- שבת ומועדים
- משעבוד לגאולה
- משנה וגמרא
- פסחים
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
הפרי מגדים (סי' נח בפתיחה הכוללת לקריאת שמע אות ד) והמנחת חינוך (מצווה כא) בתירוצו השני סוברים שאכן אין הבדל באופן הקיום בין מצוות הסיפור למצוות הזכירה, ומתקשים אם כן מדוע זקוקים לציווי נוסף בליל הסדר, ועונים שכיוון שמצוות הזכירה בלילה נלמדת רק מדרשא מהריבוי "כל", אף שזו דרשה גמורה וזוהי מצווה מדאורייתא כמבואר בברכות כא ע"א שאמת ויציב דאורייתא ולכן אם מסופק אם אמר צריך לחזור ולומר, מכל מקום אינה נחשבת מתרי"ג מצוות, ובליל הסדר יש מצווה מיוחדת ולכן דינה כבבוקר שזו מצווה הכלולה בתרי"ג מצוות. ומבארים בדבריהם שההבדל בין מצווה המנויה בתרי"ג לשאינה מנויה הוא אם חלה שבועה לא לקיים מצווה זו. בכך מיישבים את הרמב"ם שכלל לא מנה את מצוות הזכירה בספר המצוות, וכן ביד החזקה לא ייחד אותה כמצווה בפני עצמה אלא רק הזכירה כחלק מהלכות קריאת שמע, וזו לשונו (קריאת שמע א, ב-ג): "ומה הוא קורא שלשה פרשיות אלו הן: שמע והיה אם שמוע ויאמר... אף על פי שאין מצות ציצית נוהגת בלילה קוראין אותה בלילה מפני שיש בה זכרון יציאת מצרים ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, וקריאת שלש פרשיות אלו על סדר זה היא הנקראת קריאת שמע".
האור שמח (קריאת שמע א, ג) הבין גם הוא שאין הבדל באופן הקיום בין מצוות הסיפור למצוות הזכירה, ותירץ שפשט הפסוק "לא תאכל עליו חמץ. שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני... למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" (דברים טז, ג) כוונתו שעל ידי אכילת המצות האדם יזכור כל ימי חייו את יום צאתנו ממצרים, אלא שחכמים ראו שרצון התורה שנזכור כל ימי חיינו ולפיכך אמרו שיש להזכיר יציאת מצרים בכל יום ובכל לילה. אם כן אין זו ממש מצווה מהתורה כי התורה "לא הכבידה לקבוע זאת כחובה" אך זהו רצון התורה שחכמים קבעוהו להלכה, ולפיכך יש לכך תוקף של דאורייתא כמבואר בברכות כא ע"א. בשונה מהפמ"ג, לדעת האור שמח גם למצוות הזכירה ביום אין תוקף כשאר מצוות התורה. הבדל נוסף הוא, שלדעתו יש למצוות הזכירה פחות תוקף מאשר מצוות הזכירה בלילה לדעת הפמ"ג, משום שלדעת הפמ"ג התורה הגדירה את המצווה וחייבה לקיימה אלא שאינה ממנין התרי"ג, ואילו לדעת האור שמח התורה לא הכבידה לקובעה כחובה אלא שחכמים ידעו שזהו רצון התורה וקבעוה בתוקף דאורייתאי, ומסתבר שנפק"מ בין ההגדרות כאשר שתיהן נפגשות, שיש להעדיף את המצווה המוגדרת והמחוייבת אף שאינה מן התרי"ג.
בית אב לדברי הפמ"ג, המנ"ח והאו"ש יש להביא מ האבודרהם (סדר ההגדה ד"ה ומתחיל ההגדה) בשם הרי"ף , השואל מדוע חז"ל לא תיקנו ברכה על ההגדה, ועונה שכבר יצא במה שאמר "זכר ליציאת מצרים" בקידוש (וכן כתב הפר"ח סי' תעג ד"ה ויאמר הא לחמא). רואים מדבריו שהזכרת יציאת מצרים בלבד מספיקה ויוצאים בה ידי חובת הסיפור. וכעין זה כתב המאירי (ברכות יב ע"ב ד"ה והזכרת), שלא מברכים בגלל שסומכים על אמת ואמונה שכבר ברך וחתם בה גאל ישראל, וכתב שאף על פי שאין הטעם ברור מכל מקום המנהג כך הוא, וציין שיש החולקים ומברכים. וכן בשבולי הלקט (סדר פסח סי' ריח) כתב שיוצא ידי חובה בקריאת שמע ועל קריאת שמע כבר יש ברכה לפניה ולאחריה. ואמנם מהמאירי אין כל כך ראיה, כי באמת ואמונה מפרטים יותר מאשר הזכרה בעלמא ואומרים "העושה לנו נסים ונקמה בפרעה אותות ומופתים באדמת בני חם. המכה בעברתו כל בכורי מצרים ויוצא את עמו ישראל מתוכם לחרות עולם", ויתכן שפירוט זה מספיק כדי להבדיל בין סיפור לזכירה, אך מכל מקום בקידוש ופרשיית ציצית ודאי מזכירים בלבד, ואם כן מהאבודרהם ושבולי הלקט ודאי מוכח כפמ"ג והמנ"ח שאין הבדל באופן הקיום בין זכירה לסיפור.
