ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- מסילת ישרים
מסילת ישרים פרק ו'– חלק א'
אחר השלמת הזהירות, אנו מגיעים להכיר את המידה הבאה במסילה - הזריזות. עניינה של הזריזות הוא חיי ערנות וניצול הזמן בצורה מסודרת ושלמה. לשם כך נדרש ניצחון על העצלות והחומריות שבאדם.
בְּבֵאוּר מִדַּת הַזְּרִיזוּת
לאחר שפיתחנו רגישות ושימת לב לרע על ידי מידת הזהירות, אנו פונים לעשות טוב. זוהי תמצית מידת הזריזות. טבע האדם מנוגד לזריזות שכן הצד החומרי שבנו מושך אותנו למנוחה ולבטלה. כאשר מודעים למצב הטבעי הזה מובן יותר שכדי לקנות את מידת הזריזות יש צורך במאמץ תמידי. ללא המאמץ התמידי הזה, "כח המשיכה" החומרי עלול לדרדר אותנו בצורה הדרגתית עד למצבים שבהם נתרץ את העצלות שבנו בטענות שונות הנובעות מעיוות החשיבה.
אַחַר הַזְּהִירוּת יָבוֹא הַזְּרִיזוּת, כִּי הַזְּהִירוּת סוֹבֵב עַל הַלֹּא תַעֲשֶׂה, וְהַזְּרִיזוּת עַל הָעֲשֵׂה, וְהַיְנוּ (תהלים לד, טו) "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב":
וְעִנְיָנוֹ שֶׁל הַזְּרִיזוּת מְבֹאָר, שֶׁהוּא הַהַקְדָּמָה לַמִּצְווֹת וּלְהַשְׁלָמַת עִנְיָנָם. וְכַלָּשׁוֹן הַזֶּה אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (פסחים ד, א), "זְרִיזִים מַקְדִּימִים לְמִצְווֹת". וְזֶה, כִּי כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ פִּקְחוּת גָּדוֹל וְהַשְׁקָפָה רַבָּה לִנָּצֵל מִמּוֹקְשֵׁי הַיֵּצֶר, וְלִמָּלֵט מִן הָרָע שֶׁלֹּא יִשְׁלֹט בָּנוּ לְהִתְעָרֵב בְּמַעֲשֵׂינוּ, כֵּן צָרִיךְ פִּקְחוּת גָדוֹל וְהַשְׁקָפָה לֶאֱחֹז בַּמִּצְווֹת וְלִזְכּוֹת בָּהֶם, וְלֹא תֹאבַדְנָה מִמֶּנּוּ, כִּי כְמוֹ שֶׁמְּסַבֵּב וּמִשְׁתַּדֵּל הַיֵּצֶר רָע בְּתַחְבּוּלוֹתָיו לְהַפִּיל אֶת הָאָדָם בְּמִכְמוֹרוֹת הַחֵטְא, כֵּן מִשְׁתַּדֵּל לִמְנֹעַ מִמֶּנּוּ עֲשִׂיַּת הַמִּצְווֹת, וּלְאַבְּדָם מִמֶּנּוּ, וְאִם יִתְרַפֶּה וְיִתְעַצֵּל, וְלֹא יִתְחַזֵּק לִרְדֹּף אַחֲרֵיהֶם וְלִתְמֹךְ בָּם, יִשָּׁאֵר נָעוּר וָרֵיק מֵהֶם בְּוַדַּאי:
וְתִרְאֶה כִּי טֶבַע הָאָדָם כָּבֵד מְאֹד, כִּי עַפְרִיּוּת הַחָמְרִיּוּת גַּס, עַל כֵּן לֹא יַחְפֹּץ הָאָדָם בְּטֹרַח וּמְלָאכָה, וּמִי שֶׁרוֹצֶה לִזְכּוֹת לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, צָרִיךְ שֶׁיִּתְגַּבֵּר נֶגֶד טִבְעוֹ עַצְמוֹ וְיִתְגַּבֵּר וְיִזְדָּרֵז, שֶׁאִם הוּא מַנִּיחַ עַצְמוֹ בְּיַד כְּבֵדוּתוֹ, וַדַּאי הוּא שֶׁלֹּא יַצְלִיחַ, וְהוּא מַה שֶּׁאָמַר הַתַּנָּא (אבות ה, כ), "הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר וְקַל כַּנֶּשֶׁר וְרָץ כַּצְּבִי וְגִבּוֹר כָּאֲרִי לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אָבִיךָ שֶׁבַּשָּׁמַיִם", וְכֵן מָנוּ חֲכָמִים זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ברכות לב, ב) בַּדְּבָרִים הַצְּרִיכִים חִזּוּק, תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, וּמִקְרָא מָלֵא הוּא (יהושע א, ו-ז), "חֲזַק וֶאֱמָץ" וְכוּ', כִּי חֹזֶק גָּדוֹל צָרִיךְ לְמִי שֶׁרוֹצֶה לִכְפּוֹת הַטֶּבַע אֶל הֶפְכּוֹ:
