ישיבה
בית המדרש
- ספריה
- מועדים
- והגדת לבנך
לְמַעַן תִּזְכּוֹר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
כידוע, המצווה המיוחדת של סיפור יציאת מצרים היא בליל הסדר, וכך אנו דורשים בהגדה את הפסוק: "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר, בעבור זה עשה ד' לי בצאתי ממצרים" (שמות יג, ח): "'והגדת לבנך' - יכול מראש חודש? תלמוד לומר: 'ביום ההוא', אי ביום ההוא - יכול מבעוד יום? תלמוד לומר, בעבור זה, לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך".
מלבד זאת יש גם מצוה לזכור את יציאת מצרים בכל השנה כולה, וכך אומרת המשנה בברכות המובאת בהגדה של פסח: "אמר ר' אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא, שנאמר: 'למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך' (דברים טז, ג), 'ימי חייך' – הימים, 'כל ימי חייך' - הלילות. וחכמים אומרים: 'ימי חייך' - העולם הזה, 'כל ימי חייך' להביא לימות המשיח". (ברכות יב ע"ב; רש"י שמות יג, ג ע"פ מכילתא, מסכתא דפסחא, פרשה טז).
נשאלת השאלה: מדוע התורה מצווה אותנו מצווה מיוחדת לספר ביציאת מצרים בליל פסח? הרי בלאו הכי מצווים אנו להזכיר יציאת מצרים בכל יום ובכל לילה?
גם צריך להבין מדוע עיקר המצווה לזכור יציאת מצרים בכל השנה היא ביום, שנאמר: "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" (דברים טז, ג), ורק מדרשה אנו לומדים לחייב גם בלילות, ומשמע מפסוק זה שעיקר הגאולה הייתה ביום כשיצאו ממצרים. אם כן, צריך להבין למה מצות "והגדת לבנך ביום ההוא" (שמות יג, ח), המיוחדת ליום היציאה היא דווקא בלילה, ליל פסח, "בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך"?
רבנו יעקב מליסא בפרושו "מעשה ניסים" להגדה (ד"ה אמר רבי אלעזר) עונה על שאלות אלו תשובה נפלאה. הוא שואל: הרי לכאורה יש בזכירת מצוות יציאת מצרים בכל יום, צמצום בחיוב התודה אותה אנו חייבים לקב"ה, שהרי הקב"ה עושה לנו ניסים בכל יום, הוא זן ומפרנס אותנו ומצילנו מיד אויבינו בכל דור ודור. מדוע אנו מזכירים רק את היציאה ממצרים ולא את כל הטובות שהוא מיטיב עמנו? אמנם זה הגיוני שביום שקרה הנס יש להודות על הנס שבאותו יום וכן אנו עושים בפורים ובחנוכה, אבל בכל יום ויום להזכיר רק את יציאת מצרים מכל אלפי אלפים פעמים הטובות שעשה ועושה ד' עמנו, האם אין בזה מיעוט השבח ואולי אפילו גנאי, כאילו רק את זה עשה ד' לנו?
התשובה לכך היא שעיקר מעלת יציאת מצרים, היא שביציאת מצרים ד' בחר בנו להיות לעמו. העובדה הזו היא הגורמת לכל הניסים והנפלאות שעשה ויעשה ד' לנו מאז ועד סוף כל הדורות, וגם כאשר אנו לא ראויים לנס ד' עושה לנו ניסים למען שמו, שלא יתחלל שמו, שלא יאמרו הגויים איה אלוהיהם והמעלה הגדולה שהקב"ה לקח אותנו לו לעם עולה על כל הטובות שגמלנו ד'. על כן דווקא את יציאת מצרים צריך לזכור תמיד, והיציאה ממצרים הייתה ביום. על כן עיקר המצווה לזכור בכל יום, כל ימי חייך, והלילות נלמד מדרשה. לעומת זה מצוות "והגדת לבנך ביום ההוא" (שמות יג, ח) צריכה להיות דווקא "בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך", שהיא דווקא בלילה. מצווה זו היא לספר על הניסים שעשה ד' עמנו ביציאת מצרים, לא על עצם היציאה ממצרים, אלא על כל הניסים והנפלאות, וכיוון שמכת בכורות היא הייתה האחרונה והגדולה מבין הניסים והנפלאות שביציאת מצרים והיא הייתה דווקא בלילה, על כן המצווה לספר בלילה המיוחד הזה דווקא. לסיכום: מצות זכירת יציאת מצרים בכל יום היא לזכור את העובדה שד' בחר בנו לו לעם. ודי בזכירה ולא צריך להאריך בזה. ומצות סיפור יציאת מצרים בליל פסח לספר על הניסים ובאריכות עד כמה שאפשר.