המנחת חינוך בתירוצו הראשון הלך בכיוון שונה וכתב שיש הבדל בין סיפור לזכירה, שזכירה היא בין האדם לעצמו ואילו סיפור הוא דוקא למישהו אחר, ואכן אם אדם נמצא לבדו אינו יכול לקיים את מצוות הסיפור אלא את מצוות הזכירה בה חייב כל לילה. אולי ניתן להביא לכך סיוע מסוגייתנו האומרת שאם בנו חכם ישאל את אביו ואם לאו אשתו שואלת ואם גם היא לא חכמה ישאל את עצמו, ומוסיפה הגמרא שאפילו שני תלמידי חכמים שואלין זה לזה. וקשה מדוע לא נקטה שאפילו תלמיד חכם לבדו שואל את עצמו כפי שנקטה לפני כן לגבי אדם שאשתו ובניו אינם חכמים. לפי שיטת המנ"ח מובן, משום שאם נמצא לבדו אינו מקיים את מצוות הסיפור, ודוקא אם משפחתו עימו אלא שאינה יודעת לשאול יכול לשאול בפניהם בעצמו ואחר כך ישיב ויספר להם. אמנם הרמב"ם לא דייק כך בגמרא וכתב בפירוש שאף אם הוא לבדו שואל לעצמו (חמץ ומצה ז, ג).
הרמב"ם בספר המצוות (עשה קנז) כותב: "והמצוה הקנ"ז היא שצונו לספר ביציאת מצרים בליל חמשה עשר בניסן... והכתוב שבא על הציווי הזה הוא אמרו ית' והגדת לבנך ביום ההוא וכו'... אין לי אלא בזמן שיש לו בן בינו לבין עצמו בינו לבין אחרים מניין תלמוד לומר ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים". אפשר להבין את דבריו שהפסוק "זכור" אינו מצווה בפני עצמה אלא רק מלמד אותנו שהפסוק "והגדת" עוסק אף באדם הנמצא לבדו, ואפשר להבין שזו מצווה בפני עצמה, ואכן מצוות הסיפור אינה שייכת כאשר נמצא לבדו, וכדעת המנ"ח, אולם המנ"ח התקשה שלפי דבריו שכשנמצא לבדו קיימת רק מצוות הזכירה הנוהגת בכל לילה היה לרמב"ם לכתוב את הפסוק "למען תזכור" המובא במסכת ברכות לגבי כל לילה ומדוע נקט בפסוק "זכור". לכאורה אפשר ללכת בכיוונו של המנ"ח שמצוות הסיפור שייכת רק כשנמצא עם אדם נוסף, אך בשונה מדבריו ניתן לומר שבליל הסדר יש מצווה נוספת של "זכור" מעבר לכל לילה, אלא שאם נאמר כך תחזור השאלה בה פתחנו, מה נוסף במצווה זו מעבר למצוות "למען תזכור" הנוהגת בכל לילה. המנ"ח גם לא יכול לפרש כאופן הראשון, שהפסוק "זכור" אינו מצווה בפני עצמה אלא רק מלמדנו שהפסוק "והגדת" עוסק אף באדם הנמצא לבדו, כי גם כך תחזור השאלה, מה נוסף במצוות "והגדת" כאשר האדם נמצא לבדו מעבר למצוות "למען תזכור". אולם ללא דברי המנ"ח נראה שהפשט ברמב"ם הוא כאופן הראשון, שאם לא כן, היה לרמב"ם לפתוח ולומר שכל אדם מצווה בלילה זה בשתי מצוות "והגדת" ו"זכור" וכשנמצא לבדו אינו יכול לקיים את "והגדת" אלא רק את "זכור". ושמא יש לדחות שלא היה לרמב"ם להזכיר זאת משום שכאשר יכול לקיים מצוות "והגדת" אין כל נפק"מ בציווי הנוסף של "זכור". עוד יש להוכיח זאת מדבריו ביד החזקה, ששם כתב שאף אם נמצא לבדו עליו לספר באופן של שאלה ותשובה, וזה ודאי שייך רק במצוות הסיפור, ובפרט שמסתבר שהמקור לזה הוא מכך שבכל פעם שהתורה ציוותה "והגדת" היא הזכירה זאת בהקשר שהבן שואל והאב עונה לו, ואם כן מוכח שגם כשנמצא לבדו החיוב הוא במצוות "והגדת", אך עדיין יש מקום לדחות שאף אם עיקר ענין הסיפור דרך שאלה שייך דוקא במצוות "והגדת" מכל מקום לאחר שחכמים תיקנו שכך יהא סדר ההגדה תיקנו כן אף לנמצא לבדו. בשולי דיון זה יש להעיר שחילוקו של המנחת חינוך בין אדם המספר לאחר לבין אדם הנמצא לבדו אינו זהה לגמרי לחילוקו של הרמב"ם, כי הרמב"ם חילק בין אדם המספר לבנו לבין אדם הנמצא ללא בנו, שהפסוק "והגדת לבנך" עוסק דוקא במספר לבנו ולא במספר לאחר.