וְהִנֵּה שְׁלֹמֹה שָׁנָה מְאֹד בְּאַזְהָרָתוֹ עַל זֶה, בְּהַרְאוֹתוֹ אֶת רֹעַ הָעַצְלָה וְהַהֶפְסֵד הַגָּדוֹל הַנִּמְשָׁךְ מִמֶּנָּה, וְאָמַר (משלי ו, י-יא), "מְעַט שֵׁנוֹת, מְעַט תְּנוּמוֹת, וְכוּ', וּבָא כִמְהַלֵּךְ רֵאשֶׁךָ" וְכוּ', כִּי הִנֵּה הֶעָצֵל, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה רָע בְּקוּם עֲשֵׂה, הִנֵּה הוּא מֵבִיא אֶת הָרָעָה עָלָיו בְּשֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה שֶׁלּוֹ. וְאָמַר (שם יח, ט), "גַּם מִתְרַפֶּה בִמְלַאכְתּוֹ אָח הוּא לְבַעַל מַשְׁחִית". כִּי אַף עַל פִּי שֶׁאֵינֶנּוּ הַמַּשְׁחִית הָעוֹשֶׂה אֶת הָרָעָה בְּיָדָיו, לֹא תַחְשֹׁב שֶׁהוּא רָחוֹק מִמֶּנּוּ, אֶלָּא אָחִיו הוּא וּבֶן גִּילוֹ הוּא.
___________________________
נעור – מרוקן. עפריות החומריות גס – האדם נוצר מעפר הגורם להרגשת כבדות ועצלות. שנה – חזר ושינן. ראשך – עניותך.
ביאורים
למדנו באריכות על מידת הזהירות, ועל הצורך להישמר בכל פרט ופרט. באופן פשוט היה ניתן לדמיין את האדם הזהיר כטיפוס הססן, המפחד להתקדם ולנוע. אבל האמת היא לא כך. רבנו הרמח"ל מלמדנו כי ההשלמה האמיתית לזהירות היא דוקא מידת הזריזות.
הזריזות היא התכונה ההופכית והמשלימה של הזהירות. אם עד עתה עסקנו בזהירות אשר מצמצמת את האדם, ומאיטה כביכול את קצב חייו, הזריזות היא אשר דוחפת את האדם אל דרך הישר. דרך הישר של האדם מצריכה ממנו עירנות מירבית והשקעה בלתי פוסקת. עצירה לרגע מלקיחת אחריות, חוסר השקעה בחובותיו של האדם, בלימוד התורה ושמירת המצוות, תוצאתה מסוכנת והרת גורל.
נטייתו הראשונית והטבעית של האדם היא להתעצל, לעמוד במקום ולא לעשות דבר. ביסוד הנטיה הזו עומדת משיכה גדולה לחיים נהנתניים חסרי משמעות. נטיה זו מגיעה לאדם מכך שבמקום להקשיב לקול הפנימי הקיים בו, הוא מקשיב לקול הגופני המצומצם, ונמשך אחריו.
ההתגברות של האדם ונצחון העצלות, הם הדרך האמיתית של האדם להשלים את עצמו. כאשר משלב האדם את הזהירות והזריזות יחד, הריהו מצוי במהלך עמוק של התקדמות מבוקרת ובנויה, המתבססת על לקיחת אחריות במשימה ללא נפילה ושקיעה בדרך.
הרחבות
1. איך לקנות זריזות בלימוד תורה?
צָרִיךְ פִּקְחוּת גָדוֹל וְהַשְׁקָפָה לֶאֱחֹז בַּמִּצְווֹת וְלִזְכּוֹת בָּהֶם. לפעמים אנחנו מאד רוצים ללמוד, אבל יש דברים שקצת מעכבים. הגר"א אומר (אבן שלמה פרק ח סעיף קטן י) שמה שנאמר גדול הלומד לשמה ממי שלומד שלא לשמה, הכוונה בצורה סגולית, אבל בפועל מי שלומד שלא לשמה זריז הרבה יותר מהלומד לשמה (כך הסביר הרב קוק את דברי הגר"א. אגרות ראי"ה ח"א קז). בעזרת ה', מתוך שהאדם לומד שלא לשמה - יבא ללימוד לשמה. רעיון דומה כותב המהר"ל (דרך החיים פרק ב משנה יד). ועיין במסילת ישרים פרק ח.
2. האם אני עצלן?
