ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש שמות
- שמות
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
התגברות האורה בספר שמות
"וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה" (שמות א, א). המדרש אומר (בראשית רבה ג, ה) שחמש פעמים נאמר בבריאת העולם "אור", כנגד כל ספר. הפעם הראשונה שנאמר "אור" היא ביום הראשון: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר" (בראשית א, ג), כנגד ספר בראשית, בפעם השנייה נאמר: "וַיְהִי אוֹר" (שם), כנגד ספר שמות. כשהקדוש ברוך הוא גאל את ישראל, נתן לנו את התורה והשרה שכינתו עלינו, זה האור. בהתחלה הקב"ה מצווה: "יְהִי אוֹר", זה השלב הראשון. אחר כך בא המימוש בפועל, שגם הוא אוֹר. יש תהליך ארוך, מ"יְהִי אוֹר" עד "וַיְהִי אוֹר", לוקח זמן מההחלטה ועד הביצוע. כמו שדיברנו בשבת שעברה (פרשת ויחי תשע"ג), לאבות הקב"ה התגלה דרך הטבע, בצורה נסתרת וברמז, בספר שמות הקב"ה מופיע בניסים ונפלאות, בקריעת ים סוף ומתן תורה. כל אלה הופעות מעל הטבע, ההופעות האלו הלכו והתגברו, עד השיא במתן תורה. לאחר מכן היה עוד שלב, השראת שכינה בישראל באופן קבוע ובגלוי. "יְהִי אוֹר".
"וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה" (שמות א, א), דורשים חז"ל: 'ואלה'- ו' מוסיף על עניין ראשון (שבועות י, א; בעל הטורים שמות א, א), יש כאן התקדמות של הופעה על גבי מה שהיה קודם, וההופעה היא של שמות. שמות בני ישראל, זה שם ה', הקב"ה מתגלה. שם זה גילוי, זו הופעה. זה מה שאומר המדרש (שמות רבה א, ב):
"ואלה שמות". אמר ר' אבהו: כל מקום שנאמר 'אלה' פסל את הראשונים, "ואלה" מוסיף שבח על הראשונים. "אלה תולדות השמים והארץ" (בראשית ב, ד) פסל לתוהו ובוהו, "ואלה שמות" הוסיף שבח על שבעים נפש שנאמרו למעלה שכולם היו צדיקים.
מדקדק מורנו הרב בשיחה לפרשת השבוע מדברי חז"ל שהאבות נקראו ישרים (עבודה זרה כה, א), ואומר שישרים זו מעלה גדולה מאוד, היה לאבות טבע טוב וחיובי. זוהי השאיפה הכי גדולה שצריך לשאוף אליה, לשאוף שכל המידות והכוחות יפנו אל הדרך הישרה ולא יהיה צורך לדכא כוחות. לעומת זאת, מבחינה מסוימת יש מעלה לצדיקים על הישרים, שלצדיקים יש תכונה של התגברות.
על הפסוק: "אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה" (תהילים צז, יא), מבאר הרב (עולת ראיה ח"ב, עמוד יז), שהאור הוא אמצעי כדי להגיע למטרה לשמחה. ה"אור זרוע" – "לצדיק", הוא לא מופיע ממש אלא רק זרוע, ואילו לישרי הלב יש כבר שמחה ממש, הם כבר הגיעו אל המטרה . אם כן, מבחינה מסוימת הישרים הם במדרגה יותר גבוהה, אבל יש מעלה של הצדיקים על גבי הישרים, שהצדיקים מרוויחים את המעלה של "גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה" (קידושין לא, א). האבות לא היו מצווים ועושים, הם קיימו את כל התורה כולה מבלי שהם הצטוו (יומא כח, ב), עבודת ה' נפלאה שבאה מעומקא דליבא. ובכל זאת, "גדול המצווה ועושה". למה באמת המצווה ועושה גדול יותר? במבט ראשון נראה שמי שאינו חייב יותר גדול, הוא לא חייב ובכל זאת הוא עושה ומקיים. אז למה מי שמצווה ועושה גדול יותר? התשובה היא, שמי שמצווה ועושה, מעשיו הם מעשים אלוקיים. זה לא מעשים שהאדם עושה כי הוא רצה לעשות, אלא המעשים באו מלמעלה, האדם בטל לגבי ציווי ה' והציווי האלוקי מתגלה על ידו. אם כן, בספר שמות יש מעלה, רצון ה' מתגלה על ידינו, אנחנו מצווים ועושים.