כיוון שלישי בסוגיא הוא שיש הבדל באופי ובצורת האמירה בין סיפור לבין זכירה.
הגר"ח מבריסק (בסטנסיל; בספר עמק ברכה עמ' עו בשמו) מדייק מדברי הרמב"ם ביד החזקה שישנם שלושה הבדלים בין סיפור לזכירה, ונביא תחילה את דברי הרמב"ם בספר המצוות וביד החזקה. בספר המצוות (מצווה קנז) כתב: "והמצוה הקנ"ז היא שצונו לספר ביציאת מצרים בליל חמשה עשר בניסן בתחלת הלילה כפי צחות לשון המספר. וכל מה שיוסיף במאמר ויאריך הדברים בהגדלת מה שעשה לנו השם ומה שעשו עמנו המצרים מעול וחמס ואיך לקח השם נקמתנו מהם ובהודות לו ית' על מה שגמלנו מחסדיו יהיה יותר טוב. כמו שאמרו כל המאריך לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח".
וביד החזקה (חמץ ומצה ז, א-ה):
הלכה א: מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן שנאמר "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים"...
הלכה ג: וצריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו... ואפילו היו כולן חכמים, היה לבדו שואל לעצמו מה נשתנה הלילה הזה.
הלכה ד: וצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח...
הלכה ה: כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בליל חמשה עשר לא יצא ידי חובתו ואלו הן, פסח מצה ומרור, פסח על שם שפסח המקום ב"ה על בתי אבותינו במצרים שנאמר ואמרתם זבח פסח הוא לה' וגו', מרורים על שם שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים, מצה על שם שנגאלו, ודברים האלו כולן הן הנקראין הגדה.
מדייק הגר"ח שישנם שלושה גדרים במצוות הסיפור, כפי שהולך ומפרט הרמב"ם בהלכות הבאות עד שמסיים בסוף הלכה ה "ודברים האלו כולן הן הנקראין הגדה": א. סיפור דרך שאלה ותשובה (הל' ג). ב. צריך לספר את השתלשלות המאורעות החל מהגנות ועד לשבח (הל' ד). ג. לימוד מצוות הפסח וטעמיהן (הל' ה). המנחת אשר חולק על כך, וכותב שמסתבר שגם הגר"ח לא התכוון לומר שזהו גדר הסיפור וכל שלא עשה כן לא יצא ידי חובה מהתורה, אלא רק מנה את יסודות המצווה ואופייה למעשה, אך שלושת הגדרים שהזכיר הם רק מדרבנן. ואמנם לגבי הגדר השלישי של הזכרת מצוות הפסח וטעמיהן נחלקו הראשונים, שלדעת הר"ן אם לא אמרן יצא אלא שלא יצא כראוי אך מ התוס' (קטז ע"א ד"ה ואמרתם) ומשבולי הלקט משמע שכלל לא יצא מהתורה, ולכאורה גם הרמב"ם סתם וכתב "לא יצא", אך בכל זאת נראה שכוונתו כר"ן שהרי בספר המצוות הגדיר שהמצווה היא "לספר ביציאת מצרים כפי צחות לשון המספר".
