ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- ספר הכוזרי
- הלכה מחשבה ומוסר
- ספרי אמונה וחסידות
- ספר הכוזרי
מו אָמַר הֶחָבֵר: קָשָׁה עָלַי שִׁכְחָתְךָ אֵת מַה שֶּׁהִקְדַּמְתִּי לְךָ מִן הָעִקָּרִים, וְהוֹדֵיתָ אַתָּה בָּהֶם. הֲלֹא הִסְכַּמְנוּ כִּי אִי אֶפְשָׁר לְהִתְקָרֵב אֶל ה' כִּי אִם בְּמַעֲשִׂים מְצֻוִּים מֵאֵת ה'. הַאִם אַתָּה חוֹשֵׁב כִּי הַהִתְקָרְבוּת הִיא הַכְּנִיעָה וְהַשִּׁפְלוּת וְהַדּוֹמֶה לָהֶן?
מז אָמַר הַכּוּזָרִי: כֵּן, יַחַד עִם הַצֶּדֶק. כָּך אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁקָּרָאתִי בְסִפְרֵיכֶם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ", "וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד", וְזוּלַת זֶה הַרְבֵּה.
מח אָמַר הֶחָבֵר: אֵלֶּה וְהַדּוֹמֶה לָהֶם הֵם הַחֻקִּים הַשִּׂכְלִיִּים, וְהֵם הַהַצָּעוֹת וְהַהַקְדָּמוֹת לַתּוֹרָה הָאֱלֹהִית, קוֹדְמוֹת לָהּ בַּטֶּבַע וּבַזְּמָן, אִי אֶפְשָׁר בִּלְעֲדֵיהֶם בְּהַנְהָגַת אֵיזוֹ קְהִלָּה שֶׁתִּהְיֶה מִבְּנֵי אָדָם, עַד שֶׁקְּהִלַּת הַלִּסְטִים אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יְקַבְּלוּ עֲלֵיהֶם הַצֶּדֶק בְּמַה שֶּׁבֵּינֵיהֶם, וְאִם לֹא, לֹא תַּתְמִיד חֶבְרָתָם. וְכַאֲשֶׁר הִגִּיעַ מְרִי יִשְׂרָאֵל עַד כְּדֵי שֶׁזִּלְזְלוּ בַּמִּצְווֹת הַשִּׂכְלִיּוֹת וְהַחֶבְרָתִיּוֹת, אֲשֶׁר אִי אֶפְשָׁר מִבַּלְעֲדֵיהֶן לְכֹל קְהִלָּה, כַּאֲשֶׁר אִי אֶפְשָׁר לְכָל יָחִיד מִבַּלְעֲדֵי הַדְּבָרִים הַטִּבְעִיִּים, כַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וּתְנוּעָה וּמְנוּחָה וְשֵׁנָה וִיקִיצָה, וְהֶחֱזִיקוּ עִם זֶה בַּעֲבוֹדוֹת, כַּקָּרְבָּנוֹת וְזוּלָתָם מִן הַמִּצְווֹת הָאֱלֹהִיּוֹת הַשִּׁמְעִיּוֹת, הִסְתַּפֵּק לְגַבֵּיהֶם בְּפָחוֹת, וְנֶאֱמַר לָהֶם: וּלְוַאי שֶׁהֱיִיתֶם שׁוֹמְרִים אֵת הַמִּצְווֹת שֶׁמְּקַבְּלוֹת אוֹתָן עֲלֵיהֶן הַפְּחוּתוֹת שֶׁבַּקְּהִלּוֹת וְהַנְּחוּתוֹת שֶׁבָּהֶן, כַּצֶּדֶק וְהַהֲטָבָה וְהַהוֹדָאָה בְּחֶסֶד ה'. כִּי הַתּוֹרָה הָאֱלֹהִית לֹא תִּשְׁלַם אֶלָּא אַחַר שְׁלֵמוּת הַתּוֹרָה הַחֶבְרָתִית וְהַשִּׂכְלִית, וּבַתּוֹרָה הַשִּׂכְלִית חוֹבַת הַצֶּדֶק