ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש דברים
- כי תצא
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
קראנו השבת את פרשת כי תצא, פרשה מרובה במצוות, שבעים וארבע מצוות בפרשה אחת. "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות" (מכות ג, טז). אומר המדרש:
זה שאמר הכתוב: "כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ " (משלי א, ט) רבנן אמרי: נעשה דברי תורה חן לרשיותך. כיצד? אדם בן תורה בשעה שהוא מזקין הכל באין ומסבבין אותו ושואלין אותו דברי תורה. דבר אחר: מהו "כִּי לִוְיַת חֵן"? אמר רבי פנחס בר חמא: לכל מקום שתלך המצות מלוות אותך, "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך", אם עשית לך דלת המצות מלוות אותך, שנאמר: "וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ" (דברים ו, ט). אם לבשת כלים חדשים המצות מלוות אותך, שנאמר: "לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז" (דברים כב, יא). אם הלכת לגלח המצות מלוות אותך, שנאמר: "לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם" (ויקרא יט, כז), ואם היה לך שדה והלכת לחרוש בתוכה המצות מלוות אותך שנאמר: "לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו" (דברים כב, י). ואם זרעת אותה, המצות מלוות אותך שנאמר: "לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם" (שם, ט). ואם קצרת אותה, המצות מלוות אותך שנאמר: "כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה" (שם כד, יט). אמר הקב"ה אפילו לא היית עוסק בדבר אלא מהלך בדרך המצות מלוות אותך מנין שנאמר: "כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ" (שם כב, ו). (דברים רבה ו, ד).
הרבה מצוות שהוזכרו כאן הן לא מצוות עשה, אלא מצוות לא תעשה. במבט ראשון, זה לא מובן. הרי אם אדם מקיים מצוות עשה הוא זוכה בשכר, אם הוא לא עובר על מצוות לא תעשה הוא אמנם לא נענש, אבל האם הוא צריך לקבל שכר - לכאורה אין שכר, שכר יש על מצוות עשה, ממצוות לא תעשה צריך להימנע! אבל באמת גם במצוות לא תעשה האדם צריך להשתדל לפעול, דהיינו מציעים לך בגד שעטנז אתה לא קונה, אתה קונה במקום אחר שברור לך שאין שם בעיה של שעטנז בבגד. אם אתה רוצה לחרוש בשור וחמור, אתה נזכר שאסור ואתה לא עושה זאת. הוי אומר שיש קיום גם במצוות לא תעשה, אדם שנמנע מלעבור עבירה הוא עושה את רצון ה' בפועל, "המצוות מלוות אותך".
חז"ל באו להגיד לנו באיזה עושר רוחני אנו נמצאים. חשוב להזכיר זאת. אנשים יכולים להסתכל על המצוות כעול מכביד, אמנם צריך לקיים, אנו מחויבים וזה מעמיס עלינו קשיים גדולים, עושים כי צריך, אין ברירה. אך המבט הנכון כמובן הוא לראות את המצוות כמרוממות את האדם. אשרינו ש"רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות".
הראשונים דנים בשאלה: למה ריבוי המצוות זו זכות, אם יש הרבה מצוות אז גם קשה לקיים אותם, ויכולים להיות הרבה כישלונות - אולי אם היה רוצה לזכות אותנו היה נותן מצווה אחת קלה ולא היו התמודדויות, קשיים ונפילות וכך היתה יותר זכות לישראל. "רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות". הריבוי מקשה, יש מצוות שקשה לקיים וכן קשה לקיים את כולם, אך חז"ל מדייקים: "רצה הקב"ה לזכות" זו זכות גדולה מאוד. הרמב"ם מפרש: על ידי ריבוי המצוות אין אדם שלא ימצא מצווה אחת שמחבב אותה מאוד מאוד ויעשה אותה בשלמות, ואם קיים מצווה אחת בשלמות גמורה מיד זוכה לחיי העולם הבא, לכן הקב"ה נתן כאן מגוון רחב של מצוות שכל אחד ימצא איזו מצווה שאותה יקיים באופן השלם (פירוש המשנה מכות שם).
