ישיבה
בית המדרש
- ספריה
- מועדים
- והגדת לבנך
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
כידוע, המצווה המיוחדת של סיפור יציאת מצרים היא בליל הסדר, וכך אנו דורשים בהגדה את הפסוק: "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר, בעבור זה עשה ד' לי בצאתי ממצרים" (שמות יג, ח): "'והגדת לבנך' - יכול מראש חודש? תלמוד לומר: 'ביום ההוא', אי ביום ההוא - יכול מבעוד יום? תלמוד לומר, בעבור זה, לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך".
מלבד זאת יש גם מצוה לזכור את יציאת מצרים בכל השנה כולה, וכך אומרת המשנה בברכות המובאת בהגדה של פסח: "אמר ר' אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא, שנאמר: 'למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך' (דברים טז, ג), 'ימי חייך' – הימים, 'כל ימי חייך' - הלילות. וחכמים אומרים: 'ימי חייך' - העולם הזה, 'כל ימי חייך' להביא לימות המשיח". (ברכות יב ע"ב; רש"י שמות יג, ג ע"פ מכילתא, מסכתא דפסחא, פרשה טז).
נשאלת השאלה: מדוע התורה מצווה אותנו מצווה מיוחדת לספר ביציאת מצרים בליל פסח? הרי בלאו הכי מצווים אנו להזכיר יציאת מצרים בכל יום ובכל לילה?
גם צריך להבין מדוע עיקר המצווה לזכור יציאת מצרים בכל השנה היא ביום, שנאמר: "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" (דברים טז, ג), ורק מדרשה אנו לומדים לחייב גם בלילות, ומשמע מפסוק זה שעיקר הגאולה הייתה ביום כשיצאו ממצרים. אם כן, צריך להבין למה מצות "והגדת לבנך ביום ההוא" (שמות יג, ח), המיוחדת ליום היציאה היא דווקא בלילה, ליל פסח, "בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך"?
רבנו יעקב מליסא בפרושו "מעשה ניסים" להגדה (ד"ה אמר רבי אלעזר) עונה על שאלות אלו תשובה נפלאה. הוא שואל: הרי לכאורה יש בזכירת מצוות יציאת מצרים בכל יום, צמצום בחיוב התודה אותה אנו חייבים לקב"ה, שהרי הקב"ה עושה לנו ניסים בכל יום, הוא זן ומפרנס אותנו ומצילנו מיד אויבינו בכל דור ודור. מדוע אנו מזכירים רק את היציאה ממצרים ולא את כל הטובות שהוא מיטיב עמנו? אמנם זה הגיוני שביום שקרה הנס יש להודות על הנס שבאותו יום וכן אנו עושים בפורים ובחנוכה, אבל בכל יום ויום להזכיר רק את יציאת מצרים מכל אלפי אלפים פעמים הטובות שעשה ועושה ד' עמנו, האם אין בזה מיעוט השבח ואולי אפילו גנאי, כאילו רק את זה עשה ד' לנו?
התשובה לכך היא שעיקר מעלת יציאת מצרים, היא שביציאת מצרים ד' בחר בנו להיות לעמו. העובדה הזו היא הגורמת לכל הניסים והנפלאות שעשה ויעשה ד' לנו מאז ועד סוף כל הדורות, וגם כאשר אנו לא ראויים לנס ד' עושה לנו ניסים למען שמו, שלא יתחלל שמו, שלא יאמרו הגויים איה אלוהיהם והמעלה הגדולה שהקב"ה לקח אותנו לו לעם עולה על כל הטובות שגמלנו ד'. על כן דווקא את יציאת מצרים צריך לזכור תמיד, והיציאה ממצרים הייתה ביום. על כן עיקר המצווה לזכור בכל יום, כל ימי חייך, והלילות נלמד מדרשה. לעומת זה מצוות "והגדת לבנך ביום ההוא" (שמות יג, ח) צריכה להיות דווקא "בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך", שהיא דווקא בלילה. מצווה זו היא לספר על הניסים שעשה ד' עמנו ביציאת מצרים, לא על עצם היציאה ממצרים, אלא על כל הניסים והנפלאות, וכיוון שמכת בכורות היא הייתה האחרונה והגדולה מבין הניסים והנפלאות שביציאת מצרים והיא הייתה דווקא בלילה, על כן המצווה לספר בלילה המיוחד הזה דווקא. לסיכום: מצות זכירת יציאת מצרים בכל יום היא לזכור את העובדה שד' בחר בנו לו לעם. ודי בזכירה ולא צריך להאריך בזה. ומצות סיפור יציאת מצרים בליל פסח לספר על הניסים ובאריכות עד כמה שאפשר.