וְהַהוֹדָאָה בְּחֶסֶד ה', וּמִי שֶׁאָבַד לוֹ זֶה, אֵיך יֵשׁ לוֹ הַקָּרְבָּנוֹת וְהַשַּׁבָּת וְהַמִּילָה וְזוּלָתָם מִמַּה שֶּׁאֵין הַשֵּׂכֶל מְחַיְּבוֹ וְלֹא שׁוֹלְלוֹ, וְהֵן הַמִּצְווֹת אֲשֶׁר בָּהֶן יֻחֲדוּ יִשְׂרָאֵל בְּנוֹסָף עַל הַשִּׂכְלִיּוֹת, וּבָהֶן הָיָה לָהֶם יִתְרוֹן הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי? וְלֹא יָדְעוּ אֵיך חֻיְּבוּ אֵלֶּה הַמִּצְווֹת, כְּמוֹ שֶׁלֹּא יָדְעוּ אֵיך אֵרַע שֶׁיָּרַד כְּבוֹד ה' בֵּינֵיהֶם, וְאֵשׁ ה' אוֹכֶלֶת קָרְבְּנֵיהֶם, וְאֵיך שָׁמְעוּ דִבּוּר הָאֵל, וְאֵיך אֵרַע לָהֶם כֹּל מַה שֶּׁאֵרַע מִמַּה שֶּׁאֵינוֹ מִתְקַבֵּל עַל הַדַּעַת לוּלֵא רְאִיַּת הָעַיִן וְהָעֵדוּת אֲשֶׁר אֵין דְּחִיָּה לָהּ. וְעַל הַדֶּרֶך הַזֶּה נֶאֱמַר לָהֶם: "וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ", וְ"עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל זִבְחֵיכֶם", וְזוּלַת זֶה מִמַּה שֶּׁדּוֹמֶה לוֹ. הֲיִתָּכֵן שֶׁיִּצְטַמְצֵם הַיִּשְׂרְאֵלִי בַּעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד, וִיוַתֵּר עַל הַמִּילָה וְהַשַּׁבָּת וּשְׁאָר הַמִּצְווֹת וְיַצְלִיחַ?
מט אָמַר הַכּוּזָרִי: לֹא, לְפִי מַה שֶּׁהִקְדַּמְתָּ. וְאָמְנָם עַל דַּעַת הַפִילוֹסוֹפִים יֵעָשֶׂה אָדָם חָסִיד מִבְּלִי לַחְשׁשׁ בְּאֵיזֶה אֹפֶן יִתְקָרֵב, אִם בְּהִתְיַהֵד אוֹ בְּהִתְנַצֵּר אוֹ זוּלַת זֶה, אוֹ בְּמַה שֶּׁיַּמְצִיא לְעַצְמוֹ. וּכְבָר שַׁבְנוּ אֶל הַסְּבָרָה וְהַהֶקֵּשׁ וְהַהִתְחַכְּמוּת, וְיִהְיוּ כֹּל בְּנֵי הָאָדָם מִשְׁתַּדְּלִים וּמַאֲמִינִים בְּתוֹרָה שֶׁהֵבִיא אֵלֶיהָ הֶקֵּשָׁם, וְזֶה בָּטֵל.
___________________________
מה שהקדמתי – במאמר ראשון עט, צח - צט. קודמות לה בטבע – המוסר האנושי הוא הבסיס הקודם לתורה. השמעיות – שאינם שכליות אלא מכוח השמיעה לצווי ה'. התורה החברתית – מצוות שבין אדם לחברו. כל מה שאירע – ההשגחה הניסית המלווה את עם ישראל. עולתיכם ספו על זבחיכם – במקום להקריב עולות הקריבו שלמים (הנאכלים לכם) כי אין קרבנותיכם רצויים. דעת הפילוסופים – [עיין מאמר ראשון, סוף פסקה א]. וזה בטל – וזה לא נכון, לא הגיוני שהדרך לה' היא בצורות שונות המנוגדות זו לזו [מאמר א, ב].
