ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- ראש השנה
- הלכות ראש השנה
- הלכה מחשבה ומוסר
- ברכות
- סעודה וברכות הנהנין
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
רחל בת יקוט
הלימוד יתחיל מהגמרא דרך פרושי הראשונים ועד לפסיקת האחרונים וההלכה למעשה.
א. מקור מנהג הסימנים:
שנינו בכריתות: (ו א)
"אמר אביי: השתא דאמרת סימנא מילתא היא, יהא רגיל איניש למיכל ריש שתא קרא ורוביא, כרתי, סילקא ותמרי".
והוסיפו הראשונים שיש לומר יהי רצון השייך לכל מאכל. וכ"כ השו"ע: (תקפג א)
"יהא אדם רגיל לאכול בר"ה רוביא דהיינו תלתן, כרתי, סילקא, תמרי, קרא. וכשיאכל רוביא יאמר: יה"ר שירבו זכיותינו; כרתי, יכרתו שונאי ה'; סלקא, יסתלקו אויבינו; תמרי, יתמו שונאי ה'; קרא, יקרע גזר דיננו ויקראו לפניך זכיותינו".
והוסיף המשנה ברורה: (שם סק"ב; סק"ה)
"וכתב א"ר בשם של"ה יתעורר אדם בתשובה כשיאמר יהי רצון ויתפלל ע"ז בלב שלם:
והנה כל אלו הענינים עושין הכל לסימן טוב ולכן פשיטא שיזהר מאד שלא יכעוס בימים האלו מלבד גודל האיסור כדי שיהיה לסימן טוב רק יהיה שמח לבו ובטוח בד' עם התשובה ומעשים טובים".
ב. ברכות על מאכלים בתוך הסעודה:
שנינו בגמרא: (ברכות מא:)
"איתמר: הביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה; אמר רב הונא: טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם. וכן אמר רב נחמן: טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם; ורב ששת אמר: טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם...ופליגא דרבי חייא, דאמר רבי חייא: פת פוטרת כל מיני מאכל, ויין פוטר כל מיני משקים.
אמר רב פפא, הלכתא: דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה - אין טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, ושלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה - טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם; לאחר סעודה (הכוונה לפני ברכת המזון!)- טעונים ברכה בין לפניהם בין לאחריהם".
ובאר רש"י:
"הביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה - ולא ללפת את הפת, דאם כן - הוו להו טפלה, ואין חולק בדבר שאין טעון ברכה לא לפניו ולא לאחריו, אלא: לפעמים שבא למתק את פיו בתוך הסעודה בפירות.
מברך לפניהם - דלאו טפלה נינהו.
ולא לאחריהם - דברכת המזון פוטרתן.
בין לפניהם בין לאחריהם - דלא פטר אלא מידי דזיין, והני לא זייני.
פת פוטרת - בין לפניהם בין לאחריהם".
(באור דברי רב פפא)
"דברים הבאים מחמת הסעודה - ללפת בהן את הפת.
אין טעונין ברכה - דהוו להו טפלה, הלכך: כל מידי, בין מזון בין פירות, שהביאו ללפתן - אין בו ברכה לא לפניו ולא לאחריו.
שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה - כגון דייסא, וכן כרוב ותרדין, שאינן לפתן ובאין למזון ולשובע.
טעונין ברכה לפניהן - דלאו טפלה נינהו, ואינן בכלל לחם דנפטר בברכת המוציא.
ולא לאחריהן - דמיני מזון נינהו, וברכת המזון פוטרתן.
דברים הרגילים לבא לאחר סעודה - כגון פירות, אפילו הביאן בתוך הסעודה שלא מחמת לפתן.
טעונין ברכה בין לפניהן - דלאו טפלה נינהו.
בין לאחריהם - דאין ברכת המזון פוטרתן, דלאו מזוני נינהו".
חשוב וסכם לעצמך את שיטת רש"י: א.על אלו מאכלים מברכים בסעודה ועל אלו לא מברכים. ב. כאיזה דעה (מתוך האמוראים שהובאו בגמרא) הכריע רב פפא.
