ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- תפארת ישראל למהר"ל
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
וּבַמִּדְרָשׁ(שה"ש רבה ה, יא) : רַבִּי אַלֶכְּסַנְדְרַאי אָמַר: אִם בָּאִים כָּל הָעוֹלָם לְהַלְבִּין כָּנָף אֶחָד מִן הָעוֹרֵב, אֵינָם יְכוֹלִים, כָּךְ אִם מִתְכַּנְּסִים כָּל בָּאֵי עוֹלָם לַעֲקֹר יוֹ"ד, שֶׁהוּא קְטַן הָאוֹתִיּוֹת, אֵינָם יְכוֹלִים. מִמִּי אַתָּה לָמֵד? מִשְּׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁבִּקֵּשׁ לַעֲקֹר יוֹ"ד1 מִן הַתּוֹרָה וְקִטְרְגָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: סֵפֶר מִשְׁנֵה תוֹרָה עָלָה וְנִשְׁתַּטַּח לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמְרָה: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, דַּיְיתִקִי2 שֶׁבָּטְלָה מִקְצָתָהּ בָּטְלָה כֻּלָּהּ, וַהֲרֵי שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ מְבַקֵּשׁ לַעֲקֹר יוֹ"ד שֶׁבַּתּוֹרָה! אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֵךְ, הֲרֵי שְׁלֹמֹה בָּטֵל, וּמֵאָה כַּיּוֹצֵא בּוֹ, וְיוֹ"ד שֶׁבְּךָ אֵינוֹ בָּטֵל לְעוֹלָם. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: יוֹ"ד שֶׁבְּשָׂרַי עָלָה וְנִשְׁתַּטַּח לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עֲקַרְתָּנִי מִשֵּׁם הַצַּדֶּקֶת זֹאת, וְקָרָאתָ שְׁמָהּ שָׂרָה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֵךְ, מִתְּחִלָּה הָיִיתָ בְּסוֹפָן שֶׁל אוֹתִיּוֹת בְּשֵׁם נְקֵבָה, אֲנִי נוֹתֶנְךָ בְּרֹאשׁ הָאוֹתִיּוֹת בְּשֵׁם זָכָר, בְּצַדִּיק שֶׁבְּעוֹלָמִי. הָדָא הוּא דִּכְתִיב, וַיִּקְרָא לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ, עַד כָּאן. וּבַמִּדְרָשׁ (בראשית רבה מז, א) עוֹד: אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: יוֹ"ד שֶׁל שָׂרַי הָיָה שָׁט וּפוֹרֵחַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדוֹ. אָמַר: בִּשְׁבִיל שֶׁאֲנִי קְטַנָּה שֶׁבָּאוֹתִיּוֹת הוֹצֵאתָנִי מִשָּׂרָה הַצַּדֶּקֶת? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וכו'.
הִנֵּה בֵּאֲרוּ הַדְּבָרִים שֶׁאָמַרְנוּ. כִּי כְּמוֹ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְשַׁנּוֹת הַמְּצִיאוּת, אֲשֶׁר בָּרָא הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כָּךְ אִי אֶפְשָׁר לְשַׁנּוֹת דָּבָר אֶחָד מִן הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר סִדֵּר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ גַּם כֵּן. וּלְפִיכָךְ אָמַר: אִם מִתְכַּנְּסִים כָּל בָּאֵי עוֹלָם לְהַלְבִּין כְּנַף עוֹרֵב אֵינָם יְכוֹלִים, כִּי אֵין לְשַׁנּוֹת הַנִּמְצָאִים אֲשֶׁר