(סו: שליש עליון – סז: סיום פרק אלו טרפות)

חלק א – היתר שתיית שרצים שנולדו בנוזל עצמו

א. מקור ההיתר

הפסוקים (ויקרא יא)
עשה -
(ט) אֶת-זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם:
כֹּל אֲשֶׁר-לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים,
אֹתָם תֹּאכֵלוּ.
לאו -
(י) וְכֹל אֲשֶׁר אֵין-לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים מִכֹּל שֶׁרֶץ הַמַּיִם וּמִכֹּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר בַּמָּיִם שֶׁקֶץ הֵם לָכֶם.
(יא) וְשֶׁקֶץ יִהְיוּ לָכֶם מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וְאֶת נִבְלָתָם תְּשַׁקֵּצוּ.
(יב) כֹּל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמָּיִם שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם.

(הכפלות של חיוב ושלילה – לעבור עליו בעשה ולא תעשה) – לא הנושא שלנו]

.

A. המקור הבסיסי להיתר כלים

דווקא בימים ובנחלים צריך סנפיר וקשקשת, אך בכלים מותר גם בלי.
a. מקור זה הוא כפול -
1. מהעשה ("יש לו")– דווקא שם צריך. קשה – אולי נדייק שבכלים אסור אפילו עם סו"ק?
2. מהלאו – ("אין לו") - דווקא שם אסור, בכלים מותר (וכן בבורות שיחין ומערות)].

b. איזהו ה"סתום" ואיזה ה"מפורש"? מחלוקת רב אחא ורבינא -
1 מפורש – המיעוט כאן מפורש יותר ("אותם תאכלו" צמוד למיעוט, בניגוד ל-2).
2 מפורש – כי את 1 אפשר לדחות כנ"ל.

B. שאר סוגי מקורות מים (הברייתא + גמרא נו: 6-)
[הקדמה:
a. מדרג מקורות המים (ככל שיותר דומה לצד ימין יותר נצריך סו"ק):
א. ימים ונחלים (="הפרט"), ב. נעיצין וחריצין, ג. בורות שיחין ומערות, ד. כלים
להלכה – א-ב – אסורים, ג-ד – מותרים, אך מה המקור?
b. בלימוד התעלמנו מ"מים"].

a. הברייתא – מקור להיתר בורות (ג)
המקור המפורש מיעט (=התיר) רק כלים (ד), מניין שגם בורות מותרים (ג) – "את זה תאכלו".

b. גמרא – מקור לאיסור חריצין (ב)
לכאורה: (בעשה) כלל ופרט, ונישאר רק עם מה שבפרט -
דווקא ימים ונחלים, וכל האמצעיים מותרים.
תשובות –

1. זהו כלל-פרט-כלל (כפ"כ. למרות ששני ה"מים" צמודים). צריך לרבות משהו דומה לפרט (א) - מרבים מים נובעים (ב), ממעטים – ג-ד.
2. רי"ש – ריבוי-מיעוט-ריבוי (רמ"ר. בגלל ששני הכללים סמוכים).

קשה:
1. שנרבה כל מים על הקרקע (ב-ג), ונמעט רק כלים (ד)?
תשובה – הייתור של "את זה תאכלו"  - להתיר גם את ג (ושזה מה שהכפ"כ מלמד).

2. שנרבה את ג ונמעט את ב? הרי ברמ"ר לא צריך דמיון?
תשובה – מתתיה – למרות שלא צריך דמיון, אם יש דמיון גדול משתמשים בו (ובורות דומים מאוד לכלים).

[רש"י (סז. מיניה) - את הכפ"כ או רמ"ר עושים בשני הפסוקים (עשה ול"ת), אבל יש הבדל -
בעשה – צריך אותו רק בשביל היתר חריצין, אבל למעט את כלים לא צריך כי זה מדויק.
בלאו – צריך אותו גם בשביל המיעוט של כלים, כי כאן הפרק לא צמוד לאיסור האכילה].

ג. הגבלות (סז. רבע תחתון)

רב הונא – אם יצא למסננת וחזר – אסור (אפילו שלא יצא לארץ)
(ולכן גוזרים שלא יעביר את השכר בלילה במסננת, שמא יצא למסננת ויחזור).

1. קשה – ולמה לא חושש שיצא לדופן הכלי?
   תשובה – זה לא נחשב "יציאה" כי זה חלק מהכלי (הראיה שבבורות מותר, ולא חוששים שיצא לדופן הבור (אפילו שזה ממש ארץ)).
2. סיוע מברייתא – רב חסדא – "וכל השרץ השורץ על הארץ - לרבות יבחושין שסיננן", ומדייקים – אם לא סיננם מותרים!

(סז. 1-)

חלק ב – שרצים בפירות

"וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ, החולד והעכבר והצב למינהו" – דווקא שרץ ששרץ על הארץ נאסר.

א. שרץ שנוצר מתוך הפרי – מותר.

A. הגבלת שמואל –
אם הפרי מחובר – נחשב שורץ על הארץ – ואסור.
נסיון סיוע – יש שתי ברייתות, אחת מרבה שרצים בפירות ואחת ממעטת, ונעמיד שזה תלוי האם הפרי מחובר לעץ.
דחייה – גם בפרי מחובר התולעת מותרת, ומה שהברייתא אסרה זה בתולעת בגזע (=עיקר הזית/גפן).

A. מה נחשב יציאה מהפרי –
1. בעי רב יוסף –
מתה באוויר ואז נפלה לקרקע?
יצאה ואכלו אותה מהאוויר (לעולם לא הגיע לארץ)?
יצאה מקצתה?
תיקו.
2. בעי רב אשי -
עלתה לגג הפרי?
לגג הגרעין?
עברה לפרי אחר צמוד?
תיקו.

ב. תולעים בבעלי חיים

1. קוקינאי (בכבד ובריאה) (נז: שליש עליון)
רב שישא בר"א – אסורים (באו מבחוץ)
רב אשי (ורב שישא בא"ד 2) – מותרים (נוצרו בפנים, אחרת צריך היה למצוא אותם בצואה).
דחיית הראיה (הלכתא) -  מגיעים מבחוץ, לא מגיעים מהאוכל אלא מהאף.

2. תולעים בבע"ח, בין העור לבשר

אפילו שידוע שנוצרו בתוכה - של בהמות – אסור, של דגים – מותר.
מקור האיסור בבהמות – "ואת נבלתם תשקצו" לרבות תולעים שבבהמה.
ולמה לחלק בין בהמה לדג?
סברת האיסור – כאבר מן החי או היוצא מן הטמא (ראשונים ואחרונים), והשחיטה לא מתירתם,
ממילא בדגים מותר כיון ששם מספיק אסיפה.

חלק ג – מקור לסוגי שרצים + לויתן כשר

א.      "כל - שלשול
הולך על גחון – נחש

וכל – חיפושית
הולך על ארבע - עקרב
עד כל – דומה ודומה לדומה.
מרבה רגליים – נדל

ב.      הלויתן הוא כשר.