מקדש משמיים | הרב ישראל אריאל | בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
צו

קטגוריה משנית

3 דק' קריאה

בפרשתנו אנו קוראים על עבודה מיוחדת של הכהן עם בוקר במקדש, בהכנת האש והעצים על גבי המזבח, ככתוב: "וביער עליה הכהן עצים... אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ויקרא ו, ג-ו). עבודה זו היא מצוות עשה מן התורה, כמובא בספר המצוות לרמב"ם (עשה כט): "אף על פי שהאש יורדת מן השמיים - מצווה להביא מן ההדיוט". מדברי הפרשנים נראה שהאש שירדה משמיים בעבר – בעת חנוכת המשכן, וכן במקדש שלמה, נותרה כאש תמיד על המזבח. למסקנה, מצווה להביא בכל יום אש חדשה, למרות האש השמיימית הבוערת ולוחשת על גבי המזבח.

בעל ספר החינוך (מצווה קלב) תמה: מאחר שיש על המזבח אש שמיימית קבועה, מדוע נצטווה הכהן להוסיף אש חדשה ובכך לפגום באש הקודש הבוערת משמיים? ומשיב: "ידוע הדבר... כי ניסים גדולים אשר יעשה האל אל בני אדם בטובו הגדול - לעולם יעשם דרך סתר, ונראים העניינים נעשים קצת - כאילו הם בדרכי הטבע... כי גם בנס קריעת ים סוף כתוב: 'ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה [בדרך הטבע]... ויבקעו המים'... ומזה העניין ציוונו להבעיר אש במזבח, אף על פי שיורדת אש מן השמיים כדי להסתיר הנס"!

המתבונן במצווה זו רואה דבר בולט לעין: ה'אש מן ההדיוט' אהובה על הקב"ה יותר מן האש השמיימית, וכאומר לאדם: את האש הניסית שלי תסתיר ותחביא, כי העיקר במקדש הוא האש שלך - של בשר ודם! כלל ידוע בדברי חז"ל: אין סומכין על הנס, אף לא במקדש. כך גם כתב הרמב"ן (ויקרא כו, י): "התורה לא תסמוך דיניה על הניסים".

לאור האמור, יש לתמוה על תלמידי חכמים בדורנו, המדברים בפומבי על מקדש ניסי שיירד משמיים, וכגון מה שכתב בעל ספר 'שלהבת-י-ה' (עמ' 59-56) שבית המקדש "כולו שמיימי", "כולו אש היורדת מן השמיים", ו"כשנראה בעינינו בית מקדש של אש, אז אנו ניגש ונבנה סביבו בית מקדש של אבנים ועצים". בדבריו אלה המציא דברים מן הדמיון, ובסתירה גמורה למצוות התורה הקובעת דבר ברור: "ועשו לי מקדש"! כלומר, המצווה היא לבנות מקדש בידיים ובעשרת האצבעות. מצווה זו מנוסחת בדיוק כמו מצוות ציצית: "ועשו להם ציצית", וכל בר בי רב יודע, כי ציצית עושים בידיים ולא מחכים שתרד 'ציצית של אש' משמיים.

כלל גדול לימדנו הרמב"ם ב'איגרת תחיית המתים', שיש הרגל רע אצל המון העם, שהדבר האהוב והחביב עליהם ביותר הוא לעשות מכל דבר בתורה נס ופלא, וככל שהדבר מנוגד לשכל – כך הוא נחשב יותר ל'תורה' ול'מצווה'. ובלשונו: "יברחו [ההמון] מהיות דבר על מנהג הטבע". כך נהפכת התורה לרעיונות הזויים ופורחים באוויר. וממשיך הרמב"ם: "אנחנו [יחידים בדור] נשתדל לחבר בין התורה והשכל", ונסביר שמצוות התורה בנויות על אדני ההיגיון ועל "הסדר הטבעי" והמציאותי. ולעומת המון העם - "אנו נברח מאוד משינוי סדרי בראשית".

יש לרחם על תלמידי חכמים המוציאים מתחת ידם לציבור הרחב דברים מעולם הדמיון. מאידך, ראוי להזהיר כל יהודי מאמין מלהיות פתי המאמין לכל דבר, לבל יוסיף לאמונתו 'עיקר' חדש מעיקרי האמונה, היינו, 'מקדש של אש'. כידוע לכל, כל שינוי בתורה אינו אלא אפיקורסות, שכן כבר כתב הרמב"ם (יסודי התורה ט, א): "כל דברי התורה מצווין אנו לעשותן עד עולם... לפיכך אם יעמוד איש... ויפרש במצווה מן המצוות פירוש שלא שמענו ממשה... הרי זה נביא שקר".

ראוי, אפוא, שתהיה מצווה זו נר לרגליו של אדם, ש'אש מן ההדיוט' יקרה בעיני הקב"ה מאש שמיימית, בוודאי בניינו של מקדש שלם, שיבנוהו בני אדם בעמלם ובעשר אצבעותיהם - יקר בעיני ה' מ'מקדש של אש' הלקוח מעולם הדמיון.
מתוך העיתון בשבע

צו