אחרי שחשבת... המשך לקרוא.
לדעת רש"י כפי שבאר את רב פפא אין מברכים בתוך סעודה רק על מאכלים שמלפתים את הפת מדין עיקר וטפל (ובזמננו הם בעיקר הממרחים והסלטים שאוכלים עם הלחם) אולם המאכלים הבאים לצורך שביעה (כגון בשר, אורז וכד') יש לברך עליהם! ודברים הרגילים לאוכלם לאחר הסעודה (וכנ"ל, הכוונה לפני ברכת המזון) יש לברך עליהם ברכה ראשונה וברכה אחרונה אפילו אם אוכלם בתוך הסעודה ויוצא שפסק רב פפא כדעת רב ששת (ובכלל מאכלים אלו מנות אחרונות, פירות וכד').
כידוע לכולנו אנו לא נוהגים כך היום אלא כשיטות ראשונים אחרות שנפסקו להלכה.
תוספות (שם ד"ה הלכתא) הקשה על רש"י כמה קושיות ובאר את רב פפא באופן אחר, וזה הסברו:
"על כן פי' ר"י דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה כלומר הרגילים לבא מחמת הסעודה בפת שרגילים לאכלן עם הפת כגון בשר ודגים וכל מיני קדרה והביאן בתוך הסעודה אין טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם אפי' אכלן בתוך הסעודה בפני עצמן בלא פת דכיון דמשום פת הם באין הפת פוטרתן
אבל דברים שאין דרכן לבא בתוך הסעודה כגון תמרים ורמונים ושאר כל פירות שאין רגילים ללפת בהן את הפת טעונין ברכה לפניהן דכיון דלאו משום לפתן אתו אין הפת פוטרתן והיינו כר"נ וכרב הונא דלעיל דאמרי דטעונין ברכה לפניהן ולא לאחריהן...
ואם הביאו דברים שהזכרנו אחר הסעודה פי' לאחר שמשכו את ידיהם מן הפת שוב אין הפת פוטרתן כלל והוי כמו שאכלן בלא שום סעודה ובין דברים הרגילים לבא מחמת הסעודה ובין דברים שאין רגילים לבא מחמת הסעודה טעונים ברכה לפניהם ולאחריהם דאכל דברים דלעיל קאי
ועכשיו אין לנו דין זה דאין מנהג שלנו למשוך ידינו מן הפת כלל עד לאחר בהמ"ז אלא כל שעה שאנו אוכלין פירות או שום דבר קודם בהמ"ז דעתנו לאכול פת כל שעה
וקיי"ל כפסק דרב פפא".
הרא"ש פסק כתוספות אלא שהוסיף הגדרה לסוגי המאכלים, וזה לשונו: (ברכות פ"ו סימן כ"ו)
"הלכך נראה לפרש דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה היינו כגון בשר ודגים וירק ודייסא שרגילין לקבוע עיקר הסעודה עליהם ולאכול בהן את הפת הלכך אפילו אכלן בלא פת אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם כיון דעיקר הסעודה הם פוטרן ברכת הפת וכן ברכת המזון פוטרן...
הלכך נראה לפרש דדברים הבאים שלא מחמת הסעודה כגון תאנים וענבים וכל מיני פירות ומקרי שלא מחמת הסעודה לפי שאינן כמו בשר ודגים ומינין מלוחין שרגילים לאכול ולבא לעיקר הסעודה לפניהם טעונים ברכה לפי שברכת המוציא אינה פוטרתן כיון דלאו מעיקר סעודה הן ולא לאחריהם דברכת המזון פוטר כל מה שאכלו בתוך הסעודה והיינו כרב הונא ורב נחמן ודלא כרב ששת".
לדעת התוספות והרא"ש כל המאכלים שאוכלים אותם לעיקר הסעודה כמו כל המאכלים העיקרים של הסעודות שלנו אינם טעונים ברכה כלל. אולם מאכלים שאין הדרך לאוכלם עם פת ואינם עיקר הסעודה טעונים ברכה ראשונה ולא ברכה אחרונה (כדעת רב הונא ורב נחמן). ואם אוכל כל מאכל לאחר שסיים סעודתו אעפ"י שעומד לפני ברכת המזון צריך לברך עליו ברכה ראשונה ואחרונה.