אך עדיין קשה: הרי יש הרבה מצוות שהאדם לא יקיים באופן שצריך ואולי בגללם יפסיד שכר - המהר"ל (תפארת ישראל, פרק ה) אומר שאין להבין מאמר זה באופן שטחי, אין לפרש שהקב"ה מזכה את ישראל והרבה להם מצוות כדי שיקבלו הרבה שכר, אלא הזכות היא לקיים את המצוות. רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לעשות אותם אנשים זכים, רוחניים, ערכיים, אלוקיים, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות. לא להקל עליהם ולהיטיב עימם במובן החומרי הגשמי, אלא להיטיב עמם במובן הפנימי, הרוחני, הנפשי, שיהיו אנשים מרוממים, זכים וטהורים. מה הקב"ה קדוש אף ישראל קדושים. ה' רצה להרים אותנו אליו. וזו הכוונה רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות. הוא נתן לנו תורה ומצוות שמלוות אותנו כל החיים ועל ידם כל החיים מקודשים, ואין מקום ופינה בחיים שאין בה השראת קדושה. כל החיים מרוממים, בבית, בשדה, בדרך, בכל מקום שאתה הולך יש לך מצוות שמלוות אותך. זו הכוונה רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות.
שכרן של מצוות
בפרשתנו הובאה מצוות שילוח הקן. אומר המדרש:
"שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם..." (דברים כב,ז), מה אם מצוה קלה שיש בה שוה איסר אמרה תורה "וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" (שם), קל וחומר למצות החמורות בתורה. (בראשית רבתי ויחי מט, לג)
המדרש אומר שאנו יכולים ללמוד ממצוות קן ציפור איזה שכר מקבלים על המצוות, הנה מצווה קלה שבקלות רבה אפשר לקיים אותה ועליה נאמר: "לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" (שם), על מצוות חמורות לא כל שכן. ותמוה שכן המשנה באבות אומרת: והוי זהיר במצווה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות והוי מחשב הפסד מצווה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה (אבות ב, א). מהי "מצווה קלה"? אומר הרמב"ם, ללמוד לדבר לשון הקודש, עברית. אז איך זה מסתדר עם המדרש, וכן מובא גם במשנה במסכת חולין (יב, ה) על הפסוק: "למען ייטב לך והארכת ימים" שאם על מצווה קלה כזו, השכר כל כך גדול, על אחת כמה וכמה על מצוות חמורות. זאת אומרת שיש מתן שכרן של מצוות לפי החומרה שלהן - אומר המהר"ל (תפארת ישראל, פרק סא) שהמדרש לא רצה להגיד לנו מה מתן שכרה של המצווה, אלא מה מתן שכרה של הטרחה על המצווה. כלומר יש שכר על עצם המצווה, כל מצווה יש לה שכרה המיוחד לפי ענינה המיוחד ושכר זה לא ידוע לנו. ויש עוד שכר על פי המאמצים. ככל שאדם מתאמץ יותר לקיים את המצווה שכרו גדול יותר. וכמו שאמרו חז"ל בפרקי אבות (ה, כג) לפום צערא אגרא. אדם מתאמץ לקיים מצווה הוא מקבל יותר שכר. אדם עומד לפני עבירה, יש אנשים שזה קל להם ואינם צריכים להשקיע מאמצים שלא להיכשל בתאוות, ויש אנשים שזה קשה להם והם צריכים להתאמץ יותר, אז "לפום צערא אגרא", בין במצוות עשה, בין במצוות לא תעשה. אדם מתגבר ולא נכשל למרות שיצרו תוקפו מאד והוא צריך להתאמץ מאמצים גדולים - שכרו גדול יותר. זו כוונת המדרש אם מצווה קלה שיש בה שווה איסר אמרה תורה והארכת ימים, קל וחומר למצות החמורות בתורה.
אומרת הגמרא (מכות כג:):
"רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ" (דברים יב, כג). ומה אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו הפורש ממנו מקבל שכר, גזל ועריות שנפשו של אדם מתאווה להן ומחמדתן - הפורש מהן על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו ועד סוף כל הדורות.