ליל הסדר משאיר רישומו לכל השנה
נשים לב לדבר נוסף. למרות שראינו שישנן שתי מצוות: מצוות זכירת יציאת מצרים בכל יום ומצוות סיפור ביציאת מצרים בפסח, הרמב"ם לא מנה את מצוות זכירת יציאת מצרים בכל השנה כמצווה בפני עצמה במניין המצוות (וכן לא נמנה אצל שאר מוני המצוות כספר החינוך ועוד ונמנה כמצווה בפני עצמה אצל הרשב"ץ בזוהר הרקיע, אות כו ובסמ"ק סי' קי)?
מסבירים המפרשים שהדבר יובן כאשר נתבונן בלשון התורה: "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני כי בחפזון יצאת מארץ מצרים למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" (דברים טז, ג). נשים לב שבתורה לא כתוב בלשון ציווי: 'זכור שיצאת ממצרים', אלא "למען תזכור", והכוונה שמעשה אכילת המצה וההימנעות מאכילת חמץ גורמת לכך שנזכור את יציאת מצרים במשך כל השנה כולה, "כל ימי חייך"! (ראה מנחת חינוך מצוה כא שמביא תירוץ זה בשם הצל"ח ברכות יב ע"ב, מעין רעיון זה מובא גם בגבורות ה' למהר"ל פרק ב והשלמתו בפרק נג). הקב"ה לא ציוונו באופן מפורש, אבל ניתן ללמוד מהתורה שהקב"ה רוצה בכך. לכן, אי אפשר לכלול מצווה זו בתרי"ג מצוות, אך אף על פי כן זו מצווה.
הרמב"ם מביא את מצוות זכירת יציאת מצרים כחלק ממצוות קריאת שמע וקבלת עול מלכות שמים (הלכות קריאת שמע א, ג), ויש כאן מסר שיש בזכירת יציאת מצרים קבלת עול מלכות שמיים. הגמרא בברכות (יג ע"ב) מספרת על רבי, שהיה אומר את הפסוק הראשון של קריאת שמע ומשלים יותר מאוחר את שאר הפרשיות, אך הוא השתדל להזכיר את יציאת מצרים בזמן קריאת שמע. ושואלת הגמרא: אם בין כה וכה השלים לבסוף ואמר אז את פרשיית "ויאמר" הכוללת את יציאת מצרים, מדוע היה צריך להזכיר את יציאת מצרים גם בזמן קריאת שמע? מסבירה שם הגמרא: כדי להזכיר יציאת מצרים בזמנה. כלומר זמנה של הזכרת יציאת מצרים הוא בזמן קבלת עול מלכות שמיים. נאמר בתורה: "אנכי ד' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" (שמות כ, ב) ולא נאמר: 'אנכי ד' אלוקיך אשר בראתי את השמים ואת הארץ'. סדר המצווה הוא לקבל עול מלכותו דווקא על ידי הזכרת יציאת מצרים.
