- מדורים
- מגד ירחים
- שבת ומועדים
- שיחות ליום העצמאות
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
יוסף בן גרסיה
לדעתי יש בתופעה זו סמליות עמוקה. היא מבטאת את עומק מורכבותו של נושא הריבונות המדינית שלנו.
עצמאות תרבותית
יש מעמתים זו מול זו את הריבונות השמימית ואת הריבונות המדינית, וטעות בידם. לא זו בלבד שאין סתירה ביניהן, אדרבה, הן משלימות זו את זו. הא כיצד?
לכל חברה יש ערכים שעליהם היא מושתתת. הערכים הם מוחלטים וברגע שהחברה תתנכר להם היא תתפורר. הצו השמימי חייב להתיישם עלי אדמות, לשם כך יש צורך בציבור אנושי שישתמש בכלים אנושיים כדי ליישם את הערכים הלכה למעשה בתנאים האפשריים.
אנו שומרים שבת כי כך צווינו לפני אלפי שנים. המדינה, כחברה ישראלית שיש לה תרבות וערכים, מכירה אף היא בשבת כיום המנוחה השבועי. בכך מתאפיינת המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית. חוק המנוחה השבועי לא היה צריך את החלטת הריבון המדיני – הכנסת. הוא קיים ויתקיים גם בלעדיו. מבחירה חופשית בחרה החברה הישראלית ליישם זאת כחוק בחיי המעשה. הוא משקף את תרבותו של העם היהודי, גם עבור מי שאינו מכיר בתוקפו השמימי, כשם שהשפה והמיקום הגיאוגרפי שלנו משקפים זאת. אין שום סתירה בין הריבונויות השונות, הן משקפות זו את זו. אומנם הריבונות השמימית מחייבת גם כל יחיד ויחיד. חוק המדינה אינו כופה על היחיד כיצד ינהג בביתו ביום מנוחתו. ההלכה מחייבת גם כל יחיד בשמירת שבת ותיאורטית ניתן גם לכפות על כך, אולם כמדיניות מעשית גם במדינת הלכה לא הכל חייב להיכפות בכוח. הדרך הראויה לשמור מצוות היא מתוך בחירה חופשית ולא מתוך כפיה. החוק האנושי מחייב רק את המדינה לשמור שבת, אם כי יש לכך השלכות מרחיקות לכת גם על התנהלותם של היחידים. זו אופיה של מסגרת דמוקרטית. פער זה בין החוק הכללי לבין התנהלות היחידים, הוא שיצר את המורכבות המאפיינת יום עצמאותנו.
שבת היחיד ושבת הציבור
אילו היו כל אזרחי המדינה היהודים שומרי שבת כהלכתה לא היה שום חשש בהשארת יום העצמאות במועדו. אופיו של היום, אם היה חל בשבת, היה שונה. לא במות בידור ולא מנגלים, לא תהלוכות ולא תערוכות, לא פטישים ולא קצף, אלא יום טוב שעיקרו הלל והודאה, במסגרת הקהילה והבית, בדומה, במידה זו או אחרת, לימים טובים מסוגו הנהוגים בישראל מימים ימימה. עצם העובדה, שבגלל החשש לחילול שבת המוני אנו נאלצים לנייד את יום העצמאות, מצביעה על המציאות התרבותית בה נמצא חלק גדול מן העם. לצערנו, אצל רבים השבת היא יום מנוחה פיזית בלבד, ולדאבוננו יש מהם שספסרי המסחר בשבת מאלצים אותם לוותר גם על כך.
תופעה זו היא תוצאה של השפעות זרות שחדרו לחברה הישראלית עוד בגלויות השונות. בזרמיהן החזקים נסחפו רבים מבניה למחוזות אחרים. ועם זאת עדיין יש תרבות ערכית בישראל והיא מתבטאת בין היתר בשבת. אומנם רחוקה השבת, ברבים מבתי החברה הישראלית, מרמתה האידיאלית, אולם למרות הריחוק יש בה משהו מיוחד.