טֶבַע הָאָדָם כָּבֵד מְאֹד. האדם מטבעו קרוב יותר אל הגשמיות, אלה הצרכים הבסיסיים ביותר שלנו - אוויר לנשימה, אוכל ועוד, כבר משעת הלידה. המהר"ל (דרך החיים ב פרק טו. נתיב הזריזות פרק ב) מבאר שכל גוף גשמי שואף למנוחה, לעומת המלאכים למשל שבהם לא שייכת מידת העצלות כיוון שאינם גוף. אם אנו חפצים לדבוק בקב"ה, עלינו לחזק את החלק הרוחני שבנו, שיגבר על הגוף הגשמי. אחד הכלים החשובים לכך הוא לא להתעצל, אלא לעשות כל דבר בזריזות.
כך גם מסביר הרב קוק את דברי חז"ל "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע", שעלינו לעורר ולזרז את הכחות הטובים שיהיו הם השולטים בנפש, כי הכחות הרעים כבר ערים ומוכנים מטבעם. (עין אי"ה ברכות א פרק א עמוד כד)
שאלות לדיון
האם הזריזות שייכת גם ל"לא תעשה"?
המחבר כותב שטבע האדם כבד. האם משמעות הדבר היא שהתורה אינה טבעית לאדם?
רבנים בבית המדרש
ניווט מהיר
חיפוש שיעורים
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א שורש הכעס וזיכוך מידת הקנאה
טהרת הנפש והמידות י"ד - ט"ז
השיעור עוסק במקור הכעס הנובע מחוסר מימוש של כוחות רוחניים ובדרכים להתגבר עליו באמצעות איפוק, עבודה עצמית והרחבת הדעת. בהמשך נבחנת מידת הקנאה וההבחנה בין קנאה שלילית לאדם אחר לבין קנאת השם טהורה המביאה לשלום ולתיקון העולם
תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה (ב)
השיעור עוסק בהלכות המעשיות של טקס ההבדלה, החל מאיסור האכילה לפני הבדלה (כולל מקרים של סעודה שלישית או חוסר ביין) ועד למחלוקת הפוסקים האם יש לעמוד או לשבת במהלכה. בהמשך מפרט הרב את הכללים המדויקים לברכה על הבשמים השונים ועל נר האבוקה, כולל דיני ההנאה מאור הנר וצורת החזקת הכוס.
תולדות זריעה ונטיעה והשראת שכינה - פרשת 'תולדות'
יצחק מצווה לא לרדת מהארץ בזמן רעב , ועוד מצווה 'שכון בארץ' הוי נוטע, הוי זורע, השכן השכינה, הקשר בין המשימות.
רביבים מעלת מצוות ביקור חולים
שלוש מטרות למצוות ביקור חולים: לסייע לחולה במה שנצרך, לעודד את רוחו, ולהתעורר להתפלל עליו | מצוותם של בני המעגל הראשון והפנימי לטפל בכל צרכיו השוטפים של החולה | בני המעגל השני הם החברים והקרובים מדרגה שנייה, שעיקר מצוותם לעודד את החולה | המבקרים צריכים להיזהר מאוד שלא להכביד על החולה | מצוות ביקור חולים דורשת חוכמה ורגישות | לא קל לדעת מה יעודד את החולה ומה ידכא אותו
תולדות פרשת תולדות – ברכת אברהם
מדוע כיוון הקב"ה כך שיצחק יברך כשעיניו כהות מראות וכשהוא בכלל לא בטוח את מי הוא מברך ובכל זאת הוא מברך מכל הלב?
אורות ישראל ותחייתו קול הנשמה העליונה מן המעמקים
אורות ישראל ותחייתו פרק ל"ב
השיעור עוסק בדברי הרב קוק על התביעה הפנימית של המציאות כולה, של הנשמה ושל עם ישראל להתעלות, להתגלות ולהגשים את תכליתם האלוקית מתוך מעמקי החיים החומריים. דרך קריאה מעמיקה בפסקה, הרב מסביר כיצד תנועות היסטוריות, כולל תהליכי הגאולה ושיבת ציון, מהוות ביטוי להתפרצותו של אותו כוח פנימי.
אור התנ"ך המרגלים ביריחו ותשובתה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק בשליחת המרגלים על ידי יהושע ליריחו כהכנה רוחנית לכניסה לארץ ישראל, שנועדה לנקות את הארץ מטומאת הזנות והעבודה הזרה ולהכשירה להופעת קדושה, חסד ואמת. בנוסף, השיעור מנתח את דמותה של רחב ומציג דרכה שני שלבים בתהליך התשובה – מתשובה נמוכה של התנתקות מהחטא ועד לתשובה עליונה ההופכת את כוחות היצר והחטא עצמם למנוף לעשיית טוב וחסד.