בָּרָא הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. וְכָךְ אִם מִתְכַּנְּסִים כָּל בָּאֵי עוֹלָם לַעֲקֹר דָּבָר קָטָן מִן הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר סִדֵּר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אֵינָם יְכוֹלִים. וְאָמַר, שֶׁיֵּשׁ לְךָ לִלְמֹד דָּבָר זֶה מִשְּׁלֹמֹה, שֶׁהָיָה נִדְחֶה מִן מַדְרֵגָתוֹ, שֶׁהָיָה לוֹ מִקֹּדֶם מַדְרֵגָה עֶלְיוֹנָה בְּמַלְכוּת, וּלְבַסּוֹף יָרַד מִן מַדְרֵגַת הַמַּלְכוּת, וְדָבָר זֶה לֹא מָצָאנוּ בְּשׁוּם חוֹטֵא, שֶׁיִּהְיֶה נִדְחֶה מִן הַמַּלְכוּת. וּלְדַעַת רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּגִיטִין(סח, ב) , לְדִבְרֵי הַכֹּל הָיָה נִדְחֶה מִן הַמַּלְכוּת. רַב וּשְׁמוּאֵל: חַד אָמַר: מֶלֶךְ וְהֶדְיוֹט. וְחַד אָמַר: מֶלֶךְ וְהֶדְיוֹט וּמֶלֶךְ3 . וְדָבָר זֶה לֹא הָיָה בִּשְׁבִיל הַחֵטְא, שֶׁבִּשְׁבִיל הַחֵטְא לֹא הָיָה נִדְחֶה מִמַּדְרֵגַת הַמַּלְכוּת, שֶׁהֲרֵי לֹא מָצִינוּ זֶה בִּשְׁאָר חוֹטְאִים, שֶׁהָיוּ נִדְחִים מִן הַמַּלְכוּת, מִפְּנֵי כִּי מַעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא מוֹרִידִין, וְכֵיוָן שֶׁעָלָה שׁוּב לֹא יֵרֵד, וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ פּוֹרֵעַ חוֹבוֹ בִּשְׁאָר עֳנָשִׁים. וְאִלּוּ שְׁלֹמֹה הָיָה נִדְחֶה מִן הַמַּלְכוּת. וְאֵין זֶה רַק בִּשְׁבִיל שֶׁהָיָה דּוֹחֶה הַתּוֹרָה, שֶׁעָבַר עַל לֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים(דברים יז, יז) , שֶׁכְּשֵׁם שֶׁהוּא הָיָה בָּא לִדְחוֹת וְלַעֲקֹר הַתּוֹרָה, הָיְתָה הַתּוֹרָה דּוֹחָה אוֹתוֹ. כִּי מִי שֶׁבָּא לִדְחוֹת אוֹת אַחַת, הוּא עַצְמוֹ נִדְחֶה, וּבִפְרָט הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר בָּהּ מְלָכִים יִמְלֹכוּ*, וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר עִנְיָן זֶה4 . וּלְכָךְ הַתּוֹרָה, שֶׁבָּהּ מְלָכִים יִמְלֹכוּ, וְהוּא הָיָה רוֹצֶה לִדְחוֹת הַתּוֹרָה, הָיָה הוּא עַצְמוֹ נִדְחֶה. וְלֹא הָיָה דּוֹחֶה אוֹתוֹ שְׁאָר הַחֲטָאִים, כִּי שְׁאָר הַחֲטָאִים שֶׁהָאָדָם עוֹשֶׂה, אֵין לוֹמַר שֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ לַעֲקֹר הַתּוֹרָה, כִּי אַף אִם הוּא חוֹטֵא, אֵין הַחֵטְא מְבַטֵּל הַתּוֹרָה, כִּי הוּא חוֹטֵא מִצַּד יִצְרוֹ. וְכַאֲשֶׁר הָיָה שְׁלֹמֹה מַרְבֶּה נָשִׁים, לֹא הָיָה חֵטְא שֶׁלּוֹ בְּמַה שֶּׁהָיָה מַרְבֶּה נָשִׁים, רַק בִּשְׁבִיל שֶׁבַּתּוֹרָה כְּתִיב(שם) : פֶּן יָסוּר לְבָבוֹ, וְהוּא אָמַר: אֲנִי אַרְבֶּה וְלֹא יָסוּר לְבָבִי. וְדָבָר זֶה הוּא בִּטּוּל לַתּוֹרָה, מַה שֶּׁהָיָה אוֹמֵר, שֶׁאַף אִם יִרְבֶּה לֹא יָבֹא לִידֵי זֶה שֶׁיָּסוּר לְבָבוֹ.