ביאורים
מתוך הבירור על ייחודו של עם ישראל, מתגלגל הנושא הבא והוא האופי של עבודת ה'. לאחר שתיאר החבר את מעלתו הנצחית של עם ישראל, שאיננה נפגמת גם במציאות הקשה ביותר, מעלה המלך בפניו שתי קושיות: א. עבודת ה' של עם כזה, מן הראוי שתהיה רוחנית וזכה, שמתאפיינת בפרישות מענייני העולם וחיי נזירות וסגפנות. ב. אפשר להבין ממספר מקומות בתנ"ך, שעבודת ה' מתרכזת בעיקר במוסר אנושי חברתי, ולא במצוות שבין אדם למקום. המכנה המשותף לשתי הקושיות הללו הוא, שהן מייצגות השקפה שבנויה על מחשבה אנושית. החבר מתייחס קודם לקושייה השנייה, ורק אחר כך לראשונה. אי אפשר להסיק מסקנות מפסוק תלוש, בלי לראות את ההקשר והרקע הכללי שבו הוא נאמר. היו תקופות שעם ישראל ערך הפרדה בין מצוות שבין אדם למקום למצוות שבין אדם לחברו. המוסר החברתי היה פחות חשוב בעיניו, כי לא ניכרת בו עבודת ה' וקדושה, והוא גם דורש שינוי פנימי בתיקון המידות. לעומתו, המצוות שבין אדם למקום נראו נוצצות וקוסמות יותר, והם העניקו להם את הרגשת ההתעלות. הייתה מחשבה שאין תלות בין שני התחומים, ולכן אפשר להקריב קרבנות גם כשהחברה סובלת משחיתות מוסרית של עושק ושפיכות דמים. ביחס לתופעה הזו מתבטא הנביא, שהמצוות שבין אדם למקום הם נדבך שני, שבנוי על גבי הנדבך המוסרי. התורה לא מתעלמת מהמוסר האנושי הפשוט המקובל בכל חברה, אלא מוסיפה על גביו נדבך נוסף. לכן, מצד אחד אין משמעות אמיתית לצדקות ויראת שמים חד-מימדית, רק ביחס למצוות שבין אדם למקום. אבל מצד שני, בוודאי שאין להסתפק בנדבך הראשון שמשותף לכל העמים, כי הייחודיות של עם ישראל מתבטאת בעיקר במצוות המיוחדות שניתנו רק לו.
הרחבות
1. מהי מטרת המצוות?
אִי אֶפְשָׁר לְהִתְקָרֵב אֶל ה' כִּי אִם בְּמַעֲשִׂים מְצֻוִּים מֵאֵת ה'. ריה"ל מחלק כאן בין מצוות חברתיות, שכל חברה צריכה לקיים כדי לשמור על חוקיות מסוימת בתוכה (לדוג' איסור רצח), לבין מצוות שמעיות, מצוות שאין אנו מבינים פשרם, והן באות על גבי המצוות הבסיסיות שנועדו לכינון החברה.
כבר במדרש תנחומא אנו מוצאים התייחסות ראשונה לטעם המצוות: "לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות וישראל שנאמר כל אמרת ה' צרופה" [פרשת שמיני סימן ח].
הרמב"ם , בספרו מורה נבוכים, מפרש את המדרש ומעניק לו משמעות מחודשת. לפי דבריו, צריך לחפש את סיבת כל המצוות, כיוון שלכל מצווה יש סיבה ותועלת כלשהי. בהמשך דבריו הוא מסביר שמטרת כל המצוות היא תיקון הנפש והגוף. תיקון הנפש – להביא את האדם לידי מידות טובות, להרחיקו ממחשבות רעות ולסלק מעליו עבודה זרה; ותיקון הגוף – הנהגת החברה והפרטים בצורה המיטבית. לפרטי המצוות, (להביא עשרה כבשים ולא שמונה למשל) אין טעם אמיתי מושג, הצטווינו דווקא כך מכורח הצורך לקבוע משהו קבוע [מורה נבוכים, חלק ג, פרקים כו – כז].
המהר"ל מקשה על דברי הרמב"ם הללו ואומר שלפי דבריו אין טעם לדקדוקי המצוות לפרטיהן, ודבר זה לא יתכן כיוון שהתורה והמצוות הם 'חכמתכם ובינתכם לעיני העמים'. לכן הוא מפרש ש"המצות בעצמם מצרפים נפש האדם להשיב אותה אל ה'" [מהר"ל, תפארת ישראל, פרק ז].
שאלות לדיון
מה יותר חשוב, המצוות השכליות שנובעות מהצדק והחסד, או המצוות השמעיות?
האם יש פרשנות נוספת לכתוב "ומה ה' אלהיך דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד"?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
שיעורים בספר יהושע סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
