימו שאין צריך לשמוע באופן מפורש - שהבעלים התייאשו. אך רש"י והרמב"ם נחלקו מהו המצב שיש להסיק ממנו שהבעלים התייאשו.
רש"י קישר בין דברי רבא כאן לבין דברי רבי יצחק בסוגיה לעיל מיניה בדף כ"א ע"ב:
" נטלה לפני יאוש - שלא שהה כדי למשמש זה בכיסו.".
לפי פשטות הסוגיה שם, לשיטת רבי יצחק - "אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה". משמע לכאורה - שאחר שעה ממש, וודאי שהבעלים התייאשו. 1
הרמב"ם (גזלה ואבדה יד, ז) פסק את הסוגיה באופן שונה מרש"י:
"המתין לה ולא הודיע לבעלים ולא נטל הדינר - עד שידעו הבעלים שנפל שהרי נתיאשו כמו שביארנו - ואחר כך נטל הדינר מעל הארץ אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם וכן כל כיוצא בזה."
הרמב"ם אינו סומך על החזקה שאדם עשוי למשמש בכיסו, והוא מצריך ידיעה ברורה שהבעלים יודע שהמטבע נפל בוודאות מכיסו. הרמב"ם כותב "כמו שביארנו"; ולעיל מיניה בפרק י"ד מהלכות גזילה ואבידה הלכה ה', הוא כתב:
"יאוש שלא מדעת אפילו בדבר שאין בו סימן אינו יאוש, כיצד, נפל ממנו דינר ולא ידע בו שנפל אע"פ שכשידע בו שנפל יתייאש הרי זה אינו יאוש עתה עד שידעו הבעלים שנפל , אבל אם עדיין הבעלים אומרים שמא נתתיו לפלוני או שמא במגדל הוא מונח או שמא טעיתי בחשבון וכיוצא בדברים אלו אין זה יאוש".
לשיטת הרמב"ם גם כאשר ידעו הבעלים מחסרון המטבע מכיסם - אין הדבר מהווה יאוש; ורק אם בסופו של דבר יסיקו, שהמטבע נפל מכיסם - יתייאשו. לשיטת הרמב"ם, אין צורך שנשמע מפיו "וי לחסרון כיס". אולם צריכים אנו לשמוע מפיו, שהוא משוכנע שהמטבע שחסר בכיסו - נפל ממנו; וממילא חזקה שהתייאש.
שיטת הרמב"ם אינה מתאימה להבנת אביי בדף כ"ב ע"א בשיטת רבי יצחק. לדעת אביי, החזקה ש"אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה" גורמת לכך שאחר פרק זמן קצר ביותר, המוצא רשאי ליטול את המטבע. אביי אינו חושש לחששות שהזכיר הרמב"ם – "שמא נתתיו לפלוני או שמא במגדל הוא מונח או שמא טעיתי בחשבון וכיוצא בדברים אלו".
הרמב"ם דייק בדברי רבא כאן. רבא נקט - "המתין לה עד שנתיאשו הבעלים", ולא נקט - "המתין לה עד כדי שימשמשו בכיסם". יש לדייק מכך שרבא חולק על הבנת אביי בשיטת רבי יצחק. לדעת הרמב"ם, רבא חזר בו מדבריו שבדף כ"ב, שאמר שמותר ליטול מטבע שנפל, מטעם ש"יאוש שלא מדעת הוי יאוש"; ורבא מודה כעת - ש"לא הוי יאוש", ולכן צריך להשיבו. אולם רבא אינו מסכים עם אביי לכל דבר. רבא סבור שמשמוש בכיס והידיעה שהמטבע אינו שם, אין די בהם. ועד שלא נדע בוודאות שהבעלים יודע שהמטבע "נפל", אין לתלות ב"יאוש" ואסור ליטלו.
עשוי למשמש בגניבה - ולעומתו בגזילה
לשיטת רבא החזקה ש"אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה" - אינה מחייבת שאם אדם הבחין בחסרון מטבע מכיסו שהוא יתייאש. כמו כן, יש להבין את החזקה הזו באופן אחר; וכדלקמן.
זו לשון הרמב"ם לפני כן בפרק ד' הלכה י' מהלכות גניבה:
"... הגונב סלע מכיס חבירו או כלי מביתו והחזיר דבר הגנוב למקומו אם ידעו הבעלים בגניבתו ולא ידעו בחזירתו עדיין הגנב חייב באחריותו עד שימנה את מעותיו ".
מפשטות דברי הרמב"ם משמע, שבגנב אין לסמוך על הכלל ש"אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה" , ועד שלא ידוע בוודאות - שהבעלים מנה את המעות - עדיין חייב הגנב באחריותו.
