ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- חמץ, מצה וכשרות לפסח
- התבוננות אמונית
אין צורך לחפש נימוקים לגזרת הכתוב, היא גבוהה מכל הסבר, אבל התורה בעצמה מצאה צורך להגדיר את ענין המצה. התורה קוראת לה לחם עוני בפרשת ראה "לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני, כי בחפזון יצאת מארץ מצרים למען תזכור את יום". זה שמו של הלחם של המצה לחם-עוני, לחם מסולק מעשירות אין בו תוספת, אין בו תסיסה ותפיחה אלא כמו שהוא, קמח ומים. זה הלחם שמבטא את העצמות של היציאה לחרות, אי תלות בשום דבר, מקוריות. זה ענינה של יציאת-מצרים שחרור וחופש, חרות גמורה ומוחלטת. ועוד, מעלת יציאת מצרים עליונה ממקור עליון וזו מהותה של המצה מופשטת מכל הרכבה, כמו בגדי לבן של כהן גדול ביום הכפורים, לא זהב אלא לבן פשיטות, בהם הוא נכנס לפני ולפנים.
בימים אלו, ימי היציאה מארץ מצרים, אכלו ישראל מצה לא חמץ. לא השפעה זרה מזיקה אלא נקיון וטהרה מכל השפעה זרה, כמו אדם שעובר טפול רפואי - השתלת לב, כדי שהגוף לא ידחה את האיבר החדש צריך לדכא את כל הנוגדנים, אבל באותה שעה הוא חשוף למחלות, ועליו להיות בסטריליזציה גמורה עד שהגוף יקלוט את הלב החדש לתוכו. כך בשעה שיצאו ישראל ממצרים, באותה שעה ניתן בהם לב חדש, רוח חדשה, אור האמונה האיר בהם. אמונה עליונה נישאה באותה שעה הם היו צריכים להיות זכים ומנוקים מכל השפעה זרה, ועל כן היה זה בחפזון, בבת אחת בלא הדרגה. וכן היה האוכל באותה שעה, אוכל לא מורכב, אוכל פשוט, מצה שאין בה כל דבר נוסף על עצמה.
ובכל שנה כשאנו באים לאותם ימים ולאותה התעוררות של החרות עלינו לנהוג כן לסלק את כל החמץ באופן מוחלט מכל רשותנו, לסלק את כל ההשפעות הזרות, להטהר ולקלוט מחדש את גדלות האמונה. לסלק את כל השאור שבעיסה, את היצר הרע שבשאור נשמשל אליו.
ההתרחקות מחמץ
השם משמואל בהקדמה להגדה של פסח מרחיב בבאור עניינו של החמץ.
בכמה מקומות חז"ל הגדירו את יצר הרע כשאור שבעיסה. במסכת פסחים (דף ה.) נאמר "בשכר שלושה ראשון זכו לשלושה ראשון: להכרית זרעו של עשיו, לבנין בית המקדש ולשמו של משיח". לגבי שלוש מצוות נאמר "ביום הראשון", פעם אחת לגבי ארבעת המינים, פעם נוספת לגבי מצוות שבתוןבסוכות ופעם שלישית לגבי מצוות השבתון בפסח. ובשכר קיום שלוש מצוות אלו זכינו לשלוש מעלות. המהר"ל עומד על הקשר בין כל מצווה לשכרה ומציין שלגבי מצוות הפסח - השכר הוא מחיית זרעו של עשיו, הוא עמלק.
השם משמואל מביא ברייתא מפרקי דרבי אליעזר: "אליפז התימני אמר לעמלק בנו... בני ישראל יורשים העולם הזה והעולם הבא. אז וחפור להם בארות והתקן להם דרכים, אם תעשה כן - יהיה חלקך עם הפחותים שבהם ותבוא לעולם הבא. והוא לא עשה כן אלא יצא להחריב את העולם כולו שנאמר ויבא עמלק וילחם". אליפז מסביר לבנו שהעולם הבא מתוקן רק לישראל, בזכות עצמו לא יוכל לזכות בו, ולכן הדרך היחידה להשיג את עולם הבא היא על-ידי שידבק ויתבטל כלפי עם ישראל.
