ישיבה
בית המדרש
- ספריה
- גבורת חנניה
- שבע ברכות מחוץ לבית החתן והכלה
- משפחה חברה ומדינה
- הבית היהודי
- שמחות
התוס' (שם ד"ה אין) כתב "משמע מכאן שאם יצא החתן מחופתו והולך לאכול בבית אחר אפילו כלתו עמו אין מברכים שם שהשמחה במעונו ולא ברכת חתנים דאין שמחה אלא בחופה". ומהו נחשב מקום החופה, ממשיך התוס' וז"ל "וצריך לדקדק מהי חופה... אלא מקום עיקר ישיבת חתן וכלה קרי ליה חופה ולא מקום העשוי לאקראי בעלמא, ושם מברכים ברכת חתנים כל שבעה". והרא"ש (שם ב', ח') הוסיף "ונוהגין באשכנז שעושין אפריון למושב החתן והכלה והוא הנקרא חופה". דעה זו סוברת ש"חופה" פירושה מקום הקביעות של החתן והכלה, ושם יש שמחה לחתן והכלה ומברכים ברכת חתנים אך לא במקום אחר, ובסוכה שהגמ' אומרת שפטורים ממנה לאו דווקא סוכה אלא כל שיוצא מביתו ומקומו שנקבע לו עיקר ישיבתו שם אינו מברך ז' ברכות, וכן נראה מלשון רש"י בגמ' שכתב (ד"ה צער חתן) "שהמקום צר ופתוח שאין לה אלא שלש דפנות ובוש לשחק עם כלתו".
הרא"ש מביא את דעת החולקים שהבינו אחרת את הפטור מסוכה, וכוונת הגמ' אין שמחה אלא בחופה היא שכיוון שאין דעתו להניח חופה אלא כדי לאכול בסוכה ואח"כ חוזר לחופתו, אזי אין שמחה אלא בחופה. אולם, אם הולך לגמרי לבית אחר הוא וחבריו אחריו ועושים אותו בית עיקר גם שם נקראת חופה ויכול לברך שם ברכת חתנים, וכן היה מעשה באדם אחד שהוליך כלתו לעיר אחרת והצריכוהו לברך שם ברכת חתנים. דעה זו סוברת שלמרות שיש מקום קבוע המיוחד לחתן וכלה ניתן לשנות או להוסיף מקום קביעות חדש.
הר"ן (י"א ע"ב בדפי הרי"ף) מביא ראיה לשיטת החולקים, שהרי ש"השמחה במעונו" אומרים אותה אפילו שלא בחופה (כתובות ח' ע"א), וכיון שכן י"ל שאפילו שלא במקום חופה מברכים ברכת חתנים, שהרי הברכה אף על פי דמשום שמחה באה אינה תלויה בחופה, והגמ' כאן כך כוונתה שעיקר שמחה אינה אלא בחופה אך תיתכן שמחה גם שלא במקום חופה, וסיים "וכך נוהגים היום לברך ברכת חתנים בכל אחת מבתי החתונה כל זמן שהחתן או הכלה שם, אבל מכל מקום יש לחוש לרבותינו הצרפתים בעלי התוספות".
ישנה דעה אמצעית (סידור דרך החיים, סידור בית יעקב, קצש"ע (קמ"ט, ו'), אמרות שלמה), לפיה יש לחלק אם המזמין את החתן והכלה לאכול בביתו מייחד להם חדר בפני עצמם, שיכולים לאכול ביחד ולשמוח שם, נחשב כמו חופה שלהם ויכולים לברך שם אף אם דעתם לחזור אח"כ לחופתם שיש להם בביתם, ואם לאו אין מברכים.
השו"ע אבה"ע סי' ס"ב סעיף י' פסק את דעת הרא"ש בשם י"א, וזו לשונו:
"יש אומרים שאם החתן יוצא מחופתו, אפילו כלתו עמו, והולכים לאכול בבית אחר, אין אומרים שם ברכת חתנים; והני מילי כשדעתו לחזור אחר כך לחופתו, אבל אם הלך לגמרי לבית אחר וכל החבורה עמו, נעשה אותו בית עיקר גם שם נקרא חופה ומברכין ברכת חתנים. וכן לפעמים שהולכין החתן והכלה לעיר אחרת, צריך לברך שם ברכת חתנים, אם הוא תוך שבעה ואין דעתו לחזור".