מעלה נוספת שיש בספר שמות היא שאנחנו הופכים לציבור. לפני כן היינו משפחה גדולה: משפחת אברהם יצחק ויעקב. משפחה אידאלית ויוצאת מהכלל אבל יחידים. כאן אנחנו מתחילים להופיע בתור עם, והראשון שגילה את התופעה הזאת הוא פרעה שאמר: "הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ" (שמות א, ט), הרב צבי יהודה היה אומר תמיד בפרשת השבוע הזאת (מתוך התורה הגואלת, פרשת שמות), שכך בדברי פרעה אנחנו מופיעים לראשונה כעם, כאומה. "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו" (ברכת התורה), הבחירה היא באומה הישראלית, בכלל, בציבור. אנחנו מופיעים כעם. זוהי מדרגה נוספת שיש בספר שמות, אנחנו מופיעים כעם העושה את רצונו של הקדוש ברוך הוא.
ישראל משולים לכוכבים
נתבונן במדרש נוסף:
"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו איש וביתו באו", שקולים הן ישראל כצבא השמים, נאמר כאן שמות, ונאמר בכוכבים שמות, שנאמר: "מונה מספר לכוכבים לכלם שמות יקרא" (תהלים קמז, ד), אף הקדוש ברוך הוא כשירדו ישראל למצרים מנה מספרם כמה היו, ולפי שהם משולים לכוכבים קרא שמות לכלם. הדא הוא דכתיב: "ואלה שמות בני ישראל" וגו' (שמות רבה א, ג).
הרב זצ"ל (מדבר שור, דרוש יד) שואל: למה הכתוב מתאר את שמות הכוכבים פעם בלשון יחיד ופעם בלשון רבים? הרי יש פסוק: "מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא" (תהילים קמז, ד), ויש פסוק האומר: "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא" (ישעיהו מ, כו)? והיה אומר על כך שיש שתי בחינות לכוכבים. כל הכוכבים נקראים בשם אחד כי זה כלל אחד של הופעת הכוכבים. עם זאת, לכל כוכב יש שם, כל כוכב זה עולם שלם, מציאות גדולה וחזקה. כך גם ישראל. ישראל משולים לכוכבים, "וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ" (בראשית טו, ה); זאת לא רק אמירה שכמו הכוכבים הרבים כך יהיו ישראל, אלא שהם יהיו גם ככוכבים, מיוחדים. וכך ישראל, לכל אחד יש מעלה כפולה. יש לו המעלה של הכלל, וזו מעלה עצומה, ישראל כעם נקראים צבא השמיים, הכוכבים. ויש לכל אחד מעלה אישית ומיוחדת שאין לאף אחד אחר, כל אחד הוא כוכב, עולם בפני עצמו ולא דומה לאף אחד אחר. כל אחד אחראי על הכוכב שלו, שיבריק ויאיר, שיהיה גדול ומלא תוכן. ישראל משולים לכוכבים.
