ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש דברים
- עקב
- משפחה חברה ומדינה
- התבוננות אמונית
- שיעורים נוספים
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
חנה בת חיים
"כִּי ה' אלוקיך מְבִיאְךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מַיִם עַיַנֹת וּתֶהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר: אֶרֶץ חִטָּה וְשֶׁעֵרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זַיִת שָׁמֵן וּדְבַשׁ: אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְּמִסְכֵּנֻּת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תְּחַסֵּר כָּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַּרְזֶל וּמֵהַרְרֵיָּה תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת :" (דברים פרק ח, ז'-ח').
אולם היכן היה שבחה של הארץ ניכר כל זמן הגלות? וגם היום, לאחר שהתחילה שיבת ציון, שהרי ישראל נותנים פרים, " ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר יחזקאל ל"ו ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל וגו' " (סנהדרין דף צח עמוד א), אולם השפע של המים עדין אינו קיים.
אלא, שכך אופייה של הארץ, שאינה נותנת את יבולה לנכרים, ולכן הייתה הארץ שממה במשך כל זמן הגלות. אינה מגלה את כל טובה, למי שאין מכירים בסגולתה הערכית, שהיא כפלטרין של מלך. וכך מפורש בפרשה, שהכול תלוי בנו אם נשמור מצוותיו או לא, שנאמר:
"הִּשָׁמֵר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אלוקיך לְבִלְתִּי שָׁמַר מִצְווֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וחקתיו אֲשֶׁר אֲנָכִי מְצֶוְּךָ הַיּוֹם: ... וְרָם לְּבַבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אלוקיך המוציאך מֵאֶרֶץ מְצָרִים מִבֵּית עֲבָדִים: ...וְאָמַרְתָּ בְּלִבְבְּךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יַדִּי עָשָׂהּ לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה: ... וְהָיָה אִם שָׁכֹח תִּשְׁכַּח אֶת ה' אלוקיך וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אלוקים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֵויתָ לָהֶם הָּעֶדֹתִי בָּכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תאבדון: כַּגּוֹיִּם אֲשֶׁר ה' מאביד מִפְּנֵיכֶם כֵּן תאבדון עֵקֶב לֹא תשמעון בַּקּוֹל ה' אלוקיכם :".
ונראה שזה גופא הוא שבחה של הארץ, שניתן לחוש בה את השגחתו יתברך עלינו, לפי מעשינו בשכר ועונש. כפי שנאמר בפרשה (דברים פרק י"א, י"ב):
"ארץ אשר ה' אלוקיך דרש אתה תמיד עיני ה' אלוקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה:" והיא בניגוד גמור לארץ מצרים, כפי שנאמר (דברים פרק י"א, י'-י"ב) "כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים הוא אשר יצאתם משם אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק: והארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעת למטר השמים תשתה מים :"
היינו, שאין בה מים באופן קבוע וטבעי, אלא היא תלויה בשפע הבא משמים, ולזה צריך תפילות וזכויות.
מובא במדרש (תהלים (בובר) מזמור צ"ב):
"אמר ר' יחזקיהו בשם ר' ירמיה: מעשה בתלמיד אחד של ר' שמעון בן יוחאי דאזל להודנקי (לחוץ לארץ) [ואתא] טעין, כי אתא על גבי ר' שמעון בן יוחי, והיו התלמידים רואין את הריוח שהרויח, והיו מצירין על עצמן. מה עשה ר' שמעון, נסב לתלמידיו ונפק עמהון להדא בקעתא, ואמר לבקעה: בקעה בקעה התמלאי דינרי זהב ונתמלאה, אמר לתלמידיו: כל אחד ואחד יטול חלקו, כל מה שאתם מבקשים, אלא הוו יודעין שכל מי שהוא נוטל, ממתן שכרן של עולם הבא הוא נוטל, כיון שראו כך התחילו אומרים כי שמחתני ה' בפעליך במעשי ידיך ארנן ".
