ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש שמות
- פקודי
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
סיימנו ברוך ה' את ספר שמות, החומש השני. הסתיים כאן מעגל שלם של התבוננות מתחילת בריאת העולם ועד הקמת המשכן. ספר בראשית עניינו ריבונו של עולם שמופיע כבורא העולם. אברהם אבינו מכיר את הבורא דרך התבוננות על העולם. חז"ל מספרים שאברהם התבונן על העולם ואמר: מוכרח שיש בורא לעולם, יש אדון לבירה, ומתוך כך הוא מגיע להכרת ה'. ולאחר מכן גם מתגלה אליו ריבונו של עולם. וכך גם שאר האבות רואים את ה' בתוך הטבע, ולכן עבודת ה' שלהם היא עבודה טבעית. הם חיים בתחושה מציאותית שרואים שריבונו של עולם הוא המנהיג של העולם. חיים של דבקות בקב"ה עד כדי כך שנעשים מרכבה לשכינה ובטלים לדבר ה'. וכל מהותם ועניינם הוא לגלות את שם ה' בעולם ולקרוא בשם ה'.
ספר שמות - הנהגה ניסית
בספר שמות, המשפחה הייתה לעם, אבל לא כולם במדרגת האבות. "וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" (שמות ו, ג). הקב"ה לא נודע לאבות במפורש, בדרך של ניסים גלויים ,לא היה צורך בזה, להם מספיק היה ברמזים, "די לחכימא ברמיזא". האבות ראו את ריבונו של עולם בתוך המציאות. לא צריך להוכיח להם על ידי ניסים מעל המציאות. אבל אצל אומה שלמה צריך גילוי יותר מפורש. וכאן ריבונו של עולם מתגלה בעולם מעל הטבע, בניסים ונפלאות. כולם רואים ש"אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא" (שמות ח, טו) וש"יַד ה'" (שמות ט, ג) היא. הקב"ה מופיע בעשרת המכות וקריעת ים סוף, כל ישראל וכל העולם רואים זאת. "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות יד, טו) ואחר כך הקב"ה מתגלה במדרגה גבוהה עוד יותר. במעמד הר סיני חכמים אמרו: ש"ראתה שפחה על הים מה שלא ראהו יחזקאל". (מכילתא דרשב"י פרק טו, ב) על אחת כמה וכמה מה שראתה שפחה במעמד הר סיני לא ראה יחזקאל. ואם השפחה ראתה מראות אלוקים נשגבים יותר ממעשה מרכבה שראה יחזקאל על אחת כמה וכמה מי שמדרגתו כבוהה יותר משפחה. הם פגשו וראו את ריבונו של עולם בגילוי אדיר עד שפרחה נשמתם (שמות רבה פרשה כט, ד). הם ראו אור כה גדול עד שכמעט ולא היה אפשר להיות בתוך המציאות הגשמית ולראות מראה כזה. כל ההופעות הללו היו הופעות חד פעמיות, נס הוא דבר לא טבעי, דבר חריג. כל גילוי כזה היה מעל הסדר הטבעי.
המשכן - הנהגה קבועה
בשלב הבא אנו מגיעים לשיא ההופעה האלוקית בה הקב"ה אומר לישראל: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח). השראת שכינה קבועה לא ארעית, השראת שכינה בה רואים את ה', "וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ, לה). נפגשים באופן ממשי עם שכינה קבועה, בין אם זה היה בחוש הטבעי או שהתעלו למדרגה של חושים על טבעיים.
