ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- הלכות שבת
- מלאכות שבת
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
רחל בת יקוט
בשיעור שלפנינו נשתדל להבהיר מושגים יסודיים וחשובים אלו יחד עם הבהרת הדרך הנכונה להכנת תה בשבת.
הלימוד יתחיל מהגמרא דרך פרושי הראשונים ועד לפסיקת האחרונים וההלכה למעשה.
א. כלי ראשון, כלי שני ועירוי (שפיכה על מאכל בשבת):
שנינו במשנה: (שבת מב א)
"האילפס והקדרה שהעבירן מרותחין - לא יתן לתוכן תבלין, אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי".
ופירש רש"י :
שהעבירן - מן האור
לא יתן לתוכן תבלין - משתחשך, דכלי ראשון כל זמן שרותח מבשל.
אבל נותן הוא לתוך הקערה - דכלי שני אינו מבשל.
תמחוי - כעין קערה גדולה שמערה כל האילפס לתוכה, ומשם מערה לקערות.
מקור נוסף בענין זה ישנו בגמרא: (מ א)
"אמר רבי יצחק בר אבדימי: פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ ובקשתי להניח לו פך של שמן באמבטי, ואמר לי: טול בכלי שני ותן. שמע מינה תלת, שמע מינה: שמן יש בו משום בשול, ושמע מינה: כלי שני אינו מבשל, ושמע מינה: הפשרו זהו בשולו".
מהמקורות האלו מבואר שבישול בשבת אסור בכלי ראשון (כלומר הכלי שבו בושל המאכל) אפילו כבר ירד הכלי מהאש כל עוד הכלי חם דיו כדי לבשל, ואילו כלי שני (היינו הכלי אליו הועבר המאכל מכלי הראשון שבו התבשל) אינו מבשל כלל ואפשר לכאורה להניח בתוכו מאכלים שאינם מבושלים.
הראשונים נחלקו האם מותר לערות מים חמים מכלי ראשון על גבי מאכלים לא מבושלים. היינו, אחרי שראינו שכלי ראשון מבשל וכלי שני לא מבשל הסתפקו הראשונים מה דינו של עירוי מכלי ראשון שהוא מצב ביניים בין כלי ראשון לכלי שני . אם נגדיר עירוי ככלי ראשון נמצא שהוא מבשל ואסור ואם נגדירו ככלי שני אינו מבשל ומותר.
תוספות (מב ב ד"ה אבל) מביא את השיטות השונות וזה לשונו: (העיקר השיטות הראיות פחות עקרוניות)
"אבל נותן הוא לתוך הקערה כו' - מהכא ליכא למידק דעירוי ככלי שני מדקתני לא יתן לתוכה תבלין ולא אשמעינן רבותא אפילו שלא יערה על הקערה שתבלין בתוכה דאדרבה דוק מסיפא דקתני אבל נותן הוא לתוך הקערה ולא קתני מערה על הקערה שתבלין בתוכה ורבינו שמואל מביא ראיה דעירוי ככלי שני מהא דקי"ל תתאה גבר ולר"י נראה דעירוי ככלי ראשון ומביא ראיה דבזבחים בפרק דם חטאת (דף צה: ושם) ת"ר אשר תבושל בו אין לי אלא שבישל בו עירה לתוכו רותח מניין תלמוד לומר [אשר תבושל] בו ישבר אלמא דעירוי חשיב מבשל ונראה דעירוי לא הוי ככלי ראשון ולא ככלי שני אלא מבשל כדי קליפה דהא קי"ל כשמואל דאמר תתאה גבר ומ"מ מבשל כדי קליפה דאמר התם תניא כוותיה דשמואל חם לתוך צונן קולף".
אם כן מצאנו שלוש שיטות בראשונים: רשב"ם סובר שעירוי מכלי ראשון אינו מבשל ודינו ככלי שני, ר"י סובר שעירוי מבשל כפי שכלי ראשון מבשל, ומסקנת התוספות שעירוי הוא מצב ביניים המבשל רק את החלק החיצוני של המאכל ולא את כולו. ומ"מ לדעת התוספות עירוי מבשל מהתורה.