מהמעשה של רשב"י נראה שאם הם היו יוצאים לחו"ל היו מתעשרים, אלא שאז היה זה מחלק עולם הבא שלהם. ולכאורה הרי מקובל אצלנו "כל מזונותיו של אדם קצובין לו מר"ה ועד ר"ה", ומדוע התלמיד שיצא לחו"ל התעשר? האם מקרה הדבר? ונראה לומר שחו"ל פועלת לפי כללים טבעיים יותר, ויתכן שהיוצא לשם יעשיר, אבל זה לא "מתנת שמים", ולכן זה יכול לבא על חשבון עוה"ב שלו. אבל בארץ ישראל המזונות נתנים בהשגחה גלויה, לפי הראוי לו, לצורך עבודת ה' שלו, ולכן לא יפסיד חלקו לעוה"ב.
ולפי זה יובן יותר קשר הדברים בפרשה, שכולה עוסקת בשכר ועונש, מפני שהשגחה מיוחדת זו מתגלית בארץ ישראל. ולפי זה יתפרש הכתוב " והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אתם ושמר ה' אלוקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבתיך :" (דברים פרק ז פסוק י"ב). ופרש"י "והיה עקב תשמעון - אם המצות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון". היינו, מצוות ישוב הארץ, שהיא מצווה שאדם דש בעקביו, מפני שהולך בה ומישב אותה.
הנביא אומר (ישעיהו מ"ב):
"נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה". ודרשו בגמ' (כתובות קי"א:) "אפילו שפחה כנענית שבא"י - מובטח לה שהיא בת העולם הבא, כתיב הכא: לעם עליה, וכתיב התם: בראשית כ"ב שבו לכם פה עם החמור - עם הדומה לחמור. ורוח להולכים בה - א"ר ירמיה בר אבא א"ר יוחנן: כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל - מובטח לו שהוא בן העולם הבא".
מפני שהחיים בארץ ישראל מקשרים בין האדם היושב בה לבין אלוקיו בקשר ישיר של יחס ישיר לכל מעשיו.
וזה ההבדל בין תורת חוצה לארץ לתורת ארץ ישראל. בחו"ל התורה נתפסת כרוחנית, ואינה משתלבת עם גשמיות העולם, מפני שהגשמיות היא חולין המהופך לקדושה, רק באר"י שהשכינה שורה בה, גם ללטבע הגשמי יש מסרים רוחניים קדושים ומשתלבים עם התורה, וכפי שנאמר "שכון ארץ ורעה אמונה", ע"י שמרגיש את השגחתו יתברך עליו. וכן אמרו חז"ל (ברכות דף מא עמוד א): "ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש... כל הפסוק כולו לשיעורין", היינו, שבארץ ישראל קל לקיים את המצוות, מפני שיש לו את השעורין לנגד עיניו, אולם משמעות נוספת כאן, שגשמיותה של הארץ הוא גם כן תורה!
נאמר בפרשה (דברים פרק ח פסוק ט) " ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם לא תחסר כל בה ", ופירשו חז"ל (ברכות דף לו עמוד ב) " וללמדך שאין ארץ ישראל חסרה כלום ", ואמרו חז"ל שיש בה אפילו פילפלין. נראה לפרש בדרך מחשבתית, על פי דברי האר"י ז"ל על הפסוק (דברים פרק ח): " למען הודעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם ", היינו, על כל מוצא פי ה' שבלחם יחיה האדם. רצונו לומר, שיש באדם גוף ונשמה, וכל אחד מהם ניזון מהלחם, הגוף מעצם המזון ונשמה מדבר ה' שבלחם. כאשר אדם מכיר שמזונו בא לו מאת ה' הרי הוא חש שניזון מדבר ה' שבלחם. ואת זה אפשר לחוש במיוחד בארץ ישראל.