נסתרות דרכי הגאולה
אנחנו ממשיכים בפרשה. משה, מושיעם של ישראל נולד (ראה שמות רבה [שנאן] א, כד). חז"ל אומרים בסוף פרשת וישב (בראשית רבה פח, ז): "מי מחכה למשה שהושלך ליאור, שיהיה מה שיהיה". אמו של משה הייתה מיואשת ומרים עומדת מרחוק לראות מה יהיה עם הנבואה שלה. הרי כמה זמן משה יכול להחזיק מעמד בתיבה בלי אוכל, בלי לינוק, לכאורה הוא אבוד. אבל מרים יודעת שהוא צריך להיות מושיעם של ישראל, היא מאמינה! ואז באה בת פרעה שומעת אותו בוכה, לוקחת אותו ומחליטה לאמץ אותו. עכשיו בכלל אין שום סיכוי שהוא יהיה מושיעם של ישראל, הוא בטח יקבל חינוך מצרי עם המון שנאת ישראל, איך ממצב כזה יכול לצאת מושיעם של ישראל? גם עכשיו צריכים להיות מאמינים גדולים שהנבואה של מרים תתקיים. משה גדל ויוצא לראות את אחיו. מה הדבר הראשון שהוא עושה: הורג מצרי (שמות ב, יב). זה נכון וראוי להרוג? אולי צריך לשפוט אותו, מה זאת התקיפות הזאת? זה גם לא מידתי, אם המצרי הכה צריך להכות אותו בחזרה, לא יותר מזה. התורה מספרת לנו שמשה לא יכול לסבול סבל של אחיו ולכן הוא מכה את המצרי וטומן אותו בחול. נודע הדבר, ומשה בורח. כעת משה לעולם לא יוכל לחזור למצרים כי אם הוא יחזור יתפסו אותו ויענישו אותו על ההריגה. עכשיו משה בכלל לא יכול לבוא ולהושיע את ישראל.
אבל בסופו של דבר משה הוא מושיעם של ישראל. זאת אומרת שאף פעם אנחנו לא יכולים לדעת מה יהיה בעתיד. מתברר שלא רק שהתהליכים האלו לא הרחיקו אותו אלא דווקא קרבו אותו. בגלל מה שקרה הוא נהיה מושיעם של ישראל. משה גדל בבית פרעה כדי להכיר טכסיסי מלכות, כמובן שהוא ינק מאימו (שמות ב, ח), אבל צריך היה להכיר את טכסיסי המלכות כדי לדעת כיצד להנהיג. אחר כך משה צריך להגיע לרמה מתאימה ולהיפגש במקום מיוחד עם הקב"ה, בסיני (שם ג, א) ושם לקבל את השליחות שלו. כל מה שקורה זה כדי להביא אותו, להכין אותו לתפקיד שלו. אנשים לא יודעים לאן דברים מתגלגלים. צריך להסתכל במבט אמוני, במבט נכון איך ריבונו של עולם מכוון את הדברים.
הנלמד מהסנה
מסר דומה עולה מהמדרש (שמות רבה ב, ה):
שאל גוי אחד את רבי יהושע בן קרחה: מה ראה הקדוש ברוך הוא לדבר עם משה מתוך הסנה? אמר לו: אלו מתוך חרוב או מתוך שקמה כך היית שואלני. אלא להוציאך חלק אי אפשר. למה מתוך הסנה? ללמדך שאין מקום פנוי בלא שכינה אפילו סנה.
למה הקב"ה מתגלה בתוך הסנה, הרי הסנה זה המקום שהכי פחות מתאים שיתגלה בוהקדוש ברוך הוא? אלא ללמדנו שגם במקום שאדם לא מתאר לעצמו שריבונו של עולם נמצא גם שם הוא נמצא, בכל תהליך שמתרחש ריבונו של עולם נמצא. אין מקום פנוי ממנו, לא רק מבחינת המקום, אלא מבחינת מציאות בעולם, בכל מה שקורה ריבונו של עולם נמצא. זה המסר הראשון שמשה מקבל. זוהי הכרת ה' עצומה, ואנו לומדים מהסנה את הדבר הזה. ממשיך המדרש:
רבי אליעזר אומר: מה הסנה שפל מכל האילנות שבעולם כך היו ישראל שפלים ירודים למצרים, לפיכך נגלה עליהם הקדוש ברוך הוא וגאלם שנאמר "וארד להצילו מיד מצרים" (שמות ג, ח).