___________________________________
מופיע במדרש, רבי אלכסנדרי אמר: אם יבואו כל העולם להלבין כנף אחד מהעורב, אינם יכולים, כך אם מתכנסים כל באי עולם לעקור יו"ד, שהיא הקטנה שבאותיות, אינם יכולים. ממי אתה למד דבר זה? משלמה המלך עליו השלום, שרצה לעקור יו"ד 1 של לא ירבה לו נשים מהתורה, וקטרגה היו"ד לפני הקב"ה. רבי שמעון בר יוחאי אומר ספר משנה תורה עלה ונשתטח לפני הקב"ה, אמר: ריבונו של עולם, 2 שטר צואה שבטל מקצתו בטל כולו, והרי שלמה מבקש לעקור יו"ד שבתורה! אמר לו הקב"ה: לך, שלמה בטל ומאה כמוהו, ויו"ד שבך אינו בטל לעולם. רבי יהושע בן קרחה אומר: יו"ד שבשרי עלתה ונשתטחה לפני הקב"ה ואמרה: ריבונו של עולם עקרת אותי משמה של הצדקת הזאת, וקראת שמה שרה. אמר הקב"ה: לכי, מתחילה היית האחרונה שבאותיות של שם נקבה, אני נותן אותך בראש האותיות בשם של זכר, שהוא הצדיק שבעולמי. זהו שנאמר: ויקרא משה להושע בן נון יהושע. ועוד מצאנו במדרש: אמר רבי שמעון בר יוחאי: יו"ד של שרי היה שט ופורח לפני כסא הכבוד, אמרה: מפני שאני הקטנה שבאותיות הוצאת אותי משמה של צדקת? אמר לה הקב"ה וכו'.
בארו חכמים במדרשים אלו את מה שאמרנו. כמו שאי אפשר לשנות את המציאות שברא הקב"ה, כך אי אפשר לשנות דבר אחד בתורה, כי שניהם הם הסדר האלוקי של העולם. לכן אמרו, אם מתכנסים כל באי עולם להלבין כנף העורב אינם יכולים, כי אי אפשר לשנות את הבריאה שברא הקב"ה. כך אם יבואו לעקור אות אחת מהתורה, שהיא גם כן סדרו של הקב"ה, אינם יכולים. ואמרו במדרש, שדבר זה נלמד משלמה המלך, שנדחה ממלכותו. בתחילה היתה לשלמה המעלה העליונה של המלכות, ולבסוף ירד ממנה לגמרי, ולא מצאנו דוגמא כזו בשום חוטא, שנדחה ממלכותו. לדעת חז"ל נדחה שלמה מהמלכות, אלא שנחלקו בדבר רב ושמואל, אחד אמר מלך והדיוט, כלומר לא חזר למלכותו, ואחד אמר מלך והדיוט ומלך, 3 כלומר נדחה מהמלכות וחזר אליה. עונש זה אינו מפני החטא, כי לא מצאנו בשום חוטא שנענש עונש כזה של דחיה מהמלכות, שהרי מעלין בקודש ולא מורידין, וכיון שעלה שוב לא יורד, וכשיש צורך להעניש השם יתברך פורע חובו בעונשים אחרים. מה שנדחה שלמה מהמלכות, זה מפני שעבר על מה שנאמר בתורה לא ירבה לו נשים, ומפני שבא לעקור את התורה נעקר הוא מהמלכות, כי מי שבא לדחות אות אחת מהתורה הוא עצמו נדחה, ובמיוחד העוקר מהתורה אשר בה מלכים ימלוכו, ועוד יתבאר דבר זה 4 בפרק ע. דוקא העוקר אות מהתורה אשר בה מלכים ימלוכו, הוא נעקר, ואין עונש זה בחטאים אחרים, כי כשהאדם חוטא בחטאים אחרים, אין לומר שהוא בא לעקור התורה אלא חטאו מצד יצרו. כשהרבה שלמה נשים, לא היה עיקר חטאו בזה שעבר על דברי התורה, אלא בזה שבתורה נאמר: פן יסור לבבו, והוא אמר אני ארבה ולא יסור לבבי, בזה רצה לבטל את דברי התורה כשאמר אני ארבה ולא יסור לבבי.