זו לשון הרמב"ם לאחר מכן, בפרק א' מהלכות גזילה ואבידה הלכה ח':
" הגוזל את חבירו והבליע לו בחשבון יצא, ואם החזיר לכיסו שיש בו מעות יצא, שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה והרי מנה המעות שהחזיר לו בכלל מעותיו ומנין שלא מדעת פוטר, ואם החזיר לכיס שאין בו כלום לא יצא וחייב באחריות הגזלה עד שיודיעו שהחזיר לכיס פלוני".
במצוות השבת גזלה הרמב"ם מסתמך על החזקה "שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה", והוא אינו מצריך ידיעה וודאית שהבעלים כבר מנה את מעותיו. קיימת סתירה בין פסיקת הרמב"ם בהלכות גנבה לבין פסיקתו בהלכות גזלה. הלחם משנה שם יישב בדרכו את הסתירה שברמב"ם, אך כתב בסיום דבריו - "ועדיין צ"ע דאינם מתיישבים הדברים לאמיתותם".
נלענ"ד, שההבדל שבין דיני גזילה לדיני גניבה נובע משיטת הרמב"ם, שהתבארה לעיל באריכות בפרק "עתיד ולמפרע ברמב"ם". לשיטת הרמב"ם, במקום שיש חלות הנובעת ממצווה נחשב דבר העומד להתרחש כאלו כבר התרחש.
בגנב, חיוב ההשבה הוא דין שהדיינים צריכים לדון בגנב. וכשם שיש דין שנהנה חייב לשלם כך יש דין שגנב חייב לשלם. לפיכך, פרעון חובו יגמר רק כאשר האחריות על החפץ המושב תעבור ממש לידי הבעלים, וכל עוד אין הבעלים יודעים שעליהם לשמור את החפץ המושב, לא פרע את חובו.
אולם בגזלן, התורה ניתקה את חיובו מדין תשלום שדומה ל"נהנה", והסיעה אותו למצוות - "והשיב את הגזלה". הרמב"ם הכריע בגדרי המצוות, שדבר שהתחילו לעשותו - ועומד להתרחש - נחשב כאלו כבר התרחש. לפיכך, כבר כעת נחשב הגזלן כאלו קיים את מצוות ההשבה, ואינו צריך להמתין לידיעה וודאית של הבעלים.
הרמב"ם ומהלך הסוגיה בבא קמא דף קי"ח
דיני השבת מטבע לכיס שגנבו או גזלו ממנו מופיעים בסוגיה בבא קמא דף קי"ח; והסוגיה אינה מחלקת שם בין גזילה לבין גניבה – שלא כשיטת הרמב"ם. אמנם לעיל בפרק "עתיד ולמפרע ברמב"ם" התבאר שהרמב"ם דוחה מהלכה סוגיות רבות בגלל שיטת מר זוטרא בבבא מציעא דף כ"ב ע"א. לשיטת מר זוטרא, רבא חזר בו למסקנתו והכריע ש"חלות שם" שנובעת ממצווה – חלה למפרע.
לפיכך, פסיקתו האחרונה של רבא, גורמת להבדל בדיני ההשבה בין גניבה לבין גזילה.
הרמב"ם סבור, שלשון רבא בסוגיה בבבא מציעא דף כו, ב – נאמרה לפי מסקנתו האחרונה. רבא לא נקט - "המתין לה עד שימשמש זה בכיסו" - מפני שהוא סבור - שאין הלכה כרבי יצחק בכל דבר.
לפי מסקנת רבא, אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה, אולם אין וודאות מתי, ויתכן שיארך זמן רב עד שיעשה זאת בפועל. (ובנוסף לכך, באבידה - גם אם יגלה את חסרון המטבע, לא יתייאש עדיין; כמבואר בלשון הרמב"ם שהבאנו לעיל.)
אולם אע"פ שיארך זמן רב עד שימשמש בכיסו, נוקט רבא שבהשבת גזילה - שהיא חלות הנובעת ממצות "והשיב"; - מכיוון שצפוי שבעתיד ימשמש כיסו, ויגלה שנוסף לו מטבע; הרי ניתן להחיל את חלות ההשבה כבר עתה. וכפי שגילה מר זוטרא בדף כ"ב ע"א, שזו דעת רבא בענין חלות שם "תרומה" הנובעת ממצווה.