השו"ע(שיח י) פסק כדעת התוספות: (כך מתבאר מהבית יוסף ומהנושאי כלים על השו"ע)
"אסור ליתן תבלין בקערה ולערות עליהן מכלי ראשון".
מכל הנ"ל עולה שכללי הבישול בשבת נקבעים לפי 'חומרת' הכלי: כלי ראשון מבשל, עירוי מכלי ראשון מבשל כדי קליפה, וכלי שני אינו מבשל.
לפי זה מותר להניח מאכלים שאינם מבושלים (לדוגמא תיון) בתוך כלי שני.
אלא שהדברים אינם כל כך פשוטים. לכאורה יש לעיין אם הכלל הנ"ל נכון בכל המאכלים מדוע נקטה המשנה לעיל דווקא את הדוגמא של תבלין, מדוע לא כתבה המשנה "האילפס והקדרה שהעבירן מרותחין - לא יתן לתוכן מאכל אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי" ומדלא כתבה כך משמע שדווקא תבלין מותר להניח בתוך כלי שני, מאידך לשון הגמרא בסיפורו של רב יצחק בר אבדימי היא מוחלטת "כלי שני אינו מבשל" ומשמע שכלי שני אינו מבשל כלל!
ב. קלי הבישול:
לצורך הבהרת הענין עלינו להכיר את המושג קלי הבישול.
קלי הבישול כשמם כן הם: מאכלים המתבשלים בקלות רבה יותר ממאכלים רגילים.
שנינו במשנה: (קמה ב)
"כל שבא בחמין מערב שבת - שורין אותו בחמין בשבת. וכל שלא בא בחמין מערב שבת - מדיחין אותו בחמין בשבת. חוץ מן המליח הישן וקולייס האיספנין, שהדחתן זו היא גמר מלאכתן".
פרוש המשנה על פי רש"י:
כל מאכל שבושל לפני השבת מותר לשרותו בתוך מים חמים בשבת (ואפילו בכלי ראשון שהרי המאכל כבר בושל) ומאכל שלא בושל לפני השבת אין לשרותו במים חמים בשבת ורק להדיחו, דהיינו לערות עליו מים חמים , מותר,
חוץ ממליח ישן וקולייס האיספנין (סוגי דגים מלוחים) שאם לא בושלו לפני השבת אסור אפילו להדיחם בשבת ומבואר בגמרא שאיסור הדחתם הוא מהתורה.
נעמיק בהבנת המשנה:
לעיל ראינו מחלוקת ראשונים בדין עירוי מכלי ראשון. למחלוקת זו יש נפק"מ בהסבר המשנה שהרי המשנה התירה לערות מים חמים על מאכל שלא בושל לפני השבת ויש להבין האם ההדחה המותרת היא אפילו מכלי ראשון או לא.
כך כתבו התוספות: (לט א ד"ה וכל)
"וכל שלא בא כו' מדיחין אותו לפירוש רשב"ם דמפרש דעירוי ככלי שני אתי שפיר הכא דאין שורין אותו בכלי
ראשון אבל מדיחין אותו מכלי ראשון דרך עירוי אבל לפר"ת דמפרש דעירוי הוי ככלי ראשון ע"כ מדיחין אותו מכלי שני קאמר".
תוספות מבארים שההדחה המותרת במשנה לרשב"ם מותרת אפילו מכלי ראשון ואילו לר"ת מותרת רק מכלי שני שהרי לשיטתו עירוי מכלי ראשון מבשל.
יוצא איפוא לדידן שפסקנו להלכה שעירוי מבשל מהתורה כדי קליפה באור הסיפא במשנה הוא כדלהלן:
מאכל שלא בושל לפני השבת מותר לערות עליו מים חמים מכלי שני חוץ ממליח הישן וקולייס האיספנין שאסור מהתורה לערות עליהם אפילו מכלי שני מכיון שהם מתבשלים בקלות והדחתן מבשלתן ומכשירה אותם לאכילה.