הפוסקים פסקו כדעת התוספות. זה לשון השולחן ערוך: (או"ח סימן קעז סעיפים א-ב)
"דברים הבאים בתוך הסעודה, אם הם דברים הבאים מחמת הסעודה דהיינו דברים שדרך לקבוע סעודה עליהם ללפת בהם את הפת, כגון: בשר, ודגים, וביצים, וירקות, וגבינה, ודייסא ומיני מלוחים, אפי' אוכלם בלא פת אין טעונין ברכה לפניהם, דברכת המוציא פוטרתן; ולא לאחריהם, דברכת המזון פוטרתן;
ואם הם דברים הבאים שלא מחמת הסעודה, דהיינו שאין דרך לקבוע סעודה עליהם ללפת בהם את הפת, כגון: תאנים וענבים וכל מיני פירות אם אוכל אותם בלא פת, טעונין ברכה לפניהם דברכת המוציא אינה פוטרתן, דלאו מעיקר סעודה הם; ואינם טעונים ברכה לאחריהם, דכיון שבאו בתוך הסעודה בהמ"ז פוטרתם...
ודברים הבאים לאחר סעודה קודם ברכת המזון, שהיה מנהג בימי חכמי הגמרא שבסוף הסעודה היו מושכים ידיהם מן הפת ומסירים אותו וקובעים עצמם לאכול פירות ולשתות כל מה שמביאים אז לפניהם, בין דברים הבאים מחמת הסעודה בין דברים הבאים שלא מחמת הסעודה, טעונים ברכה בין לפניהם בין לאחריהם, דהמוציא ובהמ"ז אין פוטרין אלא מה שנאכל תוך עיקר הסעודה; ודין זה האחרון אינו מצוי בינינו, לפי שאין אנו רגילין למשוך ידינו מן הפת עד בה"מ".
ג. ברכה על סימני הפירות והירקות בסעודת ראש השנה:
פירות:
העולה מהנ"ל שעל הפירות שאוכלים כסימנים בראש השנה בוודאי שמברך עליהם בורא פרי העץ מכיון שברור שאינם חלק עיקרי מהסעודה ואינם באים ללפת את הפת, ומאידך פשוט שאין לברך עליהם ברכה אחרונה שהרי ברכת המזון פוטרת את כל המאכלים שנאכלים במשך הסעודה.
ירקות:
בסימני הירקות אנחנו נכנסים קצת לבעיה. המציאות היא שרוב הסימנים שברכתם בורא פרי האדמה מובאים לפנינו כשהם מבושלים, (כמו כרתי, סילקא ועוד) או כסלטים שדרכם תמיד ללפת את הפת (כמו סלט גזר וכד'). על מאכלים אלה אין לברך בתוך הסעודה כיון שהם נכללים בקטגוריה הראשונה בדברי רב פפא לעיל.
אולם בראש השנה ישנם סימנים שקשה לומר שהם טפלים לפת או שהם חלק עיקרי בסעודה שהרי את חלקם איננו מכירים כלל מהסעודות במשך השנה ורק בראש השנה אנחנו זוכים לאוכלם. האם אפשר לומר שהם נפטרים בברכת המוציא?
אכן נחלקו בזה הפוסקים:
בשו"ת דברי יציב (או"ח רנב ג ) פסק שיש לברך על אחד הסימנים בורא פרי האדמה "ואפשר דגם כאן בארה"ק שמצויים אלו המינים, מ"מ אין רגילות לאוכלן ואינו בא מחמת סעודה ומביאן רק לשם סימנא, ואוכלן קודם אכילת הסעודה אחר פרוסת המוציא ול"ש בא מחמת סעודה".
לעומתו פסק הרב אוירבך (בפסקים המצורפים למחזור המפורש) שיש לברך בורא פרי האדמה דווקא על קרא, כיון שהוא אינו מצוי בינינו.
הרב עובדיה (יחוו"ד א נא) פסק שאין לברך כלל בופה"א על הסימנים.