אדם לא אכל דם, קנה בשר כשר ומקבל הטבה גדולה מאוד: "לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ" (שם כה). קל וחומר שאם אדם מתגבר על דבר שיצרו תוקפו, שקשה להתגבר עליו, על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולבניו עד סוף כל הדורות. זאת אומרת שאם אדם מתגבר ולא ניכשל זו זכות נצחית. הוא לא עשה שום דבר טוב, הוא בסך הכול לא עשה עבירה, יוצא מכאן שיש שכר לפום צערא, לפי גודל המאמצים כך גודל השכר. אבל לא ידוע לנו איזה שכר יש על המצווה עצמה, אם עשה אותו מאמץ בשתי מצוות איננו יודעים על מה יש שכר גדול יותר ועל מה פחות.
המהר"ל (דרך חיים א, ב) מסביר:
ואפשר שעל הקלה שכר כמו חמורה או יותר מחמורה, וטעם הדבר הזה כי שכר המצות הוא שעל ידי המצות דביקות האדם בו יתברך וכפי הדביקות שיש לאדם בו יתברך ואפשר שהדביקות בו יתברך בקלה יותר מבחמורה.
יש מצווה שיוצרת יותר דבקות בקב"ה ויש מצווה שפחות, ואולי זה המדד על פיו ניתן השכר. ועל זה נאמר אין אתה יודע מתן שכרן של מצוות. אך על הצער כבר נאמר שככל שיש יותר מאמץ, יש יותר שכר. התאמצת יש יותר שכר, התאמצת מאוד השכר עצום. התאמצת קצת כבר יש לך שכר כי המצווה היא לקיים את רצון ה'. קן ציפור היא מצווה קלה מאוד, בסך הכל לגרש את האם ולקחת את הבנים ואין בה חסרון כיס ואפילו עליה נאמר למען ייטב לך והארכת ימים. זה קצת מפליא, מה עשית, מה התאמצת, על זה מגיע שכר גדול, והתשובה: התכוונת לעשות את רצון ה', התחברת לרצון ריבונו של עולם, אז האיר עליך אור בלתי מוגבל, אור אלוקי. ואם התאמצת, מאיר עליך אור יותר ויותר.
שואל המהר"ל: הרי כתוב שתלמוד תורה כנגד כולם, הנה יש כאן דירוג שתלמוד תורה יותר ממצוות אחרות, ועונה שתלמוד תורה שונה, זו לא מצווה. על מצוות נאמר שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות, אבל תלמוד תורה השכר עליה כנגד כולם. וכמו שאמרו חז"ל במועד קטן (ט:): "וְכָל חֲפָצִים לֹא יִשְׁווּ בָהּ (משלי ח,יא) - אפילו חפצי שמים", כל המצוות כולן אינן שקולות אפילו כדבר אחד מן התורה (ירושלמי פאה א, א). למרות שגם המצוות הן אלוקיות אך הם בבחינת נר. הן אלוקיות הקשורות עם מעשה. אור הקשור לנר הוא מוגבל הוא תלוי בריבוי השמן, בגודל הפתילה, ולכן הוא אור עם גבול. כל מצווה היא כלי שאתה יוצר ובכלי הזה יש אור, האור הוא אור מוגבל ולמרות זאת השכר עליו עצום. אבל תלמוד תורה אינו נר, הוא אור שאינו קשור בכלי, הוא בלתי מוגבל. על כן השכר על לימוד התורה הוא בלי גבול. אדם שיושב בישיבה ולומד, לא חושב על כך שכל רגע שהוא לומד השכר כל כך גדול ויש ערך גדול בלימוד הזה. נפשו של אדם מתרגלת לזה, אך אסור להתרגל לזה, צריך לדעת שלימוד התורה שקול כנגד כל המצוות. אדם העסוק בדברי תורה ולומד את דבר ה' עוסק בדבר שאינו קשור בגבולות המעשה, לימוד התורה מרים אותו גבוה גבוה. התורה משולה לאש ומים, התורה מטהרת ומזככת כמו "כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ... וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם" (במדבר לא, כג) יש דברים הצריכים ליבון ויש דברים שמספיק להם הגעלה, והתורה גם מים וגם אש. יש דברים שהנפש צריכה להזדכך בהן והתורה היא המזככת ומטהרת ומקדשת.