המשכן - יסוד העולם
במדרשים ובזוהר (תרגום זוהר פקודי רכא) נאמר שסדר בניית המשכן היה כסדר בריאת העולם. וכך הזוהר כותב:
"וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב" (בראשית א, ד). הקב"ה הסתכל באור וראה את אלה העתידים לחטוא בעולם וגנז את האור לצדיקים לעתיד לבוא. זה שכתוב: "מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ" (תהלים לא, כ) אותו האור הגנוז אף שהוא גנוז בו, הקב"ה עשה את אומנות העולם. כמו שכתוב: "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם" (בראשית ב, ד) באברהם, באור החסד. "פָּעַלְתָּ לַחֹסִים בָּךְ נֶגֶד בְּנֵי אָדָם" (תהילים שם) אלו החוסים תחת צילו של הקב"ה והוא האור הגנוז ממנו קיום העולם, ובאומנות זו נבנה המשכן כתוב: "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ" (שם) וכתוב: "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן" (שמות לח, כא). (מקישים אלה לאלה) העולם נברא בחוכמה בתבונה ודעת וכן המשכן. כאשר הקב"ה ברא את המשכן ברא אותו כעין עולם של מעלה. (למעלה נמצא הרעיון והמקור של העולם הזה) הסתכל בתורה וברא את העולם. בשמו הקדוש כלל התורה קיים את עולמו, וכן אותו דבר קיים המשכן, שיש בו מה שיש במשכן של מעלה. והרמז אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן זה סוד החכמה, "מִשְׁכַּן הָעֵדֻת" (שם) זה סוד התבונה, "אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה" (שם) זה סוד הדעת. נמצא זה כנגד זה, עולם עליון כך עולם הזה. וכל זה נמצא בעבודת המשכן (המשכן הוא תמצית העולם כולו מה שנמצא במשכן נמצא בצורה מורחבת בעולם ומקורו למעלה ונמשך לכאן). בא וראה, הקב"ה הראה למשה איך לעשות, כמו שכתוב: "וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר" (שמות כה, מ). הקב"ה הראה למשה כל דבר כצורתו למעלה. כשעשו את העבודה הרי היא כמי שנעשית מאליה כמו שכתוב "וְהַבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ" (מלכים א, ו) כלומר מעצמו.
הזוהר (תרגום הזוהר שמות, פקודי, רכב) אומר על הפסוק: "יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ הַר צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן קִרְיַת מֶלֶךְ רָב" (תהלים מח, ג):
בא וראה כאשר ברא הקב"ה את העולם זרק אבן יקרה מתחת כסא הכבוד ושקע עד התהום. ראש אחד של האבן ננעץ בתהום וראש העליון של האבן היא הנקודה האמצעית של העולם ומשם התפשט העולם לכל הצדדים והעולם מתקיים מהנקודה ההיא. והאבן הזאת נקראת שתיה שממנה הושתת העולם: שתיה - ש"ת - י"ה - שהקב"ה עשה אותה יסוד העולם. ובשלושה גוונים התפשטה הארץ, התפשטות ראשונה היתה סביב אותה הנקודה וכל הצחות והזכות נמצא שם (מקום מאוד טהור וגבוה), והם עומדים מעל כל הארץ שמסביבה. ההתפשטות השניה סביב ההתפשטות הראשונה וגם היא צחה מאד אך לא כזכות של הראשונה. והתפשטות השלישית החשיכה עפר גס יותר, מסביב ים האוקיינוס. נמצא שהנקודה הראשונה היא עומדת באמצע. ההתפשטות הראשונה - בית המקדש וכל ההיכלות והעזרות וירושלים וכל העיר שבתוך החומה. (העולם מתחיל להתגלות מנקודת הקודש מהמקום היותר עליון ומשם מתפשטת ירושלים שיש בה זכות פנימית, אף אם היא לא נגלית כלפי חוץ). התפשטות שניה - כל ארץ ישראל. והתפשטות שלישית - כל שאר הארץ, מקום מושב שאר העמים. סוד זה כמו בעין שבה יש עיגולים הסובבים את הנקודה האמצעית של העין שהיא יסוד הכול, כך בית המקדש קודש הקודשים הארון והכפורת עיני הכול. ועל זה נאמר בפסוק: "יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ". בא וראה אפילו יופיו של העולם לא נראה בעולם עד שנבנה המשכן ונכנס הארון לתוך הקודש מאותה השעה נראה מראה הכל ונתקן העולם. והלכו עם המשכן והארון עד שבאו לנקודה ההיא, יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ. כיוון שבאו לאותה נקודה פתח הארון ואמר: "זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד פֹּה אֵשֵׁב כִּי אִוִּתִיהָ" (תהלים קלב, יד). רבי יוסי אמר: פסוק זה כנסת ישראל אמרה באותה שעה. רבי חזקיה אמר: הקב"ה אמר פסוק זה על כנסת ישראל, שכאשר ישראל עושים רצונו, הקב"ה יושב על כסא כבודו וחס על עולמו וברכה ושלום וחביבות, הכול נמצא בה. ואז הוא אומר: "זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד".