בדיני המועדים להרב דיבליצקי כתב שהדרך המובחרת היא לברך בופה"א על ירק שבוודאי לא נפטר בברכת המוציא כמו: בננה, אבטיח וכד' ובזה יצא מכל הספקות.
נראה שאפשר להציע דרך נוספת והיא לאכול את הסימנים דווקא עם פת ובאופן זה בוודאי שהירק טפל לפת.
ד. ברכת שהחייינו בסעודת לילה שני של ראש השנה
נחלקו הראשונים האם יש לברך שהחיינו בקידוש בליל יום ב של ראש השנה ומחלוקתם קשורה לספק האם שני הימים הם קדושה אחת ארוכה או שתי קדושות נפרדות. ולא נאריך בזה.
הרא"ש במסכת ראש השנה הביא את דעות הראשונים, ואלו דבריו: (פ"ד סימן יד)
"לענין זמן בליל שני כתב רש"י בתשובה: רבותינו אמרו שאין אומרים אלא ביום ראשון לפי שהן קדושה אחת וכיומא אריכתא דמי מה שאין כן בשני ימים טובים של גליות שהן משום ספק ושתי קדושות הם ואומר זמן בשניהם. אבל אני אומר (רש"י) שצ"ל בו זמן וכן נוהגין במקומינו ובכל המקומות שעברתי...וטעמא משום דאף בזמן ב"ד פעמים שהיו עושין שניהם יום טוב אע"פ שלא היה שם ספק דיום שני היה עיקר יום טוב והיו גומרים יום ראשון בקדושה כדי שלא יזלזלו לשנה הבאה אבל לענין זמן ממה נפשך אי ספיקא הוא אומר ואי אמנהגא דב"ד סמכינן שהיום נוהגים קודש ולמחר קודש אומר זמן דהא מיום שני היו מונין תיקון המועדות והוא עיקר ר"ה וצ"ל בו זמן וכן הלכה ע"כ. וכן כתב רשב"ם בשם רש"י זקנו וכן מסתבר טעמא הלכך י"ל זמן גם ביום שני. והגאונים כתבו שאין לומר זמן בשני לא בקדוש ולא בשופר. וכן כתב רבינו יצחק בר יהודה... וטוב שיקח אדם פרי חדש ויניחנו לפניו ויברך שהחיינו ויהיה דעתו על הפרי ויצא ידי ספק וכן היה אומר רבינו מאיר ז"ל".
אם כן נחלקו בדבר הראשונים והרא"ש הכריע שמעיקר הדין יש לברך ורק למצוה מן המובחר טוב שיהיה בגד חדש או פרי חדש על השולחן שגם עליו תחול ברכת שהחיינו.
וכך פסק השו"ע: (או"ח תר ב)
"בקידוש ליל שני (ילבש בגד חדש) או מניח פרי חדש ואומר שהחיינו; ואם אין מצוי (בגד חדש או) פרי חדש, עם כל זה יאמר שהחיינו".
ואכן בקהילות ישראל נוהגים "לשמור" פרי חדש ולא לאוכלו ביום הראשון כדי לצרפו לברכת שהחיינו של היום השני.
אולם יש לברר: אם הברכה חלה גם על הפרי לכאורה יש לאוכלו מיד ולא להמתין עד אחרי נטילת ידים וברכת המוציא שהם מהווים הפסק גדול בין הברכה לאכילת הפרי ואכן יש נוהגים לאוכלו דוקא לפני נטילת ידים, ויש נוהגים לאוכלו בתוך הסעודה ואולי הסברא היא שמכיון שעיקר ברכת שהחיינו היא על היום אין לחשוש כ"כ להפסק בין הברכה לאכילת הפרי ועוד שעיקר ברכת שהחיינו ניתקנה על ראיית פרי חדש ולא על אכילתו.(שו"ע או"ח רכה ג: "הרואה פרי חדש מתחדש משנה לשנה, מברך: שהחיינו, ואפילו רואהו ביד חבירו או על האילן, ונהגו שלא לברך עד שעת אכילה. הגה: ומי שבירך בשעת ראייה, לא הפסיד").