מתברר שהכלל הגדול שייסדנו לעיל שכלי שני אינו מבשל, אינו מוחלט, שהרי במשנה רואים שמליח הישן וקולייס האיספנין מתבשלים אפילו על ידי עירוי מכלי שני.
מקור נוסף המערער על הכלל היסודי מצאנו לגבי איסור בישול מלח:
למדנו בגמרא: (מב ב)
"סבר רב יוסף למימר: מלח הרי הוא כתבלין, דבכלי ראשון - בשלה, ובכלי שני לא בשלה. אמר ליה אביי, תני רבי חייא: מלח אינה כתבלין, דבכלי שני נמי בשלה. ואיכא דאמרי, סבר רב יוסף למימר: מלח הרי הוא כתבלין, דבכלי ראשון - בשלה, בכלי שני לא בשלה. אמר ליה אביי, תני רבי חייא: מלח אינה כתבלין, דבכלי ראשון נמי לא בשלה ".
מחלוקת זו בגמרא בדין בישול מלח מערערת את כל הנחות היסוד שלנו, שהרי לפי הלישנא הראשונה מלח מתבשל גם בכלי שני כנגד הכלל שכלי שני אינו מבשל, ולפי הלישנא השניה מלח אינו מתבשל אפילו בכלי ראשון כנגד הכלל שכלי ראשון מבשל!!
ג. בישול בשבת – לפי דרגות הכלים או סוג המאכלים:
אחרי כל זאת יש מקום להיכנס לדיון עקרוני בכל הלכות בישול:
האם איסור בישול תלוי בסוג הכלי (ראשון שני שלישי וכו') או שמא יש לבחון כל מאכל ומאכל בפני עצמו ולהחליט שמאכל פלוני מתבשל אפילו בכלי עשירי ומאכל אלמוני אינו מתבשל אפילו בכלי ראשון.
מחד מהמקורות הראשונים שהבאנו בענין תבלין ובדבריו של רבי יצחק בר אבדימי עולה שישנה חלוקה של דרגות בכלים, ומאידך, במקורות העוסקים במליח ישן ובמלח משמע שיש לבחון כל מאכל לגופו.
נראה שנחלקו בזה רבותינו הראשונים:
זה לשון התוספות: (מ ב ד"ה ושמע)
"ושמע מינה כלי שני אינו מבשל - תימה מאי שנא כלי שני מכלי ראשון דאי יד סולדת אפי' כלי שני נמי ואי אין יד סולדת אפילו כלי ראשון נמי אינו מבשל ויש לומר לפי שכלי ראשון מתוך שעמד על האור דופנותיו חמין ומחזיק חומו זמן מרובה ולכך נתנו בו שיעור דכל זמן שהיד סולדת בו אסור אבל כלי שני אף על גב דיד סולדת בו מותר שאין דופנותיו חמין והולך ומתקרר. "
תוספות מבאר את החילוק שבין כלי ראשון לכלי שני משמע שנקט שזוהי חלוקה עקרונית בהלכות בישול.
לעומת דעה זו מצאנו את דעתו המעניינת של היראים וזה לשונו: (סימן רעד)
"ואין בישול תלוי לא בכלי ראשון ולא בכלי שני אך לפי שהוא דבר המתבשל פעמים שהוא דבר רך ומתבשל אף בכלי שני ויש דבר קשה שאפילו בכלי ראשון אינו מתבשל ויש דבר המתבשל בכלי ראשון ולא בכלי שני כדאמרי' בפ' כירה [מ"ב ב'] סבר רב יוסף למימר מלח כתבלין דכ"ר בשלה דכלי שני לא בשלה א"ל אביי תני ר' חייא מלח אינו כתבלין דבכלי שני נמי בשלה וכ"ו הלכך יזהר אדם שלא להכניס בשבת שום דבר בכלי שני ואף בכלי שלישי שהיד סולדת בו שאין אנו בקיאים בדברים רכים וקשים מי הוא מתבשל בכלי שני ומי הוא שאינו מתבשל ".
היראים למד מהסוגיא העוסקת במלח שאין לקבוע את איסור הבישול לפי הכלי המבשל אלא לפי כל מאכל ומאכל.