התורה, ישראל והקב"ה אומרים: "זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד". קב"ה ישראל ואוריתא חד הוא. כאשר הוקם המשכן העולם קיבל את המשמעות שלו. כל עניינו של העולם הוא שתשרה בו שכינה, ושיא הופעת השכינה הוא היכן שהקב"ה קובע. המשכן לא היה המצב השלם. המצב השלם הוא בית המקדש, שהוא במקום של אבן השתיה, שם היתה השראת שכינה קבועה עליה נאמר: "זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד".
עוד נקודה אליה מתיחס הזוהר:
כאשר נעשתה כל עבודת המשכן היה צריך משה למנות הכל שלא יאמרו שנישאר מהכסף והזהב לעצמו. שכתוב: "וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל" (במדבר לב, כב) (שם רכא)
אף שמשה ידע שכל המלאכה נעשתה בנאמנות ולא לקח שום דבר מנדבות המשכן לעצמו, אף על פי כן הוא מינה צוות להראות שהכל נעשה באופן הנכון. ויכול להיות שישראל בטחו במשה שהרי הוא נאמן כמו שאנו אומרים "עבד נאמן קראת לו". אף על פי כן יותר נכון להראות זאת ולא לסמוך רק על האמון. נמשיך בדברי הזוהר (זוהר שם רכו):
באותה שעה חיפש הסיטרא אחרא איך לקטרג ולא מצא ונתבררה נאמנותם לכולם. וכיוון שהיה צריך למנות ואין הברכה שרויה בדבר המנוי בשל כך ברך אותם משה: "יהי רצון שתשרה ברכה במעשה ידיכם". הברכה לא שרתה עד שקשר אותה משה במשכן העליון וזה רמוז "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת" פעמיים, משכן אחד של מעלה ומשכן אחד של מטה, "אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה". כך מצינו גם אצל אליהו, כאשר נצטווה ללכת צרפתה לצידון ושם תכלכל אותו אלמנה. אליהו מגיע ומתברר שאין לה אלא כף קמח, וזו כמות מדודה ואין הברכה שרויה בדבר המדוד. אבל אליהו ברך את כד הקמח שלא תכלה, וברכתו פעלה. כך המשכן הואיל ונפקד על פי משה ומשה ברך, כל שכן שתשרה בו השכינה. ויש עוד סיבה לחשבון זה. החשבון מקיים את העבודה (הבירור שהכול נעשה כפי שצריך, כיוון שכל מקום שכתוב "אלה" בא לפסול את הראשונות (שמות רבה פרשה ל, ג) וכאן כתוב: "אֵלֶּה פְקוּדֵי" יש כאן הדגשה שחשבון זה כל כך חשוב. ושאר הפקודים שהיו בעולם אין להם ערך ויחס לפקודי המשכן, שעל ידי מניין זה התקיים המשכן).
אמר רבי אבא: למדנו, בכל מקום שהשכינה שורה אף על פי שעומד בחשבון לא נמנעת ממנו ברכה. אמר רבי אלעזר: ודאי כן. אם כן ישראל שהם קודש כמו שכתוב: "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה'" (ירמיהו ב, ג) מדוע כאשר דוד מנה אותם היתה בהם מיתה? אמר ליה מפני שלא נמנו בשקלים שהוא פדיון, וקודש צריך לפדות, כמו שכתוב: "וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ" (שמות ל, יב). ישראל הם קודש למעלה מחשבון, הם קודש עליון. ויש קודש למטה תחתיו שהוא עומד בחשבון (יש דרגות בקודש יש פקודי המשכן שאותם אפשר למנות וישראל במדרגה יותר גבוהה זה קודש שהוא למעלה ממנין), כמו שכתוב: "וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר" (הושע ב, א). כאשר עולים גלי הים לשטוף את העולם ומגיעים לחול, מיד נשברים וחוזרים לאחוריהם. כך ישראל. כאשר שאר אומות העולם בעלי הרוגז רוצים לשטוף את העולם רואים שישראל מקושרים עם הקב"ה נשברים ושבים. אופן אחר: החול אין לו חשבון שכתוב: "לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר". כך ישראל אין להם חשבון אלא בפדיון שהוא עומד בחשבון. על כן במעשה המשכן נאמר: "וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה" (שמות לח, כה) "כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים" (שמות ל, יג) הכל התקדש לעבודת המשכן והעמידו ככרין חשבון אחד, שקלים חשבון אחד, ויש עליונים שעולים לחשבון עליון ויש אחרים שעולים לחשבון תחתון.