ה. ברכה אחרונה על מאכלים הנאכלים סמוך לסעודה:
דנו הראשונים במקרה שאדם אוכל מאכלים שונים ומיד אח"כ נוטל ידיו ואוכל לחם האם עליו לברך ברכה אחרונה על המאכלים הללו או שהם נפטרים בברכת המזון?
הסוגיא רחבה והדינים מסתעפים ומשתנים ממאכל למשנהו, נשתדל להביא את עיקר הסוגיא הנוגעת אלינו.
כתב הרשב"א: (ברכות מא ב)
"ואני מסתפק בענין שמועתינו, לפי שרב פפא לא דבר אלא בג' מדות לבד שהן בתוך הסעודה מחמת הסעודה ובתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה ולאחר הסעודה ועדיין יש מדה רביעית שלא נתפרשה והיא דברים הבאים לפני הסעודה ושדעתו לאכול פת אחריהן, לפי שיש לומר שהם כדברים הבאים לאחר הסעודה וטעונין ברכה לפניהם ולאחריהם, או נאמר שהם כדברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה שאף הן מעוררין התאוה וגורמין בריבוי המזון ולפיכך אף הן אינן טעונין ברכה לאחריהם, ולפי הסברא הראשונה עיקר שכל שהוא קודם הסעודה אינו מכלל הסעודה כלל".
לעומתו כתב הרא"ש: (פסחים פ"י סימן כד)
"דברים הבאים לפני הסעודה כגון פרפראות ויין שבא לגרר ולהמשיך לסעודה בכלל הסעודה הן ונפטרין בברכת המזון".
לפנינו הראשונים שנחלקו בזה. (אמנם יש אחרונים שרצו לומר שאין כאן מחלוקת: הרא"ש דיבר במאכלים הגוררים את התאבון ולכן שייכים לסעודה ואילו הרשב"א דיבר על מאכלים שלא קשורים לסעודה).
השו"ע לא פסק במפורש במקרה הזה והאחרונים ניסו להוכיח את שיטתו ממקורות שונים.
בנוסף מצאנו את דעת התוספות שכתב: (פסחים ק ב ד"ה "ידי יין")
"הלכך אם בירך על היין לפני המזון ודעתו לשתות בתוך המזון א"צ לברך אחריו על הגפן ולא תוך המזון בפה"ג אבל אם נמלך אינו פוטר וגם צריך לברך אחריו ברכה מעין שלש".
מחדש התוספות שאם אדם אוכל לפני הסעודה מאכל שרוצה לאוכלו גם בתוך הסעודה אין לו לברך ברכה אחרונה על המאכל לפני הסעודה כיון שהוא קשור לסעודה ונחשב כחלק מהסעודה בכך שהוא פוטר את המאכל השני מברכה בתוך הסעודה ולכן ברכת המזון פוטרתו.
אמנם בארו האחרונים שכל זה נאמר דווקא במאכלים כאלו שצריך לברך עליהם בתוך הסעודה אולם מאכלים שבכל מקרה אין לברך עליהם בתוך הסעודה ממילא א"א לומר שהברכה על המאכל לפני הסעודה פוטרת את המאכל שבתוך הסעודה ולכן יש לברך ברכה אחרונה על מאכל כזה לפני הארוחה.
עפי"ז פסק המשנה ברורה לחלק בין פירות הנאכלים לפני הסעודה לירקות הנאכלים לפניה. וזה לשונו: (קעו ב)
"א) הרוצה לאכול קודם נט"י לסעודה מדברים שצריך לברך עליהם בתוך הסעודה כגון פירות ובדעתו לאכול פירות גם בתוך הסעודה ומכוין עכשיו בברכה זו לפטור גם מה שיאכל בתוך הסעודה א"כ הוי הכל לצורך סעודה וא"צ לברך אחריהם דבהמ"ז יפטור הכל כמו מה שפוטרת מה שאוכל בתוך הסעודה ואם לא יאכל פירות בתוך הסעודה צריך לברך ב"א עליהם דכיון שאכלן קודם הסעודה אין שייכין לסעודה כלל. ואפילו אם לא בירך ב"א קודם נט"י צריך לברך בתוך הסעודה.
