ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- ספר הכוזרי
יֵאָמֵר לוֹ: אָכֵן, אֲבָל לֹא תִּמְנַע הַטַּעֲנָה הַזֹּאת מִלִּנְקֹט בָּעֵצָה הַיּוֹתֵר טוֹבָה, וְתִתְכּוֹנֵן בִּכְלֵי נֶשֶׁק לְאוֹיִבְךָ, וּבְמָזוֹן לְרַעֲבוֹנְךָ, כַּאֲשֶׁר יִתְבָּרֵר לְךָ כִּי שְׁלוֹמְךָ אוֹ אָבְדָנְךָ אָמְנָם יִשְׁלְמוּ בַּסִּבּוֹת הָאֶמְצָעִיּוֹת. וּמִכְּלָלָן — יָתֵר עַל כֵּן: רֻבָּן — נְקִיטָתְךָ בַּיָּזְמָה וּבַחֲרִיצוּת אוֹ בָּעַצְלוּת וּבָרִפְיוֹן. וְאַל תִּטְעַן בְּמַה שֶּׁיֶּאֱרַע מְעַט וּבְאֹפֶן נָדִיר, וּבְדֶרֶך הַהִזְדַּמֵּן וְהַמִּקְרֶה, מֵאָבְדָן הַיּוֹזֵם וּשְׁלוֹם הַמֻּפְקָר הַמַּזְנִיחַ, כִּי שֵׁם הַבִּטָּחוֹן הוּא עִנְיָן מוּבָן, שׁוֹנֶה מֵעִנְיַן שֵׁם הַסַּכָּנָה, וְאֵין בַּר דַּעַת בּוֹרֵחַ אֶל מְקוֹם סַכָּנָה מִמְּקוֹם בִּטָּחוֹן כְּמוֹ שֶׁהוּא בּוֹרֵחַ מִמְּקוֹם סַכָּנָה אֶל מְקוֹם בִּטָּחוֹן, וּמַה שֶּׁיֶּאֱרַע בִּמְקוֹם הַסַּכָּנָה מִשָּׁלוֹם יֵאָמֵר שֶׁהוּא נָדִיר, וּמַה שֶּׁיֶּאֱרַע בִּמְקוֹם הַבִּטָּחוֹן מֵאָבְדָן יֵאָמֵר שֶׁהוּא דָּבָר יוֹצֵא מִדֶּרֶך הַטֶּבַע, וּלְפִיכָך נְקִיטַת הַיָּזְמָה מְחֻיֶּבֶת. וּמִן הַסִּבּוֹת שֶׁיְּסוֹבְבוּ אֵת הַיָּזְמָה — עֲצָתִי זֹאת לְמִי שֶׁיַּאֲמִין בָּהּ, וּמִן הַסִּבּוֹת שֶׁיְּסוֹבְבוּ אֵת הַהַפְקָרָה — הָעֵצָה הַסּוֹתֶרֶת לָעֵצָה הַזֹּאת. וְהַכֹּל חוֹזֵר בְּדֶרֶך הַהִשְׁתַּלְשְׁלוּת אֶל ה' יִתְעַלֶּה. אֲבָל אֲשֶׁר יִהְיֶה בִּגְזֵרָה בִּלְבַד הֲרֵי זֶה בַּמּוֹפְתִים וּבַנִּפְלָאוֹת, וְהוּא אֵינוֹ זָקוּק לַסִּבּוֹת הָאֶמְצָעִיּוֹת, וְלִפְעָמִים הִצְרִיך לָהֶן, כְּהַגָּנַת משֶׁה מִן הָרָעָב בְּמֶשֶׁך אַרְבָּעִים יוֹם לְלֹא הֲכָנַת מָזוֹן, וְאָבְדַן אַנְשֵׁי סַנְחֵרִיב לְלֹא סִבָּה גְּלוּיָה, אֶלָּא בְּסִבּוֹת אֱלֹהִיּוֹת, שֶׁאֵינָן סִבּוֹת אֶצְלֵנוּ, לְסִכְלוּתֵנוּ בָּהֶן. וּבָהֶם יֵאָמֵר שֶׁלֹּא תּוֹעִיל בָּהֶם הַהִתְכּוֹנְנוּת, וְזֶה בַּהֲכָנוֹת הַמּוּחָשִׁיּוֹת, אֲבָל הַהֲכָנוֹת הַנַּפְשִׁיּוֹת, וְהֵם סוֹדוֹת הַתּוֹרָה, לְמִי שֶׁיֵּדָעֵן וְיַעֲשֶׂה אוֹתָן כְּתִקְנָן, הֵן מוֹעִילוֹת, מְבִיאוֹת אֵת הַטּוֹב וְדוֹחוֹת אֵת הָרָע. וְכַאֲשֶׁר יִנְקֹט הָאָדָם בַּיָּזְמָה בַּסִּבּוֹת הָאֶמְצָעִיּוֹת, אַחַר שֶׁיִּמְסֹר אֵת מַה שֶּׁנֶּעֱלַם מִמֶּנּוּ אֶל ה' בְּכַוָּנָה גְּמוּרָה, יַצְלִיחַ וְלֹא יִתְאַכְזֵב. אֲבָל לְהִכָּנֵס לְסַכָּנָה בְּרוּרָה וּלְהַשְׁלִיך יְהָבוֹ עַל ה', הֲרֵי זֶה בְּגֶדֶר "לֹא תְנַסּוּ אֶת ה'".