המנחת אשר עצמו גם הולך בדרכו של הגר"ח, שההבדל בין סיפור לזכירה הוא באופן האמירה, אך הגדיר את מצוות הסיפור בתנאים שונים ומנה ארבעה תנאים: א. צריך לפרט פרטים מסויימים מתהליך היציאה ולא מספיק רק להזכיר שיצאנו כמו במצוות זכירה. המנ"ח גם העלה אפשרות זו אך הסתבר לו יותר שאף ידי סיפור יוצא בהזכרה כלשהי. ב. גם למ"ד שהרהור כדיבור בסיפור ודאי צריך דוקא דיבור. גם אפשרות זו העלה המנ"ח אלא שלמעשה קיי"ל שגם במצוות זכירה צריך דוקא דיבור. ג. צריך לספר הנסים והנפלאות, כמודגש ברמב"ם, ואם יספר הכל כאילו נעשה בדרך הטבע לא יצא. יש להעיר שגם בריטב"א (ביאור ההגדה ד"ה מעשה) דקדק וכתב "ציוונו לספר בכל דור ודור נס זה". ד. יש להדגיש שיציאת מצרים היתה בלילה הזה כמבואר בפסוק "זכור את היום הזה", ואנו מקיימים זאת בהגדה באומרנו "מה נשתנה הלילה הזה", ועל כך מוסבת תשובתנו "עבדים היינו וכו' ". שני התנאים הראשונים נובעים מעצם ההבדל בין הגדרת סיפור לזכירה ושני התנאים האחרונים הם תנאים נוספים שלמדנו לגבי מצווה זו.
נראה שיש מקום גם ללכת בדרך אמצעית בין שני הכיוונים הללו, ולומר שמצד אחד אם הזכיר את יציאת מצרים אכן יצא ידי חובה, כפי שהסתבר לפמ"ג, למנ"ח, לאו"ש, וכפי שראינו גם לרי"ף ושבולי הלקט, ומאידך לחלק שמצווה זו שונה ממצוות הזכירה בכך שככל שיוסיף ויספר ימשיך ויקיים בכך את המצווה באופן שלם ומובחר יותר, בשונה ממצוות הזכירה שברגע שהזכיר כבר יצא ידי חובה ושוב אין שום מצווה אם ירצה להאריך ולפרט.
המהר"ל (גבורות ה' סוף פ' סב) השיב על שאלת הברכה על ההגדה, שלא נוהגים לברך משום שבשונה מקריאת מגילה שאם שמע יצא אף אם לא הבין, כאן המצווה היא להבין ואם קרא בלע"ז ולא הבין לא יצא, נמצא שמצווה זו עיקרה בלב ובמחשבה ועל מצוות שבלב ובמחשבה אין מברכין. יתכן מאוד שלגבי מצוות זכירת מצרים כן יוצא ידי חובה אף אם לא הבין, ככל מצוות שבדיבור (אלא אם נחלק ונאמר שכאן הואיל והעניין לזכור צריך גם להבין), ואם כן, לפי דברי המהר"ל ניתן לענות על שאלתנו באופן נוסף ולומר שזהו ההבדל בין מצוות זכירה למצוות הסיפור.
ונסיים בשמחה. הריטב"א (ביאור ההגדה סוד"ה ואילו לא הוציאנו) כותב "אנו מצווין לספר בזה בשמחה ובהודאות". נראה מדבריו שאופן הסיפור צריך להיות באופן של הודאה, ואם כן יתכן שיש כאן דרך נוספת להבדיל בין מצוות הסיפור למצוות הזכירה. והנה גם בספר המצוות הדגיש זאת הרמב"ם וכתב "ציונו לספר ביציאת מצרים... כפי צחות לשון המספר. וכל מה שיוסיף במאמר ויאריך הדברים בהגדלת מה שעשה לנו השם ומה שעשו עמנו המצרים מעול וחמס ואיך לקח השם נקמתנו מהם ובהודות לו ית' על מה שגמלנו מחסדיו יהיה יותר טוב", אמנם הרמב"ם לא כתב זאת בהגדרת עיקר המצווה אלא רק לגבי כל המרבה הרי זה משובח, וכן ביד החזקה כתב "לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים", ולא הזכיר את עניין ההודאה. הגמרא בדף קטז ע"א מספרת שרב נחמן שאל את דרו עבדו מה צריך לומר עבד שרבו הוציאו לחירות ונתן לו כסף וזהב, וכשענה שצריך להודות ולשבח השיב רב נחמן "פטרתנו מלומר מה נשתנה" ומיד פתח ב"עבדים היינו". יש לדון כיצד אמירה זו של העבד פוטרת מהצורך בשאלה, ואכן יש שאינם גורסים "פטרתנו וכו' ", אך מכל מקום לענייננו הברכת אברהם שם מדייק שרואים מכאן שעיקר עניין הסיפור הוא לעורר את ההודאה לה', ולכן בסוף הסיפור אנו אומרים "לפיכך אנחנו חייבים להודות" וקוראים ההלל.
ראיית המבט השלם
סוד ההתחדשות של יצחק
מה מברכים על ברקים ורעמים?
דיני קדימה בברכות
איך מתחברים לקב"ה דרך התורה?
איך ללמוד אמונה?
מה המשמעות הנחת תפילין?
ארץ החיים – הקשר המיוחד שלנו לארץ
מה הייעוד של תורת הבנים?
בריאת העולם בפרשת לך לך
שלוש המצוות שנצטוו ישראל בכניסתם לארץ ישראל