תולדות להינטע בקודש: דרכו של יצחק
פרשת תולדות
השיעור מנגיד בין דרכו של אברהם אבינו המייצגת את "הבשורה" והעלייה הראשונית, לבין דרכו של יצחק אבינו המבטאת השתרשות עמוקה, התמדה ומסירות נפש להפוך את הקודש לקבוע בארץ. לאורך חייו של יצחק – החל מהעקידה, דרך חפירת הבארות ועד לתפילותיו וברכותיו – ניכר כי דווקא מתוך עבודה מאומצת, התמודדות עם קשיים והתבטלות מוחלטת לה', צומחת הברכה האלוקית השלמה והשראת השכינה בישראל.
הלכות בין אדם לחברו בין רגש הלב לציווי האלוקי
השיעור בוחן את המניע הראוי לקיום מצוות שבין אדם לחברו, תוך הצגת המחלוקת בין הגישה של האדר"ת, הסבור שיש לפעול אך ורק מתוך ציווי ה', לבין גישת המהר"ל, הדוגל בעשייה מתוך רצון פנימי ושלמות הלב. בהמשך מובאות משנותיהם של הרב קוק והנצי"ב המשלבות בין המוסר הטבעי לציווי האלוקי, ומדגישות את חשיבות תיקון המידות והנהגות שבין אדם לחברו כחלק בלתי נפרד מעבודת השם וקידוש שמו בעולם.
עין אי"ה - הרב משה גנץ הכלל קודם לפרטים בעבודת השם
שבת א, ק"ע - קע"ב
השיעור עוסק בחשיבות של הקדמת הבנת הכללים והאמונה לעיסוק בפרטי ההלכות ודקדוקי התורה. בנוסף, השיעור מדגיש כי יראת שמיים שלמה אינה מבטלת את כוחותיו האנושיים של האדם, אלא מפעילה אותם מתוך חיות ועשייה בעולם.
שם משמואל על הפרשה אש התורה וזיכוך מידת הדין
שם משמואל על הפרשה - תולדות (תרע"ג)
השיעור מבאר על פי תורת ה"שם משמואל" כיצד ניתן לטהר חלקי רע המושרשים באדם, אם על ידי הארה אלוקית ואם באמצעות "אש התורה" ולימוד בהתלהבות השורפים את הרע במקומו, בדומה להכשרת כלים בליבון. בהמשך מוסבר מדוע נושאי מידת הדין, כיצחק ורבקה, נדרשים לשמירה יתרה מפני כעס ודינים, וכיצד התאמצות יתרה בתפילה פותחת שערי שמיים למעלה מן הטבע.
תורה ומדע מהות, קיום ויצירה לפי הרב קוק
השיעור בוחן את המתח בין התפיסה האקזיסטנציאליסטית של סארטר, הגורסת כי הקיום קודם למהות והאדם בורא את עצמו, לבין התפיסה התורנית הרואה באדם מהות נשמתית מולדת. מתוך הגותו של הרב קוק מוסבר כי השיבה אל המהות הפנימית והאינסופית אינה חזרה פסיבית בלבד, אלא היא עצמה מהווה כוח יוצר שמתוכו מתחדשת בריאה חדשה.
שם משמואל על הפרשה עיקר וטפל בעבודת ה' ובחיי האבות
שם משמואל על הפרשה - תולדות (תרע"א, תרע"ג)
השיעור מבאר את משמעות הקשר שבין עיקר וטפל בעולם, ומסביר כיצד דווקא ההיטפלות אל הקדושה והצדיק מעניקה ערך ושלמות גם לדברים הטפלים, בניגוד לגסות הרוח של עשו שסירב להיכנע ליעקב. בהמשך נבחן ההבדל שבין לידת אברהם ללידת יצחק, ומוסבר מדוע בלידת יצחק, שנולד צדיק בן צדיק בקדושה מלאה, האירה השמחה בכל העולמות הרוחניים והגשמיים כאחד.
בבא מציעא גדרי שבועת עד אחד וכופר בכל
השיעור בוחן את שאלות התוספות וקושיית רבי עקיבא איגר ביחס לפטור שבועה בכופר הכל ודין "מתוך שאינו יכול להישבע משלם" בסוגיית נסכא דרבי אבא. דרך דברי הראשונים – הרשב"ם, הרשב"ץ והריב"ש – מתבאר ההבדל המהותי שבין שבועת עד אחד שנועדה להכחשה לבין שבועת מודה במקצת שנועדה לבירור האמת.
מאמר שלישי החסיד וסוד מאה הברכות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, המכוון את כל מעשיו לקדוש ברוך הוא ונעזר במצוות המקיפות את האדם – כגון תפילין, ציצית ומזוזה – לשמירת הדבקות והתודעה הרוחנית. בהמשך מתבארת חובת אמירת מאה ברכות בכל יום והמשמעות הפנימית שלהן על פי ספר "שערי אורה", כצינור להורדת שפע לנפש, לרוח ולנשמה וכנגד אדני המשכן המחזיקים את הקדושה.