אך עמלק לא יכול לעשות זאת, אין לו שום נכונות להתבטל בפני דבר גדול יותר ממנו. לכן במקום לשמש את עם ישראל הוא נהג הפוך. הוא התקנא בישראל ונעשה רודף ושונא להם. אנו רואים כאן את מהותו של עמלק - התנשאות וגאות, אי יכולת להתבטל כלפי דבר גדול ממנו.
כך גם החמץ המסמל את עמלק איננו מתבטל, יש הלכה מיוחדת בדיני חמץ, שאי-אפשר לבטלו ברוב. ובדומה לעמלק שצריך למותתו לגמרי ולא להשאיר לו שום זכר, כך גם את החמץ צריך לבער עד שלא ישאר ממנו כלום.
ישנם שלושה סוגי חמץ: חמץ גמור, תערובת חמץ וחמץ נוקשה. כנגדם יש גם שלושה סוגים של יצר הרע. יצר הרע הרגיל וכנגדו הממץ הרגיל. יצר הרע המעורב לשם שמיים ושלא לשם שמיים וכנגדו תערובת חמץ, ויצר הרע של עזות מצח, פריקת עול ללא שום תועלת והנאה (זוהי קליפת גוג ומגוג) וכנגדו החמץ הנוקשה. את כל אלה צריך לבער.
התורה החמירה בדינו של עמלק יותר משאר אומות. על אף שהיו הרבה שהרעו לנו ואף החריבו את מקדשנו. הסיבה לכך היא שכל העמים עשו זאת להנאת עצמם. להרחיב את שלטונם וכד', אך עמלק הוא סוג מיוחד של רשעים שמטרתם היחידה היא לפגוע ולטמא את ישראל. "אשר קרך" - שיהיה מטמא אותם. עמלק דומה בכך לשאור. התורה מדגישה במצוות הביעור "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם", עיקר ההשבתה הוא בשאור. מהו השאור? חמץ מרוכז ותוסס מאוד ומשתמשים בו כדי להתפיח עיסות אחרות. השאור בעצמו אינו ראוי לאכילה. אך הוא משפיע על אחרים והופך אותם להיות כמותו. זו הייתה מגמתו של עמלק.
ברוב איסורי הנאה יש דין של ביטול ברוב, אך גם בשאור וגם בטומאה דין זה לא קיים, משום ששני אלו - חמץ וטמאה - אפילו אם יהיו במידה הקטנה ביותר, הם יקלקלו מייד את כל השאר. לכן יש צורך בביעור מוחלט, הן בחמץ הן בעמלק, ואין להסתפק בפחות מכך. ישנה הלכה נוספת המיוחדת בדיני חמץ. התורה אסרה את החמץ כבר מי"ד בניסן בחצות היום למרות שחיוב הכרת מתחיל רק מכניסת החג. כמין גזרה. השם משמואל כותב שמצאנו עוד עבירה אחת שהתורה לא רק אסרה את עצמו אלא גם ציוותה להתרחק ממנו - "מדבר שקר תרחק".
יש דמיון בין החמץ לשקר. השקר הינו להראות דבר שאינו, התנשאות ומראה חיצוני שקרי. כמו החמץ שנראה גדול ונפוח, למרות שהוא מלא בחללים של אויר. וכן עניינו של עמלק הוא התנשאות ומראה חיצוני שקרי.לכן בכל אלו, התורה דרשה להתרחק מהם באופן מיוחד.
ישנו איסור נוסף שמצאנו רק בחמץ ולא בשאר איסורי הנאה - בל יראה ובל ימצא. מצווה לבער אפשר למצוא גם בעבודה זרה. אבל איסור שלא יראה ולא ימצא - זה יש רק בחמץ. לכמה שיטות ראשונים אפילו מצוות בדיקת חמץ, הצורך לחפש אחר חמץ בחורים ובסדקים של הבית ולבערו משם, היא מן התורה. ובירושלמי מדקדקים שאף הבדיקה באור לאבעה עשר היא מהתורה.
מכל אלה ניתן להבין, שעניינו של חג הפסח הוא כל-כך עליון וכל-כך עמוק, שהתורה הקפידה שיהיה נקי מכל רבב, ושלא יהיה איזשהו דבר שיפגום בקדושתו, עד כדי כך שאסרה אפילו בלא יראה. והורתה באופן מיוחד כיצד לסלקו מן הבית. ומכל אלו כמובן יש ללמוד על גדלותו של חג הפסח - חג המצות.