דאייתי ארבלא
זו לשון הסוגיה בהמשך שם בדף כ"ו ע"ב:
"אמר רבא: האי מאן דחזי דנפל זוזי מחבריה בי חלתא, ואשכחיה ושקליה - לא מיחייב לאהדורי ליה. מאי טעמא - ההוא דנפל מיניה מיאש הוא, אף על גב דחזייה דאייתי ארבלא וקא מרבל - מימר אמר: כי היכי דנפול מינאי דידי - הכי נפול מאיניש אחרינא, ומשכחנא מידי."
מגירסת הסוגיה כפי שהיא לפנינו משמע לכאורה, שלמוצא מותר ליטול את המטבע, ואע"פ שאינו יודע בוודאות שהבעלים מודע לנפילתה. לכאורה סיבת היתר הנטילה היא מטעם רבי יצחק שאמר "אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה", ולפי הדרך שהבין אביי בסוגיה לעיל מיניה בדף כ"א ע"ב. גרסת הסוגיה מנוגדת לשיטת הרמב"ם. לדעתו, גם אם המטבע נפל - כל עוד הבעלים אינם בטוחים שהוא נפל - אסור ליטול את המטבע.
הסוגיה מזכירה אמנם שהמאבד מחפש אחר המטבע; אך היא מקדימה ואומרת "אף על גב". משמע לכאורה שהיא מספרת על כך כדי לתאר את גודל ההיתר, ולא כדי שהדבר יהיה סיבה להיתר.
לכאורה, שיטת רבא כאן סותרת את הבנת הרמב"ם בשיטתו האחרונה של רבא.
ברם, הרמב"ם מוציא מהאפשרות שדברי רבא כאן יסתרו את דבריו שלעיל מיניה; וזו לשון הרמב"ם שם בפרק י"ד מהלכות גזילה ואבידה הלכה ט':
"ראה חבירו שנפל ממנו דינר בתוך החול או בתוך העפר, ונתעלם ממנו ; הרי זה כנופל לים או לנהר והרי הוא של מוצאו, שהרי נתיאש ממנו מפני שאין בו סימן. ואפילו ראה אותו הביא כברה לחפש אחריו בדעת רעועה הוא מחפש כדרך שמחפשים בעפר שאר הבלשין שלא נפל מהן כלום שמא ימצא מה שנפל לאחרים כך הוא זה מחפש לא מפני שלא נתיאש."
הרמב"ם הוסיף את המילים "ונתעלם ממנו". לשיטתו, רבא מדבר כאן באופן שהמוצא ראה, כיצד המאבד שם לב שהדינר נפל - והמאבד גם שם לב שהדינר "נתעלם ממנו". לפיכך, רק מכיוון שהבעלים מודע לנפילה - ולאובדן , מותר למוצא ליטול את המטבע.
ועל גבי ההיתר זה, נוסף החידוש של רבא; שאפילו הביא כברה, אין זה מגלה שלא התייאש.
^ 1.ועיין בריטב"א
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
בבא מציעא גדרי שבועת עד אחד וכופר בכל
השיעור בוחן את שאלות התוספות וקושיית רבי עקיבא איגר ביחס לפטור שבועה בכופר הכל ודין "מתוך שאינו יכול להישבע משלם" בסוגיית נסכא דרבי אבא. דרך דברי הראשונים – הרשב"ם, הרשב"ץ והריב"ש – מתבאר ההבדל המהותי שבין שבועת עד אחד שנועדה להכחשה לבין שבועת מודה במקצת שנועדה לבירור האמת.
מאמר שלישי החסיד וסוד מאה הברכות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, המכוון את כל מעשיו לקדוש ברוך הוא ונעזר במצוות המקיפות את האדם – כגון תפילין, ציצית ומזוזה – לשמירת הדבקות והתודעה הרוחנית. בהמשך מתבארת חובת אמירת מאה ברכות בכל יום והמשמעות הפנימית שלהן על פי ספר "שערי אורה", כצינור להורדת שפע לנפש, לרוח ולנשמה וכנגד אדני המשכן המחזיקים את הקדושה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן השתלבות הפרט בתשובת הצדיקים והכלל
אורות התשובה פרק ח, ו' - ז'
השיעור עוסק באופן שבו תשובת הצדיקים מאירה את המציאות כולה, ובאפשרות של האדם הפרטי להיכלל בתשובתם הכללית כדי להתעלות מנפילותיו וממכאוביו. בנוסף, מוסבר כיצד החטא סותר ופוצע את ההרמוניה העולמית, בעוד תהליך התשובה מאחה את הקרעים ומשיב את השלמות והאור לכל סדרי ההוויה.