המדרש מביא לימוד נוסף מהסנה. הקב"ה רצה לומר למשה שהוא מכיר את המצב של ישראל, הקב"ה יודע שישראל נמצאים במצב שפל, והקב"ה הולך להתגלות בתוכם. ממשיך המדרש:
רבי יוסי אומר: כשם שהסנה קשה מכל האילנות וכל עוף שנכנס לתוך הסנה אין יוצא בשלום, כך היה שעבוד מצרים קשה לפני המקום מכל השעבודים שבעולם, שנאמר: "ויאמר ה' ראה ראיתי את עני עמי" (שמות ג, ז), ומה תלמוד לומר ראה ראיתי ב' פעמים? אלא מאחר שהיו מטביעין אותן בנהר היו חוזרין וכובשין אותן בבנין, משל לאחד שנטל את המקל והכה ב' בני אדם ושניהם קבלו את הרצועה ויודעים צערה, כך היה צערן ושיעבדום של ישראל גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שנאמר: "כי ידעתי את מכאוביו" (שם).
הקב"ה יודע את המכאוב של ישראל, לא מבחוץ אלא הוא איתם ביחד. הקב"ה כביכול נמצא בגלות עם ישראל, כשנים שקיבלו את הרצועה יחד. "בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר" (ישעיהו סג, ט), הקב"ה מצטער עם ישראל, כביכול, כשישראל סובלים זה גם סבל רוחני, אלוקי. אלו שלושה לימודים שמקבל משה בפעם אחת, בזמן שהוא רואה את הסנה בוער.
מטרת הנסיונות
בעל ספר "אור המאיר" דורש (פרשת שמות, ד"ה בפסוק וירא מלאך ה' אליו), על הפסוק: "וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל" (שמות ג, ב), רעיון מאוד חשוב. זה המפגש הראשון של משה עם הופעה אלוקית והיה לגילוי הזה מטרה לעורר את משה. משה רואה את המראה שהאש שורפת את הסנה שורפת ושורפת והסנה לא מתכלה. הזכרנו שישראל משולים לסנה, הקב"ה מעמיד את ישראל בנסיונות רבים כל הזמן, בלי הפסק. למה? אמרנו שהמטרה של מראה הסנה הייתה לעורר את משה לחשוב מה מקומם של הנסיונות. אדם בדרך כלל לא חושב ולא מתבונן אלא אם כן הקב"ה גורם לו גירוי, נותן לו מכה, ורק אז הוא מתעורר לחשוב למה זה קרה לו. המדרש (שמות רבה כא, ד) דורש את הרעיון הזה על פרעה, "וּפַרְעֹה הִקְרִיב" (שמות יד, י): שקירב את ישראל לאביהם שבשמים. פרעה מתקרב וישראל מתחילים לצעוק אל ה', הם מפחדים וצריכים עזרה. צרות מקרבות את ישראל לאביהם שבשמים. צריך משהו שיזרז את ישראל להתקרב, הסנה בוער עוד ועוד. זה מצב לא טוב, ישראל צריכים להיות מחוברים לקב"ה לא בגלל ולא רק כשהם נופלים ונמצאים בצרה. יש כאן מסר שלהיות במדרגה שזוכרים את הקב"ה גם בלי צרות ובלי סבל.
מי הראוי להנהגה?
אנחנו לומדים בפרשה שלנו לימוד נוסף: מי ראוי להיות מנהיג. אומרים חז"ל (שמות רבה ב, ג):
"וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה" (שמות ג, א). הדא הוא דכתיב: "כל אמרת אלוה צרופה מגן הוא לחסים בו" (משלי ל, ה). אין הקדוש ברוך הוא נותן גדולה לאדם עד שבדקו בדבר קטן ואחר כך מעלהו לגדולה. והרי לך ב' גדולי הדור שבדקן ונמצאו נאמנים והביאן לגדולה. בדק לדוד בצאן ולא נהגם אלא במדבר כדי להרחיקן מן הגזל... אמר ליה הקדוש ברוך הוא: נמצאת נאמן בצאן, בוא ורעה צאני... וכן במשה הוא אומר: "וינהג את הצאן אחר המדבר" (שמות ג, א) להוציאן מן הגזל, ולקחו הקדוש ברוך הוא לרעות את ישראל, שנאמר: "נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן" (תהלים עז, כא).