מעניין שמשמעות פשט הפסוק היא שמצוות ביעור החמץ ואכילת המצה בפסח משפיעים עלינו עד כדי כך שאנו זוכרים את יציאת מצרים במשך כל השנה: "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות... למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" (דברים טז, ג). אנו אמנם מקיימים את מצוות הזכירה באמירת "קריאת שמע" פעמיים בכל יום, אך יש ללמוד מכאן עוד על סגולתן המיוחדת וכוחן הרב של מצוות חג הפסח, שיכולות להשפיע על הנפש באופן כזה שנהיה תמיד חדורים בזיכרון יציאת מצרים, בכל יום ויום מימות השנה, אפילו שלא בשעת קיומן של המצוות. בדומה לכך הורו חז"ל כי "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". בעל התניא (פרק מז) מסביר שאדם צריך להתבונן שניתנה בו נשמה, חלק אלוק ממעל, היורדת ומשתלשלת לתוך גוף חומרי ומגושם, בתוך עולם נמוך ומורכב. לנשמה מציאות זו היא גלות, גלות הגרועה יותר מכל גלות, שבי או מאסר של הגוף. כאשר האדם מקבל עליו את עול מלכותו של ד' ונדבק בו בעת קריאת שמע, מתעלה אז נשמתו ויוצאת מתוך מאסרה. בהתעלות זו יש בחינה של יציאת מצרים, וכאשר קורא קריאת שמע בכל יום ויום, הוא מחדש בכך בחינה זו מידי בוקר וערב. זו הכוונה של מאמר חז"ל: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (פסחים קטז ע"ב), אדם יכול להוציא את עצמו בכל יום מן המצרים ולהעלות נשמתו מהשפלות החומרית בה היא נמצאת על ידי קבלת עול מלכות שמיים השכם והערב.
נמצא שחג הפסח צריך להשאיר את רישומו לכל השנה כולה, עד הפסח הבא. הלב בחג הפסח צריך להיות בהתרוממות כל כך עצומה, כזו שמשרה השראה כל כך גדולה, והרושם שלה נשאר לכל השנה כולה.
רבנים בבית המדרש
ניווט מהיר
חיפוש שיעורים
תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה (ב)
השיעור עוסק בהלכות המעשיות של טקס ההבדלה, החל מאיסור האכילה לפני הבדלה (כולל מקרים של סעודה שלישית או חוסר ביין) ועד למחלוקת הפוסקים האם יש לעמוד או לשבת במהלכה. בהמשך מפרט הרב את הכללים המדויקים לברכה על הבשמים השונים ועל נר האבוקה, כולל דיני ההנאה מאור הנר וצורת החזקת הכוס.
תולדות זריעה ונטיעה והשראת שכינה - פרשת 'תולדות'
יצחק מצווה לא לרדת מהארץ בזמן רעב , ועוד מצווה 'שכון בארץ' הוי נוטע, הוי זורע, השכן השכינה, הקשר בין המשימות.
רביבים מעלת מצוות ביקור חולים
שלוש מטרות למצוות ביקור חולים: לסייע לחולה במה שנצרך, לעודד את רוחו, ולהתעורר להתפלל עליו | מצוותם של בני המעגל הראשון והפנימי לטפל בכל צרכיו השוטפים של החולה | בני המעגל השני הם החברים והקרובים מדרגה שנייה, שעיקר מצוותם לעודד את החולה | המבקרים צריכים להיזהר מאוד שלא להכביד על החולה | מצוות ביקור חולים דורשת חוכמה ורגישות | לא קל לדעת מה יעודד את החולה ומה ידכא אותו
תולדות פרשת תולדות – ברכת אברהם
מדוע כיוון הקב"ה כך שיצחק יברך כשעיניו כהות מראות וכשהוא בכלל לא בטוח את מי הוא מברך ובכל זאת הוא מברך מכל הלב?
אורות ישראל ותחייתו קול הנשמה העליונה מן המעמקים
אורות ישראל ותחייתו פרק ל"ב
השיעור עוסק בדברי הרב קוק על התביעה הפנימית של המציאות כולה, של הנשמה ושל עם ישראל להתעלות, להתגלות ולהגשים את תכליתם האלוקית מתוך מעמקי החיים החומריים. דרך קריאה מעמיקה בפסקה, הרב מסביר כיצד תנועות היסטוריות, כולל תהליכי הגאולה ושיבת ציון, מהוות ביטוי להתפרצותו של אותו כוח פנימי.
אור התנ"ך המרגלים ביריחו ותשובתה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק בשליחת המרגלים על ידי יהושע ליריחו כהכנה רוחנית לכניסה לארץ ישראל, שנועדה לנקות את הארץ מטומאת הזנות והעבודה הזרה ולהכשירה להופעת קדושה, חסד ואמת. בנוסף, השיעור מנתח את דמותה של רחב ומציג דרכה שני שלבים בתהליך התשובה – מתשובה נמוכה של התנתקות מהחטא ועד לתשובה עליונה ההופכת את כוחות היצר והחטא עצמם למנוף לעשיית טוב וחסד.