ביאורים
למדנו שהתורה עשויה מקשה אחת ואין לשנות בתורה אפילו אות אחת. כל אות ואות בתורה היא בריאה מכוונת ומדויקת של ה' ויש בה חשיבות כוללת לכל הבריאה. בהקשר זה מביא המהר"ל שני מדרשים המלמדים אותנו על חשיבותה של כל אות ואות.
המדרש הראשון עוסק בשלמה המלך שדרש את טעמי הפסוק "ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו" [דברים יז, יז]. שלמה למד שאסור למלך להרבות נשים כדי שלא יסור לבבו, אך במידה והמלך מרבה נשים ובכל זאת לא סר לבבו, אין בכך בעיה. שלמה המלך חשב שלא יסור לבבו ולכן נשא אלף נשים, לבסוף נטה לבבו של שלמה בעקבות נשותיו הנוכריות. על חטא זה נענש שלמה בקריעת ממלכתו לשתי ממלכות.
חטאו של שלמה גדול היה מחטאם של מלכים אחרים. ירבעם, אחאב ומנשה שעבדו עבודה זרה לא נענשו בעונש גדול כעונשו של שלמה. במה שונה חטאו של שלמה מחטאם של מלכים אחרים? ישנם שני סוגי חטאים: חטא המגיע מיצר הרע וחטא המגיע מעקירת התורה. חטא המגיע מיצר הרע אינו עקירת התורה, שהרי האדם לא מתנגד לתורה, אלא יצרו מושכו. אך בחטא שבו אדם עוקר דבר מן התורה, הוא מבטל את התורה ואת אותיותיה. במקרה כזה עומד קיומו של החוטא כנגד קיומה של התורה. התורה כללית יותר מאדם פרטי – 'בה מלכים ימלוכו' – מגמת התורה היא זאת שמנהלת את העולם, ממליכה מלכים ומצעידה את העולם קדימה. כיוון שכך, קיומו של אדם פרטי נדחה מפני קיום התורה. כיוון שעיקר עניינו של שלמה בעולם הייתה המלוכה השלמה בישראל, כאשר הוא נדחה מפני התורה – נעקרה המלוכה.
הרחבות
* מיהו המלך האמיתי?
וּבִפְרָט הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר בָּהּ מְלָכִים יִמְלֹכוּ. המהר"ל אינו מבאר כאן מדוע התורה 'ממליכה מלכים', אך הדבר מבואר בהרחבה בהמשך הספר: "כי האדם מצד שהוא בעל חומר אין ראוי אל המלכות ואל הכהונה, כי מצד החומר ראוי אל האדם הפחיתות והשפלות, ולכן המלכות והכהונה מתחייב מן התורה. כי התורה היא שכלית והשכל במה שהוא שכל, מתעלה במדרגתו ואליו נמשכו שאר המדרגות אשר הם למטה הימנו. כמו כאשר נמצא מלך אשר מדרגתו על הכל, אי אפשר שלא ימצאו שרים עמו שיש להם מדרגה יותר קטנה, וזה מתחייב מן מדרגת המלך, והם נטפלים עם המלך..." [פרק ע]. המהר"ל מבאר שהמלכות מבטאת רוממות ועליונות על נתיני הממלכה. מצד הגוף, שהוא בעל חסרונות ונמשך לתאוות, האדם איננו שייך למעלה זו ואינו ראוי למלוכה. רק מפני שיש באדם שכל, צד רוחני עליון ושלם המרומם אותו להיות טוב ורוחני – זוכה האדם למלכות – ליכולת לרומם את העולם כולו.
הדבר מבאר את האמור בפרק קניין תורה : רבי מאיר אומר: כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה... ונותנת לו מלכות וממשלה ..." [מסכת אבות ו, א]. התורה אינה רק עליונה מצד עצמה, אלא כל העוסקים בה זוכים למלכות ולרוממות על העולם. [המהר"ל מאריך בביאור העניין בפירושו למשנה זו בספרו ' דרך חיים '].
שאלות לדיון
מדוע העולם נברא בצורה כזאת שאי אפשר לשנות את טבעו?
כיצד חטא האדם משפיע עליו?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
שיעורים בספר יהושע סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