אֲבָל הַמַּאֲמָר שֶׁלַּשָּׁוְא צִוָּה בַּמִּשְׁמַעַת אֵת מִי שֶּׁקָּדַם בִּידִיעָתוֹ שֶׁהוּא יַמְרֵהוּ אוֹ יִשָּׁמַע לוֹ — אֵין זֶה לַשָּׁוְא, כִּי כְּבָר הִקְדַּמְנוּ וּבֵאַרְנוּ שֶׁהַמְּרִי אוֹ הַמִּשְׁמַעַת אָמְנָם יִשְׁלְמוּ בַּסִּבּוֹת הָאֶמְצָעִיּוֹת, וְהָיְתָה סִבַּת מִשְׁמַעַת הַנִּשְׁמָע הַצִּוּוּי בַּמִּשְׁמַעַת, וְכָך קָדַם בִּידִיעָתוֹ, שֶׁהוּא יִשָּׁמַע, וְשֶׁסִּבַּת מִשְׁמַעְתּוֹ שְׁמִיעַת תּוֹכַחְתּוֹ, וְכָך קָדַם בִּידִיעָתוֹ מְרִי הַמַּמְרֶה בְּשֶׁל סִבּוֹת אֶמְצָעִיּוֹת, אִם בְּשֶׁל חֶבְרַת הָרָעִים אוֹ הִתְגַבְּרוּת מֶזֶג רַע, אוֹ נְטוֹת אֶל עֹנֶג וּמְנוּחָה. וְיֵשׁ בְּתוֹכַחְתּוֹ כְּדֵי לְהָקֵל מִמִּרְיוֹ, כִּי הִנֵּה מְפֻרְסָם שֶׁלַּתּוֹכֵחָה רשֶׁם בַּנֶּפֶשׁ עַל כָּל פָּנִים, וְשֶׁהַמַּמְרֶה תִּתְפָּעֵל נַפְשׁוֹ בִּשְׁמִיעַת הַתּוֹכֵחָה וְלוּ הִתְפָּעֲלוּת מְעַטָּה, כֹּל שֶׁכֵּן כַּאֲשֶׁר תִּהְיֶה הַתּוֹכֵחָה לְקָהָל, כִּי יִהְיֶה בָּהֶם עַל כֹּל פָּנִים מְקַבֵּל, וּכְבָר תּוֹעִיל וְאֵינָהּ לַשָּׁוְא.
___________________________
רובן – עיקר הצלחת האדם תלויה בהשתדלותו. מאבדן היוזם – מכישלון האדם למרות השתדלותו. שם הבטחון – הגדרת מצב כבטוח. עצתי זאת – ההנחה שיש לאדם לנקוט יוזמה. ולפעמים הצריך להם – לפעמים ה' פועל בדרך נסית שמצריכה פעולה מסוימת כמו משה והמטה. כהגנת משה – זה נס ללא אמצעים. המוחשיות – המעשיות שעל-פי דרך הטבע. ההכנות הנפשיות – תיקון הנפש כמו תפילה ותשובה. שקדם בידיעתו – ה' יודע את העתיד והאם האדם יעשה טוב או רע.
ביאורים
יש דעה מסוימת, שבעקבות שאלת 'הידיעה והבחירה' הגיעה למסקנה שאכן אין משמעות לבחירת האדם. החבר מציין, שייתכן ודעה זו לא נאמרה מתוך בירור האמת, אלא ככיסוי לחולשה של האדם כמו מידת העצלות. העצל, שאיננו חפץ בעמל, טוען שאין טעם להתאמץ כי התוצאות ידועות וקבועות מראש. החבר מוכיח את חוסר הרצינות בטענה הזו, בכך שגם העצל הגדול ביותר בעומדו בפני סכנה קיומית, כמו רעב או מלחמה, יעשה כל שביכולתו כדי לשמור על עצמו.