נעיין בלשון השולחן ערוך (שיח ט):
"כלי ראשון (פי' הכלי שמשתמש בו על האש) אפילו לאחר שהעבירוהו מעל האש מבשל, כל זמן שהיד סולדת בו".
מכך שהשו"ע דן ביחס לכלים ולא ביחס למאכלים נראה שנקט כתוספות.
לדעת התוספות יש לומר שקי"ל לחז"ל שמליח ישן קולייס האיספנין ומלח (לאחת הלישנות) הם מאכלים חריגים המוגדרים כקלי הבישול ומתבשלים אף בכלי שני ואולי אף בעירוי מכלי שני.
למחלוקת זו ולדיון זה השלכות מעשיות עקרוניות בהלכות בישול :
א. יש לדון האם אנו חוששים לכך שאיננו בקיאים בסוגי המאכלים מהם קלי הבישול ומה הם מאכלים רגילים ולכן יש להתייחס לכל המאכלים כקלי הבישול לבד מהמאכלים המפורשים בחז"ל שאינם קלי הבישול (כמו מים שמן ותבלין שוודאי מותר לתיתם בתוך כלי שני) או שמא להיפך דווקא המאכלים שחששו שקבעו חז"ל שהם מתבשלים בקלות בם אכן קלי הבישול וכל המאכלים האחרים אינם קלי הבישול.
ב. יש לדון האם קלי הבישול מתבשלים דווקא בכלי שני (כדמשמע בסוגית בישול מלח) או אפילו בעירוי מכלי שני (כדמשמע בדין מליח ישן וקולייס האיספנין) או שמא קלי הבישול מתבשלים אפילו בכלי עשירי.
בדברי היראים שהובאו לעיל מפורשות לדינא שתי הנקודות הנ"ל:
כל מאכל ומאכל יש לבחון באיזה כלי הוא מתבשל ישנם מאכלים המותרים לתיתם אפילו בכלי ראשון ויש מאכלים האסורים אפילו בכלי שלישי וממילא ה"ה בכלי עשירי כל עוד היד סולדת בו (שלא מצאנו בחז"ל התייחסות מיוחדת לכלי שלישי ואם היראים אסר אף בכלי שלישי יש לומר שיאסור אף בכלים הבאים) ולדינא יש להחמיר מכיון שאין אנו בקיאים בסוגי המאכלים. (יש לציין שספר היראים בשלמותו לא היה לפני האחרונים ולכן מצאנו שאחרונים חידשו דברים שהיו מפורשים בדבריו).
אמנם דעת הטור (שיח ה) שאין ללמוד ממליח ישן וממלח וכד' למאכלים אחרים ולחשוש שאף הם יתבשלו בכלי שני.
ד. פסיקת ההלכה:
השו"ע פסק בדרך כלל כלשון המשניות והגמרות ולא נקט לשון מוחלטת בענין בישול בכלי שלישי ובענין בישול של סוגי מאכלים שונים, בעקבות כך נחלקו הפוסקים והאחרונים במחלוקות קוטביות.
זה לשון השולחן ערוך: (שיח ד; ט)
"ואם הוא דבר יבש שלא נתבשל מלפני השבת, אין שורין אותו בחמין בשבת אבל מדיחים אותו בחמין בשבת, חוץ מן המליח הישן ומן הדג שנקרא קולייס האספנין שאינם צריכים בישול אלא מעט והדחתן היא גמר מלאכתן.
כלי ראשון (פי' הכלי שמשתמש בו על האש) אפילו לאחר שהעבירוהו מעל האש מבשל, כל זמן שהיד סולדת בו. לפיכך אסור ליתן לתוכו תבלין, אבל מלח מותר ליתן לתוכו כיון שהעבירו מעל האש".
באחרונים מצאנו כאמור דעות שונות לדינא:
בענין סוגי המאכלים:
א. מג"א (סקי"ח); מ"ב (סקמ"ב): יש להחמיר בכל המאכלים לבד ממים שמן ותבלין ואין לתיתם בכלי שני שמא הם קלי הבישול.