באמצע הפרשה העוסקת בשבחה של הארץ, מופיעה מצוות ברכת המזון, "ואכלת ושבעת וברכת וגו'", נראה שמצווה זו היא סגולה שעל ידה יזכור את ה' הנותן לו את מזונותיו, וכך מוכח מהכתוב מיד לאחריה "השמר לך פן תשכח את ה' אלוקיך וגו'" וכל הפסוקים שהוזכרו לעיל. חידושי הרי"ם אמר בשם הרבי מקוצק, שהוא מתפלא איך אפשר שלא להיות ירא שמים מאמירת ברכת המזון. שהרי אברהפ אבינו ע"ה החזיר בתשובה את העוברים ושבים אצלו ע"י שהיה אומר להם ברכו את ה' על המזון שקבלתם. השיב לו החידושי הרי"ם: ואני מתפלא איך אפשר שלא להיות ירא שמים מעצם האכילה שהרי " ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו "... לפי זה אפשר להסביר את דברי המפרשים על המשנה בפרקי אבות פרק ג משנה ג "רבי שמעון אומר שלשה שאכלו על שלחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים שנאמר (ישעיה כ"ח) כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום אבל שלשה שאכלו על שלחן אחד ואמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו משלחנו של מקום ברוך הוא שנאמר (יחזקאל מ"א) וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה' ". ופירש הברטנורא, שיוצא ידי חובת תורה בברכת המזון, וכך הביאו הפוסקים. ובאור הדבר, שבלא תורה האוכל עלול להביא את האדם להרגיש "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה", וזה כמו עבודה זרה שהיא כזבחי מתים, ולפי זה את התיקון לכך יוכל להשיג גם ע"י ברכת המזון, כמבואר לעיל.
'משך חכמה' מפרש על פי הרעיון הנ"ל מדוע למסקנת הגמ' ברכת המזון דאורייתא רק לאחריה ולא אומרים את הק"ו " כשהוא שבע מברך - כשהוא רעב לא כל שכן !?". ומסביר את הדבר ה"משך חכמה", מפני שטעם מצוות ברכת המזון אמור בתורה, כדי למנוע מצב של "רם לבבך ושכחת את ה' אלקך", של הרגשת "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", וזה שייך באופן מיוחד לאחר ששבע. ולפי זה יש להתבונן בברכת "הטוב והמטיב" שביבנה תקנוה על הרוגי ביתר שהובאו לקבורה. הרי לפי הרעיון הנ"ל לכאורה המצב של הרוגי ביתר שהובאו לקבורה בודאי לא יביא אותנו לידי הרגשת גאוה של כוחי ועוצם ידי, וא"כ מדוע נאמר בברכת המזון?
נראה לומר, שהרוגי ביתר יכולים להביא אותנו להרגשה הפוכה, אבל גם היא שלילית לא פחות מקודמתה, הרגשה של יאוש וחוסר אמונה בגאולה, וכאשר ראו חכמי ישראל, שהרוגי ביתר שהובאו לקבורה, ראו בזאת יד ה' השומרת עליהם גם בגלות, והתחזקו באמונה שלא יעזבם ולא ישכחם בכל מצב שיהיו, ולכן תקנו ברכת הטוב והמטיב, כדי שיתעורר על ידה לאמונה זו בעת מזונו.
והנה יש מחלוקת בגמ' אם שלושת הברכות שבברכת המזון דאורייתא וברכה רביעית מדרבנן, וביבנה תקנוה, או שארבעת הברכות הן דאורייתא, ומקור לברכת "הטוב והמטיב" בכתוב "תנו רבנן: מנין לברכת המזון מן התורה? שנאמר: דברים ח' ואכלת ושבעת וברכת - זו ברכת הזן, את ה' אלהיך - זו ברכת הזמון, על הארץ - זו ברכת הארץ, הטובה - זו בונה ירושלים, וכן הוא אומר: דברים ג' ההר הטוב הזה והלבנון, אשר נתן לך - זו הטוב והמטיב " (ברכות מ"ח:). מה המשמעות של המילים " אשר נתן לך "? מובא שם שר"מ דורש מכאן " מנין שכשם שמברך על הטובה כך מברך על הרעה? תלמוד לומר: אשר נתן לך ה' אלהיך - דיינך, בכל דין שדנך, בין מדה טובה ובין מדה פורענות" 1 . ותקנו ברכה זו על המזון, כדי שנשמח בטובה, גם אם היא מהולה בצרות.