דרך תעמולה נוספת של העצלנים היא שימוש במקרים יוצאי דופן כדי להוכיח שההשתדלות איננה ערובה להצלחה. נכון אמנם, שלעתים הזריז מפסיד והעצל נשכר, אולם כל בר דעת מבין שבדרך כלל המציאות היא הפוכה, ולכן מראש יש לנקוט את כל אמצעי הביטחון כדי להינצל מסכנות. הישיבה בחיבוק ידיים מתוך ביטחון בה', איננה רק מעשה טיפשות אלא גם איסור מהתורה הנאמר בפסוק "לא תנסו את ה' אלהיכם" [דברים ו, טז].
הייעודים הטובים של ה' מגיעים אל האדם בשתי דרכים: א. דרך הטבע: בדרך זו על האדם לעשות הכנות מעשיות כדי שיוכל לקבל את המגיע לו. ב. דרך נס: בדרך זו אין משמעות להכנה מעשית אלא להכנה רוחנית בדבקות בתורה ובמצוות, כיוון שהיא הגורם המכריע בהתרחשות נסים. לכן על האדם לעשות גם השתדלות מעשית וגם השתדלות רוחנית כדי לקבל את הטוב מאת ה' בכל אפיק אפשרי.
למרות שה' יודע מראש מה יהיו מעשי האדם, יש משמעות למצוות התורה. הסיבה היא, כפי שהסביר החבר, שידיעת ה' אינה משפיעה על הבחירה האנושית אלא מתבססת עליה, בכך שה' יודע במה האדם יבחר. ה' יודע שהצדיק יישמע למצוותו, ואילו הרשע ייכנע ללחץ חברתי או ליצרו הרע, מתוך ההיכרות שלו את עומק נפשם ואת מכלול הגורמים שמשפיעים עליהם.
למרות שה' יודע מראש שהאדם יחטא, הוא שולח תוכחה על ידי הנביאים, כיוון שיש לה השפעה בשתי דרכים: א. השפעה נפשית: על החוטא עצמו - למרות שהוא אינו משנה את דרכו, התוכחה חודרת לנפשו ומרככת אותה. ב. השפעה מעשית: התוכחה יכולה לשכנע אדם אחד מתוך קהל רב של חוטאים.
הרחבות
* מדוע ה' מצווה את הצדיקים והרשעים, הרי הוא יודע מה הם יעשו?
וְהָיְתָה סִבַּת מִשְׁמַעַת הַנִּשְׁמָע הַצִּוּוּי בַּמִּשְׁמַעַת. ריה"ל מבאר שידיעת הקב"ה אם יהיה האדם צדיק או רשע, באה אחרי שקלול של כל נתוני האדם. באיזו סביבה גדל, אילו תכונות יש לו ומהי רמת ההשפעה של שמיעת ציוויי התורה והתוכחות על בחירתו של האדם. נמצא, שהיות האדם צדיק או רשע מושפע מידיעתו את ציוויי התורה שכן בעקבותיהם באה הבחירה, על כן אינם לשווא.
גם רבנו סעדיה גאון (רס"ג) נדרש לשאלה זו, אלא שמביא תשובות שונות. הקב"ה מזהיר את הצדיק מכמה סיבות: א. להודיע מה ה' חפץ שהאדם יעשה. ב. ה' מצווה את הצדיק כדי להרבות את גמולו, שכן גמולו של המצֻווה ועושה גדול יותר. ג. אם יגמול לאדם או יעניש אותו על מה שלא ציווהו הרי זה עוול. ד. אף שרצונו של הצדיק לעבוד את ה', ציווי הנביא בא כתוספת חיזוק לצדיק על מנת שלא יחטא.
רס"ג מוסיף לבאר מדוע ה' שולח תוכחה לכופרים: א. ללא תוכחות הנביאים, היה הכופר יכול לטעון שאם הקב"ה היה שולח לו נביא להוכיחו, היה מיטיב את מעשיו. ב. ראוי שחוץ מההוכחות השכליות על בריאת העולם והנהגתו בידי הבורא, יהיו גם הוכחות נבואיות על ציוויו. ג. דבר טוב הוא לצוות למעשה טוב את מי שלא עשה אותו עדיין. ד. צריך להגדיר את הטוב ואת הרע האלוהיים, כדי שלא נטעה ונחשוב שהרע הוא טוב. ה. כשם שהקב"ה שולח ציוויים לצדיק, ראוי שישלח לרשע. [אמונות ודעות מאמר רביעי ה].
שאלות לדיון
איזו תועלת יש בהכנות הנפשיות שאין בהשתדלות הרגילה? למה דווקא בהן צריכה להיות כוונה?
לפי דברי החבר, האם לנשמע ישנה בחירה לשמוע או שבעצם הוא מוכרח להישמע מסיבות אמצעיות? ואם כן היכן יתרונו על הממרה?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
שיעורים בספר יהושע סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