ב. חזון איש (סימן נ"ב סקי"ט): יש להחמיר רק במאכלים שעינינו רואות שהם מתבשלים בקלות כגון תיון.
ג. שו"ת תפילה למשה (ח"א סימן ל"ג): אין להחמיר כלל ודווקא קולייס האיספנין והמאכלים המפורשים בגמרא הם קלי הבישול. והביא לכך ראיה מלשון הגמרא שסתמה וכתבה "כלי שני אינו מבשל" וכן מלשון הרמב"ם (פרק כב הלכה ו) שסתם כלשון הגמרא.
בענין הכלים בהם מתבשלים קלי הבישול:
א. פמ"ג (אשל אברהם סקל"ה) וכן נראית דעת המ"ב: קלי הבישול מתבשלים רק בכלי שני או בעירוי מכלי שני כמבואר בדין קולייס האיספנין אולם בכלי שלישי אין כלל בישול בשום מאכל.
ב. חזו"א (הנ"ל): אין לחלק בין כלי שני ושלישי אלא יש לבדוק כל מאכל ויתכן שיהיו מאכלים שיתבשלו אפילו בכלי שלישי ויותר מכך. (וכדבריו מבואר ביראים)
דין התיון:
לדעת תפילה למשה: (שם) התיון אינו מוגדר כלל כקלי הבישול ולכן אין שום מניעה לתת אותו בתוך כלי שני לכתחילה . (כמובן לערות עליו מכלי ראשון יהיה אסור).
בילקוט יוסף(שבת ג עמוד קפה) פסק שיש להקל רק על ידי עירוי מכלי שני ולכתחילה אין לתיתו בתוך כלי שני.
לפי הפוסקים האשכנזים פשוט שאין להקל בכלי שני השאלה האם יש להקל בכלי שלישי.
נחלקו בכך האחרונים:
ערוך השולחן (שיח כח): (וכן פסק החזו"א הנ"ל)
"לפ"ז העשב שקורין טֵה שמערין עליהם חמין ודבר ידוע שבישולן קל ואפילו בכלי שני מתבשלים כמו שעינינו רואות המערה עליהן חמין בשבת אפילו ע"י כלי שני חייב חטאת ... ובפרט שעינינו רואות שמתבשלים בכלי שני ובכלי שלישי שבישולן קל"
אולם לעומתו דעת האגרות משה שאין להחמיר בכלי שלישי. וזה לשונו: (או"ח ד עד טו)
"הנה עלי התה אינם מבושלים בעשייתם אלא רק מיובשים בחום. האם מותר להכין טיי בכלי שלישי בשבת.
תשובה: לע"ד לא נראה כלל לומר דאיכא דברים שמתבשלים בכלי שלישי. דלא מצינו אלא שבכלי שני יש דברים המתבשלין וממילא מאחר שאין אנו יודעין יש לאסור כל דבר, ובכלי שלישי לא מצינו, ומש"כ בעה"ש סימן שי"ח סעיף כ"ח דעינינו רואות שתה מתבשל גם בכלי שלישי לא מובן זה ומה שרואין אנו בעינינו שמתאדמין המים זה אינו ענין בשול דאף בקרים ממש מתאדמין במשך זמן וכ"ש בחמין כשאין היד סולדת ולא זהו ענין בשול
יוצא אם כן לדינא שלדעת הספרדים ודאי אפשר להקל בכלי שלישי ואולי אף בכלי שני אולם לאשכנזים יש בזה מחלוקת האם אפשר להקל להכין תה ע"י תיון בכלי שלישי.
האם המחמירים כערוך השולחן והחזון איש נאלצים להינזר משתית תה בשבת? התשובה היא שיש פתרונות מיוחדים שהציעו לנו האחרונים.
ה. בישול אחר בישול בלח וביבש ודין תמצית תה:
נחזור למשנה שהבאנו לעיל (קמה ב):
"כל שבא בחמין מערב שבת - שורין אותו בחמין בשבת". כלומר מאכל שבושל בערב שבת מותר לחזור בשבת ולהניחו (לבשלו) בכלי ראשון (שאינו על האש).