סטודנטים המבקרים בארץ במסגרת "תגלית" אומרים שאחת התופעות המרשימות אותם ביותר היא כניסת השבת בישראל. החנויות נסגרות מבעוד יום, התחבורה מידלדלת, אנשים מצטיידים בפרחים ובמצרכי מזון ומתכנסים בבתיהם. משפחות רבות עורכות שולחן חגיגי ומדליקות נרות. אומנם אצל רבים לא מדובר בשבת כהלכה. עם זאת אין אפשרות להתעלם מהאוירה הכללית. מדינת ישראל, כמדינה, שומרת שבת! מי שראה כניסת שבת בחו"ל יודע להכיר ולהוקיר בהבדל העצום שבין שבת בגלות לבין שבת במדינתנו הריבונית, חרף הפגמים שבשמירתה.
הריבונות והריבון
נחזור ליום העצמאות, יום הכרזת הריבונות המדינית של עם ישראל בארצו. אנו מניידים אותו בגלל כבוד השבת. מדינת ישראל הריבונית, כמדינה יהודית, מכירה בשבת. היא לא רוצה לפגוע בקדושת השבת. יש בכך הכרה סמויה שהשבת כערך עומדת מעל למדינה. אומנם לא כל אזרחיה מכירים ושרים את השיר "י-ה ריבון עלם" אך בעצם ההתחשבות בשבת יש הודאה לא מודעת בכך שיש ריבון מעל לריבונות. ריבון העולם קודם לריבונות הישראלית. יתווכחו הסופרים וידונו החוקרים ויתפלפלו ההוגים באשר למקור הסמכות. ריבונותנו המדינית אינה רואה סתירה בכך שיש ריבון לעולם. העובדה שאין פוצה פה ומצפצף על עצם קביעת יום העצמאות לפי התאריך העברי, וניידותו עקב השבת, היא המכרעת. מדינת ישראל מכירה בדרך דמוקרטית בסמכות על: של בורא העולם, ששבת בשבת.
רבנו, הרב צבי יהודה קוק היה חוזר ומדגיש את העובדה שגם יום העצמאות הראשון בה' באייר תש"ח הוקדם בגלל השבת. החלטת האו"מ, ב-29 לנובמבר 47 למניינם, קבעה את סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל ב15 למאי 48 למניינם. התאריך העברי היה ו' אייר תש"ח. אלא שהוא חל בשבת. ומכיון שהיה ברור גם למנהיגים החילוניים שאין להכריז על הקמת המדינה בשבת, הוחלט להקדים את הכרזת המדינה לערב שבת ה' אייר. וכך נקבע התאריך לדורות.
נמצא שלא האו"מ קבע מתי תקום מדינת ישראל. השבת היא שקבעה את המועד. השבת היא המבטיחה את עצמאותו של עם ישראל הן מבחינה מדינית והן מבחינה תרבותית.
איננו תלויים בעולם, העולם תלוי בנו. העולם חב לנו חוב גדול. הצו הא-להי ציוה על ישראל את השבת. היינו יחידים בעולם ששמרנו שבת. אנו הבאנו לעולם את בשורת יום המנוחה השבועי. אומנם השבת אצלנו היא לא רק יום מנוחה, אלא גם יום קדושה, יום של נשמה יתרה, של לימוד תורה ותפילה, יום של קהילה ומשפחה. המנוחה היא רק מסגרת, הקדושה היא התוכן. אך ללא מסגרת אין גם תוכן. כרגע נשמרת במדינה בעיקר המסגרת. אם כי גם בה יש פורצי פרצות, העוברים על החוק, ועלינו למנוע אותם. מדינת ישראל יוצרת את המסגרת הציבורית של השבת. אך במקביל, השבת היא היוצקת תוכן ערכי ותרבותי למדינה והיא הערובה לעצמאותה האמיתית.
ריבונותם של הערכים
וכאן אנו חוזרים לתחילת דברינו. אנו, הריבון האנושי עלי אדמות, קיבלנו עלינו בעצם, מרצוננו, את ריבונותו של ריבון העולם.
בעקרון אין שום סתירה בין הריבונות האנושית למקור סמכותה – הריבונות השמימית. ה', שלו הארץ ומלואה, הוא זה שנתן את הארץ לבני אדם. הוא חנן אותנו בתבונה ובערכים, שאותם נשליט עלי אדמות, בעצמנו, ע"י תבונתנו ויוזמתנו האנושיות. כל מי שמגדיר את האדם כנברא בצלם, גם אם הוא מוציא מושג זה מהקשרו - "צלם אלקים" - מכיר במותר האדם מן הבהמה ובערכים המחייבים את האדם שנברא בצלם. השבת היא הקובעת שיש מותר האדם, שיש לו צלם, שיש לו ערכים, שיש כוח עליון שקבע אותם. הריבונות האנושית מחויבת לערכים אלו, העומדים מעליה. מדינת ישראל ריבונית לחוקק חוקים שיסדירו את החיים במקום שיש צורך בחקיקתם אולם יש ערכי יסוד שאינה יכולה להתכחש להם, שהם מעל לריבונותה והם מקור הסמכות לריבונותה. ערכים כגון: ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל, שנקבעו ע"י ריבון העולם, הם התשתית הרעיונית והמשפטית של מדינת ישראל הריבונית. ואת כל אלו קובעת השבת.