אולם יש לעיין לפי הדעה שארבעת הברכות שבברכת המזון הן דאורייתא, האם עד תקופת יבנה, שאז נתחדשה ברכת הטוב והמטיב, לא קיימו ברכת המזון מן התורה? שאלה זו יכולה להישאל גם למ"ד שג' ברכות דאורייתא, האם עד שבא דוד ושלמה ותקנו ברכת בונה ירושלים לא קיימו את המצווה מדאורייתא? (ואע"פ שהנוסח הוא בודאי נתקן ע"י חכמים, אבל הענינים שעליהם יש להודות הם מן התורה).
נראה לומר שבכל דור היו צריכים להודות בהתאם למה שקבלו, בזמן משה על המזון ובזמן יהושע על הארץ ובזמן דוד על ירושלים, ובזמן ביתר על הרוגי ביתר שהובאו לקבורה. ולמעשה ברכת המזון הושלמה רק עתה כשאפשר להודות על כל הטובות הרמוזות בכתוב.
וכן יש לדייק בגמ' (מסכת פסחים קי"ט):
"דרש רב עוירא, זימנין אמר ליה משמיה דרב, וזימנין אמר ליה משמיה דרב (אשי) מסורת הש"ס: [אסי]: מאי דכתיב בראשית כא ויגדל הילד ויגמל - עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות סעודה לצדיקים ביום שיגמל חסדו לזרעו של יצחק. לאחר שאוכלין ושותין נותנין לו לאברהם אבינו כוס של ברכה לברך, ואומר להן: איני מברך, שיצא ממני ישמעאל. אומר לו ליצחק: טול וברך! אומר להן: איני מברך, שיצא ממני עשו. אומר לו ליעקב: טול וברך! אומר להם: איני מברך, שנשאתי שתי אחיות בחייהן, שעתידה תורה לאוסרן עלי. אומר לו למשה: טול וברך, אומר להם: איני מברך, שלא זכיתי ליכנס לארץ ישראל לא בחיי ולא במותי. אומר לו ליהושע, טול וברך! אומר להן: איני מברך, שלא זכיתי לבן, דכתיב: יהושע בן נון דברי הימים א ז נון בנו יהושע בנו. אומר לו לדוד: טול וברך: אומר להן: אני אברך, ולי נאה לברך, שנאמר תהלים קטז כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא ".
אנו מוצאים בדברי התשובה של אבות האומה את כל היסודות שעליהן צריך לברך ולהודות בברכת המזון. " כל שלא אמר ברית ותורה בברכת המזון לא יצא ידי חובתו ", "ברית" - האומה הישראלית כעם ה' התחילה רק מיעקב שמטתו היתה שלימה, "תורה" - נתנה למשה, " כל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה לא יצא ידי חובתו ", הארץ - נתנה בזמן יהושע, ולכן רק יהושע יכול היה לתקן ברכת "על הארץ ועל המזון". ירושלים - תקן דוד שמצא את ירושלים והוא קדש את קרקע המקדש והכינו לבנין ע"י שלמה בנו ממשיך דרכו, וכיון שבזמן דוד הושלמה הברכה של ברכת המזון, לו נאה לברך!
כל זה לפי הדעה שג' ברכות דאורייתא, אולם לפי הדעה שד' ברכות דאורייתא, ברכת המזון הושלמה רק אחרי הרוגי ביתר שהובאו לקבורה. מפני שאז נוכחנו לדעת שגם בזמן הגלות לא נטשנו ה' אלוקינו, וגם היום שירושלים חרבה, אפשר להודות על השגחתו יתברך עלינו, ולפי זה רק מלכא משיחא מזרעו של דוד המלך נאה לו לברך והוא יאמר "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא".
^ 1 בפשטות נראה שר"מ בא ללמד שאופן כללי, שיש לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, אולם מתוך ההקשר של הדברים לברכת המזון, נראה שמתכוון להסביר את משמעות ברכת "הטוב והמטיב", ורעיון זה משתלב עם מה שאמרו חז"ל שתקנו ברכה זו על הרוגי ביתר.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