זכירת יציאת מצרים
התורה אומרת לגבי חמץ ומצה "למען תזכור את יום צאת מארץ מצרים". חז"ל דרשו מפסוק זה שיש להזכיר בכל יום את יציאת מצרים, ואנו פוסקים כר' אלעזר בן עזריה, שמרבה את הלילות. הרמב"ם מזכיר מצווה זו בספר המצוות, אך הוא לא מנה אותה כאחת מתרי"ג המצוות, וצריך להבין מדוע.
הצל"ח מתייחס לשאלה זו ומבאר שלא נאמר "זכור את יום צאתך" בלשון ציווי אלא נאמר "למען תזכור". הקב"ה לא ציוונו באופן מפורש, אבל ניתן ללמוד מהתורה שהקב"ה רוצה בכך. לכן, אי אפשר לכלול זאת בתרי"ג מצוות. אך אעפ"כ זוהי מצווה. הרמב"ם מביא את מצוות זכירת יציאת מצרים כחלק ממצוות קריאת שמע וקבלת עול מלכות שמים. יש בזכירת יציאת מצרים קבלת עול מלכות שמיים. הגמרא מספרת על רבי, שהיה אומר את הפסוק הראשון של קריאת שמע ומשלים יותר מאוחר את שאר הפרשיות, אך הוא השתדל להזכיר את יציאת מצרים בזמן קריאת שמע. וצריך להבין, אם בין כה וכה השלים לבסוף ואמר אז את פרשיית "ויאמר" הכוללת את יציאת מצרים, מדוע היה צריך להזכיר גם בזמן קריאת שמע? מסבירה שם הגמרא: כדי להזכיר יציאת מצרים בזמנה. כלומר - זמנה הוא בזמן קבלת עול מלכות שמיים.
התורה אומרת "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" ואינה אומרת "אשר בראתי את השמים ואת הארץ". סדר המצווה הוא לקבל עול מלכותו דווקא על ידי הזכרת העניין שהוציאנו ממצרים.
מצווה זו של זכירת יציאת מצרים קיימת במשך כל השנה ולא רק בפסח, ומעניין שמשמעות פשט הפסוק היא שמצוות ביעור החמץ ואכילת המצה בפסח משפיעים עלינו כל כך הרבה עד שאנו זוכרים את יציאת מצריים במשך כל השנה - "לא תאכל עליו חמץ... תאכל עליו מצות... למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך". אנו אמנם מקיימים את מצוות הזכירה באמירת "קריאת שמע" פעמיים בכל יום, אך יש ללמוד מכאן עוד על סגולתן המיוחדת וכוחן הרב של מצוות חג הפסח, שיכולות להשפיע על הנפש באופן כזה שנהיה תמיד חדורים בזכרון יציאת מצרים, בכל יום ויום מימות השנה, אפילו שלא בשעת קיומן של המצוות.
בדומה לכך הורו חז"ל כי "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". בעל התניא מסביר שבעצם אדם צריך להתבונן במציאותו - הנשמה שניתנה בו, חלק אלוק ממעל, יורדת ומשתלשלת לתוך גוף חומרי ומגושם, בתוך עולם נמוך ומורכב. לגבי הנשמה מציאות זו היא גלות, גלות הגרועה יותר מכל גלות. שבי או מאסר של הגוף. כאשר האדם מקבל עליו את עול מלכותו של רבוש"ע ומתדבק בו בעת קריאת שמע, מתעלה אז נשמתו ויוצאת מתוך מאסרה. בהתעלות זו יש בחינה של יציאת מצרים, וכאשר קורא קריאת שמע בכל יום ויום, הוא מחדש בכך בחינה זו מידי בוקר וערב. זו הכוונה באומרם "בכל דור ודור" - להוציא את עצמו בכל יום מן המיצרים ולהעלות נשמתו מהשפילות החומרית בה היא נמצאת. וכך על ידי קבלת עול מלכות שמיים השכם והערב זוכים אנו שיתקיים בנו "בכל דור ודור... כאילו הוא יצא ממצרים".
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