גירושין חובת מזונות ילדים בהלכה ובפסיקה
השיעור בוחן את גדרי החיוב ההלכתי של אב במזונות ילדיו, תוך עיון במקורות התלמודיים, במחלוקות הראשונים ובהתפתחות תקנות חכמים לאורך הדורות. בהמשך לכך, מנותחות ההשלכות המעשיות של פסיקות בתי הדין ובתי המשפט כיום, תוך התייחסות לשינויים הכלכליים והחברתיים בימינו.
מידות הראי"ה תיקון הברית: עבודה מתוך שכל
ברית א' - ב'
השיעור עוסק בתיקון מידת הברית ובמעבר מפעולה מתוך טבע או חשק רגעי, לעבודה מושכלת ותבונית שבה האדם בוחר בטוב מפני שהוא אמת. מודגש כי אף שהתיקון דורש מאמץ ואיפוק מול החומריות, הוא מהווה דרגה עליונה של עבודה מאהבה המשפיעה שפע וברכה על העולם כולו.
אור התנ"ך ממשה ליהושע: שותפות בארץ החדשה
יהושע פרק ג'
השיעור עוסק במעבר ההנהגה ממשה ליהושע בכניסה לארץ ישראל, תהליך המתואר כמעבר מהנהגה ניסית ופסיבית להנהגה של שותפות, יוזמה ועשייה מצד העם. מתוך ניתוח הפסוקים ומדרשי חז"ל, מוסבר הצורך בקריאה המשולשת "חזק ואמץ" כבסיס ליצירת מדרגה רוחנית חדשה המשלבת בין מחשבה, דיבור ומעשה.
חיי שרה מידת האבות וגאולת הבנים
שיחת מוצ"ש פרשת חיי - שרה
השיעור עוסק במדרגותיהם הרוחניות של האבות – מקניין מערת המכפלה, דרך לימוד הזכות המיוחד של יצחק על ישראל ועד לגדולת שיחתם של עבדי האבות. מתוך דברי הראי"ה קוק מוסבר כי הדבקות הטבעית והפנימית של האבות בה' היא השורש והמגמה שאליה עם ישראל שב ומתעלה בדור הגאולה.
שם משמואל על הפרשה השידוך של יצחק ורבקה
שם משמואל על הפרשה - חיי שרה (תרע"ח)
השיעור עוסק בשידוך יצחק ומסביר כיצד אליעזר זכה למידות חסד ואמת דווקא בזכות מאבקו העיקש להתנתק מנגיעותיו ואינטרסיו האישיים להשיא את בתו. התגברות פנימית זו היא שאיפשרה לו לנצח את רמאותם של בתואל ולבן ולהוציא מהם את רבקה.
לנתיבות ישראל התורה, ההתיישבות והופעת השם
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (ב), מ"ח, נ"ג
השיעור עוסק בחשיבותה של ההתיישבות הדתית בבניין הארץ, בצורך להרבות באור התורה ובהעמקת לימוד משנתו של מרן הרב קוק. בהמשך לכך, מוסברת מהות קריאת שם ה' על עם ישראל כביטוי לקדושה פנימית המתגלה במצוות, בתפילין ובחיבור לכלל המציאות.
תורה ומדע מנגנוני כוח, כפייה וחירות הנפש
השיעור בוחן את מושג הכוח, יחסי השליטה והכפייה התת-מודעת בחברה מול תפיסות פילוסופיות כמו זו של פוקו. כנגדן מוצגת התפיסה היהודית, לפיה האדם אינו יוצר את עצמו מאפס אלא מגלה את נשמתו האלוקית הפנימית ואת ייעודו בעולם.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א זיכוך המידות בדרך לדבקות
טהרת הנפש והמידות י"א - י"ג
השיעור עוסק באתגר המוסרי והרוחני של האדם בעת עלייתו במעלות הדבקות, שבה מתעצמות גם המידות והחיסרונות הדורשים זיכוך מתמיד. מתוך כך מודגש כי ההכרה בליקויים וההתמודדות עמם אינן עילה לנפילה או לעצבות, אלא מנוף פנימי להמשך צמיחה, התעלות ותיקון.
יסודות הש"ס יסודות וטעמי שבועות בדיני ממונות
פתיחה לענייני שבועות
השיעור עוסק בסוגי השבועות השונים בדיני ממונות מדאורייתא ומדרבנן, ומנתח את הופעתם בסוגיות המרכזיות במסכת בבא מציעא. בהמשך לכך, נבחנים טעמיהן של השבועות והשאלה העקרונית האם שבועה נתפסת ככלי ראייתי מברר או שנועדה לפייס את דעתו של בעל הדין.