זה אחד הדברים שהקב"ה בוחן "ה' צַדִּיק יִבְחָן" (תהילים יא, ה). כמו שראינו, הדבר הראשון שרואים במשה זה שהוא לא יכול לראות עוולה. הוא רואה את המצרי מכה איש עברי מאחיו ומיד הוא מגיב. והרי יש כאן סכנת נפשות, אם הדבר יתגלה זו סכנה ממש! אבל משה מוסר את הנפש, הוא לא יכול לראות עוול כזה. "אור המאיר" שואל (פרשת שמות, ד"ה בפסוק ויהי בימים ההם), על הפסוק: "וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו" (שמות ב, יא), למה כתוב 'מאחיו'? מספיק לכתוב 'מכה איש עברי'? אלא שהייתה כאן מלשינות, אחיו היהודים הלשינו על האיש העברי הזה שהוא מפעיל מחתרת ולכן המצרי הכה אותו. איש מצרי הכה את האיש העברי "מאחיו" - בגלל אחיו, בגלל ההלשנה של אחיו. למחרת משה רואה איש עברי מכה איש עברי, ומבין שיש קשר בין הדברים, זה האיש שהלשין אתמול על האיש העברי. זה אסון גדול שיהודים מלשינים על יהודים אחרים. משה לא יכול לסבול את העוולות הללו, וזה המבחן הראשון.
דבר נוסף שמתגלה לנו הוא שמשה עניו. הקב"ה אומר לו שהוא יהיה השליח להושיע את ישראל ומשה אומר: "מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (שם ג, יא), "שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח" (שם ד, יג); מי אני, אני לא שייך, משה רוצה שישראל יוושעו, הוא מוכן לעשות הכל בשביל זה, אבל הוא לא מוכן לקלקל, הוא חושב שהוא לא מתאים והוא רק יקלקל, הוא לא מעלה בדעתו שהוא זה שהכי מתאים לעשות את השליחות הזו. אולי דווקא בגלל שמשה מבטל את עצמו ביטול מלא הקב"ה בוחר בו. "רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא" (דברים לב, לט), מה זה 'כי אני אני הוא', אף אדם לא יכול להגיד על עצמו שהוא אני, אף אחד הוא לא מציאות בלי ריבונו של עולם. הקב"ה מחייה כל אחד כל רגע ורגע, רק ריבונו של עולם יכול להגיד על עצמו שהוא 'אני', שהוא מציאות. אומר משה: 'מי אני'...
מספרים שפעם חסיד אחד השתוקק מאוד לשמוע דבר תורה מהצדיק. באמצע הלילה הוא רץ לביתו של הצדיק ודפק על הדלת. הצדיק התקרב לדלת ושאל 'מי שם'; ענה החסיד: 'אני!'. אמר הצדיק, 'מי זה שיכול להגיד על עצמו שהוא אני?!', החסיד כל כך התפעל מזה, והלך הביתה. הוא כבר שמע דבר תורה מהצדיק. אדם לא יכול להגיד על עצמו' אני', מי זה אני?!. משה אומר: 'מי אני'! אני לא שייך, "כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות ג, יא), הקב"ה אומר שהוא ילך איתו אבל משה לא מקבל, הוא חושב שהוא יקלקל, שהוא לא מתאים לתפקיד. אולי זה מלמד אותנו, שהמנהיגים צריכים להיות כאלה שרצים אחריהם, ולא הפוך.
אנחנו עכשיו בערב בחירות, יש כאן לימוד מי מתאים להנהגה: גילוי מסירות נפש, ענווה והכרה בקב"ה, מידות טובות של התחשבות, אכפתיות, רחמים על הבריות, כמו שראינו אצל משה בסיפור של הגדי שברח ממנו עד שהגיע לבריכת מים ועמד לשתות (שמות רבה ב, ב) - אדם כזה ראוי להנהיג את ישראל.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