ביום העצמאות תש"ח, בו הוכרה לראשונה השבת כגורם קובע במדינה, נחתמה מגילת העצמאות הפותחת בהכרזה "בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית... והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי". המדינה מכירה בהנחות יסוד אפריוריות שעל אדניהם הושתתה: ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל. הריבונות המדינית לא יכולה לערער עליהם. זה ייחודה של מדינת ישראל כמדינת לאום ייחודי, שאין דומה לה בעולם כולו. וכל אלו מתבטאים ברעיון השבת.
אינני שוגה באשליות. עדיין לא כולם מכירים בריבון העולם בהכרתם האנושית. הם יכנו אולי את השבת ואת ערכי היסוד שלנו כתרבות לאומית, או כצורך אנושי סוציאלי. אולם היא הנותנת. בעל כורחם הם מכירים בערכים קבועים שהם מכירים ומתחשבים בהם. וכבר אמר על כגון דא הרב קוק (שהיה הראשון שטבע את המטבע הלשונית "מדינת ישראל"):
אין אנו מצטערים, אם תוכל איזו תכונה של צדק חברותי להיבנות בלא שום ניצוץ של הזכרה
א-להית, מפני שאנחנו יודעים שעצם שאיפת הצדק, באיזו צורה שתהיה, היא בעצמה ההשפעה
הא-להית היותר מאירה.
השבת – פרשת המים
לא בכדי רואה ההלכה את שמירת השבת כערך הבסיסי לכל קיומה של היהדות. השבת היא פרשת המים בין מי שמכיר בסמכות התורה למי שכופר בה. כי הכרה בשבת היא הכרה ישירה, או עקיפה, בבריאת החומר ובעליונותה של הרוח עליו. היא ה"מפץ הגדול" שממנו מתחילה ההוויה המטריאלית שבה אנו חיים. גם אם לא זכינו שכל אחד ואחד מישראל מכיר בשבת כערך עליון בחייו האישיים, היותו חלק ממסגרת לאומית המכירה בשבת, שחקקה אותה כיום שבתון רשמי וקובעת את מועדיה בהתאם לשבת, משייכת אותו לערכיה של מסגרת זו. (כדי להבטיח את המשכיותה של המסגרת ואת הזדהותם של האזרחים עם ערכיה יש לחנך, להסביר, להפנים ולא לסמוך על הנס שהמסגרת לכשעצמה תעשה זאת).
יש כאן פרדוכס מעניין. דווקא ניידותו של יום העצמאות, בגלל השבת, היא המעניקה לו יציבות. יום העצמאות נקבע על פי כללי הלוח העברי, על שני מחוגיו, החודשי והשבועי. מצד אחד נקודת המוצא הקבועה שלו היא ה' באייר ומאידך יש להתחשב בשבת (תקדים לכך מצינו בפורים. ר' המשנה הראשונה של מסכת מגילה: "מגילה נקראת בי"א בי"ב בי"ג בי"ד ובט"ו"). תופעה ייחודית זו מעגנת אותו בלוח השנה היהודי, וכוללת אותו בין מועדי ישראל ההיסטוריים. היא המבססת את הריבונות העצמאית של מדינת ישראל כמדינת היהודים הדמוקרטית. והיא שתביא את העם היושב בציון גם לעצמאות תרבותית מלאה, וזו תביא את העולם כולו לקבל מאתנו השראה "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".
תורה מן השמים
הלכות קבלת שבת מוקדמת
הנס של השמן המיוחד של יעקב אבינו
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
מתנות בחינם
מהפרי ועד הגאולה
הכל מתחיל בפנים
איך ללמוד אמונה?
איך הסדר המוכתב מהווה חירות?
ראיית המבט השלם
הקשר בין ניצבים לראש השנה