הסבר דברי הזוהר: כל מה שיש בעולם מקורו בעליונים, במשכן - יש משכן של מעלה והמשכן התחתון והעליון קשורים זה בזה. העולם - יש עולם עליון שהוא מקור העולם הזה. דבר זה מסביר לנו מדוע התורה חוזרת ומספרת שהכול נעשה כאשר ציווה ה' את משה, כל דבר ודבר חוזר למשפט זה. כיוון שבניית המשכן לא היתה בנייה טכנית גשמית אלא בנו דבר עם תוכן עליון, עם משמעות עמוקה. ובנייה כזו צריכה להיות מכוונת כל הזמן לציווי ה' כפי שה' הראה למשה בהר את המשכן העליון.
אמונה במציאות ה'
"אור המאיר" (פקודי) שואל על הפסוק: "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה" (ישעיהו מ, כו). האם כאשר נסתכל לשמים נראה מי ברא אותם? הרי נראה שמש וכוכבים, לא יותר מזה! ותשובתו: אנו עם ישראל דורשי ייחודיך, ענייננו בעולם להראות שהקב"ה יחיד ומיוחד, שהכל ממנו ואין עוד מלבדו. וכך אדם צריך להתבונן בעולם, בכל דבר יש לראות את ריבונו של עולם. צריך להתבונן בפנימיות ולא רק במעשה הטבע. וכך להסתכל על המאורעות, כל מאורע יש להתבונן מה הקב"ה מראה לנו כאן. אדם ששומע דבור, אפילו מאנשים פשוטים, צריך לשמוע את דבר ה' דרך המילים האלו. כל דבר שאדם פוגש צריך ללמוד ממנו עבודת ה' שזה ענייננו בעולם. אין מקרה בעולם, הכול מושגח על ידי ריבונו של עולם. וזה הכונה "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם" כל דבר שאתם רואים תרימו למרום ותתבוננו בשורשו "וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה". יש כאן גם רמז שהמי- היחיד, ברא את אלה- הרבים. כל המציאות המפורדת בעולם יש לה שורש אחד עליון, ממנו הכול נמשך. ואם לא מסתכלים כך זו בחינת: "עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ, אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ" (תהלים קטו, ה-ו). הם שומעים מה שהאיש מדבר ולא שומעים מה שריבונו של עולם מדבר מתוך דברי האיש. לא רואים שזה דבר ה' המדבר מתוך המציאות. במשכן, יש לראות את המשכן העליון. וכך בעולם, רואים את הרעיון שמהותו של העולם הוא לגלות את ריבונו של עולם. אם אדם חי בהסתכלות כזו, אהבת ה' פורצת אצלו את כל הגבולות. הוא רואה את טוב ה' כל רגע. גם מה שאדם נושם זה לא קורה מעצמו, על הפסוק: "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּ יָהּ" (תהלים קנ, ו) דורשים חז"ל: כל נשימה ונשימה שאדם מעלה חייב לקלס את יוצרו (דברים רבה פרשה ב, לז). האויר שאנו נושמים זו מתנה אלוקית. כל רגע ורגע הקב"ה מזרים לתוכנו אויר. חז"ל אומרים שהקב"ה ברא את העולם באות - הא (בראשית רבה יב). הכוונה שעם אוויר הקב"ה ברא את העולם, הא זו אות המבטאת את הנשימה.