ליל הסדר משאיר רישומו לכל השנה
נשים לב לדבר נוסף. למרות שראינו שישנן שתי מצוות: מצוות זכירת יציאת מצרים בכל יום ומצוות סיפור ביציאת מצרים בפסח, הרמב"ם לא מנה את מצוות זכירת יציאת מצרים בכל השנה כמצווה בפני עצמה במניין המצוות (וכן לא נמנה אצל שאר מוני המצוות כספר החינוך ועוד ונמנה כמצווה בפני עצמה אצל הרשב"ץ בזוהר הרקיע, אות כו ובסמ"ק סי' קי)?
מסבירים המפרשים שהדבר יובן כאשר נתבונן בלשון התורה: "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני כי בחפזון יצאת מארץ מצרים למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" (דברים טז, ג). נשים לב שבתורה לא כתוב בלשון ציווי: 'זכור שיצאת ממצרים', אלא "למען תזכור", והכוונה שמעשה אכילת המצה וההימנעות מאכילת חמץ גורמת לכך שנזכור את יציאת מצרים במשך כל השנה כולה, "כל ימי חייך"! (ראה מנחת חינוך מצוה כא שמביא תירוץ זה בשם הצל"ח ברכות יב ע"ב, מעין רעיון זה מובא גם בגבורות ה' למהר"ל פרק ב והשלמתו בפרק נג). הקב"ה לא ציוונו באופן מפורש, אבל ניתן ללמוד מהתורה שהקב"ה רוצה בכך. לכן, אי אפשר לכלול מצווה זו בתרי"ג מצוות, אך אף על פי כן זו מצווה.
הרמב"ם מביא את מצוות זכירת יציאת מצרים כחלק ממצוות קריאת שמע וקבלת עול מלכות שמים (הלכות קריאת שמע א, ג), ויש כאן מסר שיש בזכירת יציאת מצרים קבלת עול מלכות שמיים. הגמרא בברכות (יג ע"ב) מספרת על רבי, שהיה אומר את הפסוק הראשון של קריאת שמע ומשלים יותר מאוחר את שאר הפרשיות, אך הוא השתדל להזכיר את יציאת מצרים בזמן קריאת שמע. ושואלת הגמרא: אם בין כה וכה השלים לבסוף ואמר אז את פרשיית "ויאמר" הכוללת את יציאת מצרים, מדוע היה צריך להזכיר את יציאת מצרים גם בזמן קריאת שמע? מסבירה שם הגמרא: כדי להזכיר יציאת מצרים בזמנה. כלומר זמנה של הזכרת יציאת מצרים הוא בזמן קבלת עול מלכות שמיים. נאמר בתורה: "אנכי ד' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" (שמות כ, ב) ולא נאמר: 'אנכי ד' אלוקיך אשר בראתי את השמים ואת הארץ'. סדר המצווה הוא לקבל עול מלכותו דווקא על ידי הזכרת יציאת מצרים.
מעניין שמשמעות פשט הפסוק היא שמצוות ביעור החמץ ואכילת המצה בפסח משפיעים עלינו עד כדי כך שאנו זוכרים את יציאת מצרים במשך כל השנה: "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות... למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" (דברים טז, ג). אנו אמנם מקיימים את מצוות הזכירה באמירת "קריאת שמע" פעמיים בכל יום, אך יש ללמוד מכאן עוד על סגולתן המיוחדת וכוחן הרב של מצוות חג הפסח, שיכולות להשפיע על הנפש באופן כזה שנהיה תמיד חדורים בזיכרון יציאת מצרים, בכל יום ויום מימות השנה, אפילו שלא בשעת קיומן של המצוות. בדומה לכך הורו חז"ל כי "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". בעל התניא (פרק מז) מסביר שאדם צריך להתבונן שניתנה בו נשמה, חלק אלוק ממעל, היורדת ומשתלשלת לתוך גוף חומרי ומגושם, בתוך עולם נמוך ומורכב. לנשמה מציאות זו היא גלות, גלות הגרועה יותר מכל גלות, שבי או מאסר של הגוף. כאשר האדם מקבל עליו את עול מלכותו של ד' ונדבק בו בעת קריאת שמע, מתעלה אז נשמתו ויוצאת מתוך מאסרה. בהתעלות זו יש בחינה של יציאת מצרים, וכאשר קורא קריאת שמע בכל יום ויום, הוא מחדש בכך בחינה זו מידי בוקר וערב. זו הכוונה של מאמר חז"ל: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (פסחים קטז ע"ב), אדם יכול להוציא את עצמו בכל יום מן המצרים ולהעלות נשמתו מהשפלות החומרית בה היא נמצאת על ידי קבלת עול מלכות שמיים השכם והערב.
נמצא שחג הפסח צריך להשאיר את רישומו לכל השנה כולה, עד הפסח הבא. הלב בחג הפסח צריך להיות בהתרוממות כל כך עצומה, כזו שמשרה השראה כל כך גדולה, והרושם שלה נשאר לכל השנה כולה.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
שיעורים בספר יהושע סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