עד עתה עסקנו במח' הפוסקים היכא שיש מקום קביעות לחתן והכלה האם ניתן להוסיף מקום קביעות חדש. אולם בזמננו אין מקום קביעות לחתן וכלה, וכתב הט"ז שהחופה בזמננו היא מה שמקדשים הכלה תחת מטלית הפרוסה על כלונסאות, ואין שום מעלה לבית שעושים בו הנישואין יותר מבתים אחרים, וכן כתב היש"ש שבמדינתו אין מקום קבוע לחתן והכלה אלא היכא שאוכלים החתן והכלה והשושבינים קרוי מקום חופה. וכן כתב בספר "יד דוד" בדעת הרמב"ם, שהרמב"ם נקט לשון "בבית חתנים" וכוונתו העיקר שהסעודה תהיה סעודת חתנים ועושה באיזה מקום שירצה, ודברי התוס' שחתן שהולך לאכול בבית אחר שאינו מברך שם הכוונה שלא נערכת סעודה לכבודו אלא אוכל שם מחמת איזה הכרח.
הר"ח דוד הלוי כתב בתשובה שמרן הביא דין זה בשם י"א משום שבב"י הביא דברי הר"ן לפיהם מברכים בכל אחד מבתי החתונה, והיות והר"ן מסתייג מדברי התוס' בחר השו"ע לא לסתום כתוס' אלא לכתוב בשם י"א. ובימינו שאין כלל קביעות למקום החתן והכלה ויושבים בביתם כאחד האדם, הרי זה כאילו הותנה מראש שכל מקום בו יסבו החתן והכלה לסעודה הוא מקום החופה ואפילו מרן יסכים לכך, שאם לאו כן הרי ביטלנו לגמרי ברכת חתנים בז' ימי המשתה.
גם הרב יוסף משאש פסק בשו"ת שלו שמברכים היום אף שלא בבית חתנים.
באוצה"פ (חלק י"ז ס"ק נ"ח) כתב שמנהג הספרדים בירושלים שלא לברך אלא בבית החתן. דעת הגר"ע יוסף היא שאין לברך בסעודה מחוץ לבית החתן (שו"ת חזון עובדיה כרך ב' סימן מ"ח, ילקוט יוסף שובע שמחות, ושם קיצש"ע סימן תתק"ס).
את סיכום הדעות ניסח הגרש"ז אוירבעך כך (מנחת שלמה ח"ג סימן ק"ג ס"ק כ'): "בעניין ז' ברכות של חתן וכלה שלא במקום קביעותם. הרי גלוי וידוע לפניו וכמו שכתב בעצמו שיש בזה הרבה "שיטות", ובודאי יודע הדרת גאונו שהספרדים נקטו כדעת המחמירים ואין מברכין אלא במקום קביעותם של החתן והכלה, אך גם ביניהם יש מנהגים שונים ומשונים. אכן מנהגנו בני אשכנז דאין שום הבדל בין אם זה באותה העיר של החתן והכלה או בעיר אחרת, כל שניכר הדבר בריבוי בשיעורי של הוספת אוכלין ומשקין וגם בריבוי השמחה לכבודם ואיכא נמי פנים חדשות".
כאשר עורכים סעודה לחתן שלא בבית החתן והחתן עצמו פוסק שרק בבית חתנים מברכים ז"ב, והמארחים הינם פוסקים כשיטה החולקת, נראה שתלוי לכאורה במח' בפנים חדשות האם חיוב הברכה הוא על האורחים שהם פ"ח שמשתתפים בשמחת חתן וכלה ועדיין לא ברכו את החתן והכלה, או שהחיוב נובע מעצם ריבוי השמחה שנוצר אצל החו"כ. למעשה אמר לי הרב ש.י. וייצן שנראה לו שהמשתתפים בסעודה הפוסקים כדעה החולקת יכולים לברך את הברכות אפילו שהחתן לעצמו מחמיר, ומי שפוסק כמחמירים יקבל זימון או ברכה אחרונה, והמקילים יוכלו לברך את שאר הברכות.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