אהבת ה'
יש לשאול איך ניתן לאהוב את ה', כדי לאהוב צריך לחוש משהו ממשי. משל למה הדבר דומה, יש אדם שמסתיר עצמו, ששולח כל הזמן מתנות לשני. וכל פעם שיש לשני בעיה הוא נותן מתנה, פעם דרך החלון ופעם מתחת הדלת, והשני לא מצליח לגלות מי זה. איך צריך להתייחס לאדם כזה - מצד אחד אני לא מכיר אותו שהרי לא ראיתי אותו, מצד שני הוא כל הזמן פועל ונותן לי טובות. עוד דוגמה: מגיע אדם מכוסה בסדין ועושה לי טובות, אני יודע שיש שם אדם אך אני לא יכול לזהות אותו, אבל הוא מציאות הוא עובדה. כל שיר הייחוד מדבר על כך שהקב"ה ניסתר ולא רואים אותו, ומצד שני הוא נמצא בכל מקום. לית אתר פנוי מיניה (תיקוני זוהר שבע וחמשין צא( ובשום מקום לא ניתן לראותו. הוא גבוה מעל גבוה והוא נמצא במקום הכי נמוך. אנו מכירים את הקב"ה דרך התגלותו, ואין רגע שאנו לא נפגשים עמו אף שלא ניתן להשיג אותו. הלב מלא אהבה, גם כאשר לא יודעים להגדיר, כיוון שפוגשים אותו דרך כל המציאות. וכאשר אדם חי כך ומתבונן על זה, העולם מקבל משמעות. את ההנאות שבעולם הקב"ה נתן. ישנו הבדל עצום בין אדם שאוכל משולחנו של מלך לבין אדם שאוכל בביתו. כאשר אדם יודע שריבונו של עולם מגיש לו את האוכל, הוא חי בהכרה עמוקה. במוסר הקדש הרב אומר: שיא התענוגים אי אפשר לתאר אותו בכל סגנון של שירה. אפילו קצה התענוג אינו ניתן לתאור, כאשר אדם חי את העובדה שהקב"ה הוא הכול. לא רק הדברים שמסייעים לנו הם מעשה ה' אלא גם המבחנים שהוא עובר הם מעשה ה'. אם אדם יודע שיש מצבים שהוא יכול להיסחף על ידם למקום לא טוב, והוא מודע שזה נסיון מהקב"ה, כל התנהגותו שונה. אם זה ניסיון יש להתמודד עמו, לא להשאר אדיש. הוא יודע שזה מעבר למכשולים. הניסיון בא כדי להעמיק את הקשר לקב"ה ולעלות ממדרגה למדרגה. וכך הנסיונות מובנים ונעשים קלים יותר. דבר זה צריך הרבה תרגול אך זה מביא את האדם לדרגה גבוהה באמונה המביאה אותו לשמחה.
משנכנס אדר
אנו נכנסים לאדר ב', משנכנס אדר מרבין בשמחה. חז"ל אומרים: כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה - כך משנכנס אדר מרבין בשמחה (תענית כט.). יש לשאול מדוע משווים בין אב לאדר - אפשר לענות, כאשר נכנס אב אנשים באים לשאול מה צריך לעשות, מה מותר לעשות, מותר לשמוע שירים בגנים, לצאת לטיול, להשתתף בחוג למחול, לשחות בים, ועוד הרבה שאלות. אך משנכנס אדר לא באים לשאול כיצד יש להרבות בשמחה. באו חז"ל ואמרו, כמו שבאב באתם לשאול, כך באדר תבואו לשאול איך לשמוח. שמחה אמיתית היא על ידי הרגשה של שלמות ומגיעים להרגשה זו על ידי אמונה וביטחון בקב"ה. המהר"ל אומר: אדם עצוב כאשר חסר לו. וכאשר אין אמונה יש רוגז וכעס כמו שכתוב: "יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי להקדימני" (במדבר כ, יב) שחוסר האמונה הביא את משה לידי רוגז. מרבים בשמחה משנכנס אדר כיוון שראינו ניסים באדר וניסן, ועל ידי זה האמונה מתגברת. עניינו של חודש זה הוא התחזקות באמונה ואחדות - משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