תולדות להינטע בקודש: דרכו של יצחק
פרשת תולדות
השיעור מנגיד בין דרכו של אברהם אבינו המייצגת את "הבשורה" והעלייה הראשונית, לבין דרכו של יצחק אבינו המבטאת השתרשות עמוקה, התמדה ומסירות נפש להפוך את הקודש לקבוע בארץ. לאורך חייו של יצחק – החל מהעקידה, דרך חפירת הבארות ועד לתפילותיו וברכותיו – ניכר כי דווקא מתוך עבודה מאומצת, התמודדות עם קשיים והתבטלות מוחלטת לה', צומחת הברכה האלוקית השלמה והשראת השכינה בישראל.
הלכות בין אדם לחברו בין רגש הלב לציווי האלוקי
השיעור בוחן את המניע הראוי לקיום מצוות שבין אדם לחברו, תוך הצגת המחלוקת בין הגישה של האדר"ת, הסבור שיש לפעול אך ורק מתוך ציווי ה', לבין גישת המהר"ל, הדוגל בעשייה מתוך רצון פנימי ושלמות הלב. בהמשך מובאות משנותיהם של הרב קוק והנצי"ב המשלבות בין המוסר הטבעי לציווי האלוקי, ומדגישות את חשיבות תיקון המידות והנהגות שבין אדם לחברו כחלק בלתי נפרד מעבודת השם וקידוש שמו בעולם.
עין אי"ה - הרב משה גנץ הכלל קודם לפרטים בעבודת השם
שבת א, ק"ע - קע"ב
השיעור עוסק בחשיבות של הקדמת הבנת הכללים והאמונה לעיסוק בפרטי ההלכות ודקדוקי התורה. בנוסף, השיעור מדגיש כי יראת שמיים שלמה אינה מבטלת את כוחותיו האנושיים של האדם, אלא מפעילה אותם מתוך חיות ועשייה בעולם.
תורה ומדע מהות, קיום ויצירה לפי הרב קוק
השיעור בוחן את המתח בין התפיסה האקזיסטנציאליסטית של סארטר, הגורסת כי הקיום קודם למהות והאדם בורא את עצמו, לבין התפיסה התורנית הרואה באדם מהות נשמתית מולדת. מתוך הגותו של הרב קוק מוסבר כי השיבה אל המהות הפנימית והאינסופית אינה חזרה פסיבית בלבד, אלא היא עצמה מהווה כוח יוצר שמתוכו מתחדשת בריאה חדשה.
בבא מציעא גדרי שבועת עד אחד וכופר בכל
השיעור בוחן את שאלות התוספות וקושיית רבי עקיבא איגר ביחס לפטור שבועה בכופר הכל ודין "מתוך שאינו יכול להישבע משלם" בסוגיית נסכא דרבי אבא. דרך דברי הראשונים – הרשב"ם, הרשב"ץ והריב"ש – מתבאר ההבדל המהותי שבין שבועת עד אחד שנועדה להכחשה לבין שבועת מודה במקצת שנועדה לבירור האמת.
מאמר שלישי החסיד וסוד מאה הברכות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, המכוון את כל מעשיו לקדוש ברוך הוא ונעזר במצוות המקיפות את האדם – כגון תפילין, ציצית ומזוזה – לשמירת הדבקות והתודעה הרוחנית. בהמשך מתבארת חובת אמירת מאה ברכות בכל יום והמשמעות הפנימית שלהן על פי ספר "שערי אורה", כצינור להורדת שפע לנפש, לרוח ולנשמה וכנגד אדני המשכן המחזיקים את הקדושה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן השתלבות הפרט בתשובת הצדיקים והכלל
אורות התשובה פרק ח, ו' - ז'
השיעור עוסק באופן שבו תשובת הצדיקים מאירה את המציאות כולה, ובאפשרות של האדם הפרטי להיכלל בתשובתם הכללית כדי להתעלות מנפילותיו וממכאוביו. בנוסף, מוסבר כיצד החטא סותר ופוצע את ההרמוניה העולמית, בעוד תהליך התשובה מאחה את הקרעים ומשיב את השלמות והאור לכל סדרי ההוויה.