נחלקו הראשונים בהבנת המשנה:
הרמב"ם סובר שבין במאכל יבש (שניצל) ובין מאכל לח (מרק) אין בישול אחר בישול.
הרא"ש סובר שדווקא במאכל יבש אין בישול אחר בישול אולם במאכל לח שבושל והצטנן (דהיינו שירד חומו לפחות מחום יד סולדת) התבטל הבישול הראשון ואסור לבשלו/לחממו בשבת.
השו"ע פסק לחומרא כדעת הרא"ש אולם הרמ"א "עשה פשרה" בין השיטות, וכך פסק: (שיח טו)
"אפילו בדבר שיש בו מרק...ויש מקילין לומר דכל שאין נותנו ע"ג האש או הכירה ממש רק סמוך לו אפילו נצטנן, מותר ונהגו להקל בזה אם לא נצטנן לגמרי".
כלומר לשו"ע דבר לח שבושל והתקרר פחות מיד סולדת אין לחממו בשבת ולרמ"א יש להקל שמותר לחממו כל עוד לא התקרר לגמרי. (ויש לדון בהגדרה זו)
לפי הנ"ל באר לנו המשנה ברורה את דרך הכנת תה בשבת על ידי הכנת תמצית תה בערב שבת.
וזו הדרך לכתחילה: (בעיקר על פי מ"ב סקל"ט בתוספת הרחבות)
יש לבשל עלי תה בערב שבת ולהשתמש במי התמצית לצורך הכנת התה בשבת.
וכאן יש לחלק בין שני מקרים:
א. אם חום מי התמצית נשמר במשך השבת אין בהם חשש בישול לדעת השו"ע רק אם חומם לא ירד מחום של יד סולדת ולרמ"א כל עוד המים לא הצטננו ולכן יהיה אפשר לערות על תמצית זו ישירות מהמיחם.
ב. אולם אם התמצית התקררה עד פחות מיד סולדת לשו"ע, או לגמרי לרמ"א, יש לשפוך מים חמים מהמיחם לכלי ורק לתוכו יש לשפוך את התמצית. ואע"ג שלכאורה יש לאסור לשים התמצית בתוך כלי שני מדין קלי הבישול למעשה יש להקל משתי סיבות: א. יש אומרים שאין כלל חשש קלי הבישול בנוזלים אלא רק במאכלים יבשים ב. מכיון שמדובר בתמצית שכבר בושלה יש להקל בצירוף דעת הרמב"ם שאין בישול אחר בישול אפילו בלח.
ו. סיכום:
א. כלי ראשון אפילו הורד מהאש, ובעירוי מכלי ראשון יש איסור בישול בכל המאכלים שלא בושלו לפני השבת.
ב. כלי שני: הספרדים נוהגים בד"כ להקל שאין בו בישול חוץ ממאכלים שניכר שהם קלי הבישול. האשכנזים מחמירים ואוסרים להניח בו כל מאכל שלא בושל לפני השבת.
ג. כלי שלישי: הספרדים בוודאי מקילים שאין בו כלל בישול. לאשכנזים נראה שהפסיקה המקובלת שאין בו בישול ויש מחמירים שגם בו (ובכלים אחריו) יש בישול לפחות בקלי הבישול.
ד. הכנת תה ע"י תיון : לספרדים מותר בכלי שלישי ויש מקילים אף בשני. לאשכנזים מותר רק בכלי שלישי ויש אוסרים.
ה. הכנת תה ע"י תמצית (שבושלה בער"ש) חמה (לספרדים יד סולדת, לאשכנזים אפילו חמה מעט) מותר לערות עליה מכלי ראשון (מיחם) אולם אם בישלו את עלי התה ע"י עירוי מכלי ראשון (קומקום חשמלי) עדיף לתיתה בכלי שני. תמצית תה קרה מותר לתיתה בכלי שני (ויש מחמירים לתיתה בכלי שלישי ולערות עליה מים מכלי שני כדי להימנע מצביעה במשקין).
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