ב) אבל אם אכל קודם הסעודה דברים שא"צ ברכה עליהם כשאוכלן בתוך הסעודה [כגון מיני לפתן ופרי אדמה...] א"כ אפילו אם דעתו לאכול מהם גם בתוך הסעודה אינו מועיל להם כלל הברכה ראשונה דבלא"ה הם נפטרין ע"י ברכת המוציא וע"כ מה שאוכל קודם הסעודה אין שייך כלל להסעודה וצריך לברך עליהם ברכה אחרונה בורא נפשות רבות".
אמנם הפוסקים הספרדים חלקו על הכרעתו של המשנה ברורה ופסקו שלעולם יש לברך ברכה אחרונה על פירות שאוכלם לפני הסעודה אעפ"י שמתכוין לאכול עוד פירות בתוך הסעודה. כך עולה מדברי הבא"ח (שנה ראשונה נשא ד) כף החיים (קעז ז) וכ"פ הרב אליהו.
לעומתם הרב עובדיה (יחוו"ד א פב) חשש לברכה לבטלה ומדין ספק ברכות להקל פסק שאין לברך כלל ברכה אחרונה.
מכל מקום הסכימו הפוסקים שלכתחילה אין לעשות מעשה ולאכול ללא צורך לפני הסעודה כדי להתרחק מספק ברכות. (אך לדעת המ"ב נראה שיכול לכתחילה לאכול פירות לפני הסעודה ולא לברך עליהם ברכה אחרונה על סמך שיאכל פירות גם בתוך הסעודה)
לפי כל זה יוצא שהאוכל פרי לסימן בראש השנה לפני נטילת ידים נכנס לבעיה הנ"ל ולכן כתבו הפוסקים שיאכל רק פחות מכזית או שלדעת המ"ב יתכוון בברכה לפטור את הפירות שיאכל בתוך הסעודה.
ו. סיכום
א. המנהג לאכול סימנים בראש השנה יסודו בהררי קודש ויש לקיימו באופן הראוי ליום זה.
ב. אין לברך על המאכלים העיקריים הנאכלים בתוך הסעודה (סעודת פת).
ג. פירות, ליפתן, ומנות אחרונות שבאים לקינוח ולא לשביעה יש לברך עליהם ברכה ראשונה גם בתוך הסעודה.
ד. סימנים בראש השנה: סימנים שברכתם בורא פרי העץ יש לברך. סימנים שברכתם בורא פרי האדמה נחלקו הדעות: לכו"ע אם אוכלו רק עם פת לא מברך ומאידך אם אוכל ירק שלא רגילים לאוכלו בסעודה (אבטיח, בננה) מברך. ואם אוכל סימן בפני עצמו כשהוא מבושל או כסלט נחלקו האחרונים (י"א יברך י"א יברך דווקא על קרא וי"א לא יברך כלל) והנוהג לברך יכול להוציא ידי חובה את הנוהג שלא לברך.
ה. ברכה אחרונה על פירות לפני הסעודה: הכרעת המ"ב שאם מתכוון לאכול פירות גם בסעודה יכוון לפטור אותם ולא יברך ואם לאו יברך. הפוסקים הספרדים פסקו לברך בכל מקרה והרב עובדיה פסק לא לברך מדין ספק ברכות ולספרדים אין לעשות כן לכתחילה. (ובשבת כדי להרבות בברכות נהגו להקל)
ו. בקידוש ליל יום ב של ראש השנה מברכים שהחיינו. יש לכלול בברכה פרי או בגד חדש. ואף אם אין מברך.
ז. הנוהגים לאכול את הפרי החדש בליל יום ב לפני נטילת ידים יקפידו לאכול פחות מכזית כדי לא להיכנס לספק ברכה אחרונה. (ולמ"ב כנ"ל)
קול צופיך - הרב שמואל אליהו יִמְלךְ ה' לְעולָם אֱלהַיִךְ צִיּון לְדֹר וָדֹר הַלְלוּיָהּ
הדרך להמלכת ה'
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