ביאור פרשת יפת תאר
"כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ... וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר" (דברים כא, י-יא) שואלים תלמידי האר"י ז"ל: הרי פסוקים אלו מדברים על מלחמת רשות "כי תצא למלחמה על אויבך - במלחמת רשות הכתוב מדבר" (רש"י שם) והרי כל מי שיוצאים למלחמת רשות הם צדיקים גמורים. "אִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ" (שם כ, ח), איש הירא מעבירות שבידו ישוב לביתו, הגמרא אומרת שבגלל שהוא דיבר בין תפילין של יד לתפילין של ראש הוא כבר מפחד לצאת למלחמה (מנחות לו). היוצאים למלחמה צריכים להיות אנשים שלא מדברים בתפילה, שמרוכזים בעבודת ה', אנשים צדיקים, מינימום שנה חמישית בישיבה... אחרי הכנות רבות מאוד אז אפשר לצאת לצבא. במלחמת מצווה הכל יוצאים (סוטה מד), אך במלחמת רשות לא מגייסים מי שאינו תלמיד חכם וצדיק, ועל זה אומרת התורה "וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר". ונשאלת השאלה: הרי זה לא מתאים לתלמיד חכם לראות בשביה יפת תואר "וחשקת בה ולקחת לך לאשה" זה לא מתאים כלל לתלמיד חכם, הרי תלמידי חכמים לא מסתכלים על אישה, הרי הם רואים אישה הם מסובבים את הראש.. גם ה"אור החיים" (דברים כא יא) שואל את השאלה הזאת, ומסביר שפסוק זה אינו כפשוטו.
כל הגלויות תפקידן לאסוף ניצוצות של קדושה שנתפזרו מחטא אדם הראשון. ואף שכתוב שמפני חטאנו גלינו מארצנו יש ליציאה לגולה מגמה. והמגמה ללקט ניצוצות הקדושה המפוזרים בכל העולם. לכן אחרי שעם ישראל היו במצרים, שגם גלות זו הייתה חלק מהמגמה, ושם כיוון שעשו עבודה יסודית והעלו את כל הניצוצות נאמר שאסור לשוב למצרים לעולם (דברים יז, טז). במצריים סיימנו את כל העבודה ועשינו אותה "כמצולה שאין בה דגים", "כמצודה שאין בה דגן" (ברכות ט:). עם ישראל רוקנו את מצרים לא רק במובן שלקחו את הרכוש, אלא לקחו את כל הרכוש הרוחני. ואסור לחזור לשם כיוון ששם הכול מתוקן. יש מקומות אחרים שעדין מפוזרים שם ניצוצות, והקב"ה פיזר אותנו בארבע כנפות הארץ ללקט משם את הניצוצות. וכן יש נשמות קדושות שמפוזרות בעולם וצריך ללקטם מארבע כנפות הארץ, יש גויים שיש להם נשמות קדושות, ועל ידי שפוגשים את ישראל הם נמשכים אליהם כי בשורש הן קדושות, וכך מקבצים את הקדושה. המקובלים מסבירים שהכנסת גרים אינה רק קרוב רחוקים תחת כנפי השכינה אלא שאלו נשמות שצריכות להתקרב, ששייכות להתקרבות הזו תחת כנפי השכינה, הן קדושות והן מפוזרות וצריך לשאוב אותן ממקומן.
והנה "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ: וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר" יפת תואר הזאת היא אשה שיש בה נשמה קדושה, יפת תאר במובן הרוחני העליון, האדם רואה אותה ומרגיש קישור פנימי. "וְחָשַׁקְתָּ בָהּ" - בפנימיות. יש כאן עוד קושי, הפסוק אומר: "אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר" וכי אם היא מכוערת אין דין זה - לכן נאמר "וחשקת בה" לפעמים אתה חושק אפילו אינה יפה. אם כן מדוע התורה כתבה "יפת תואר" הרי דין זה אפילו אם אינה יפה - והתשובה שאף שהיא מכוערת בחיצוניות יש בה יופי פנימי. הביטוי "יפת תואר" בא לרמז לנו שיש בה משהו פנימי שמושך, ועל ידי הקשר איתה אפשר למשוך את הקדושה. ויכול להיות שהיא תתקשר לקדושה, וזה צריך לבדוק על ידי מבחן, וכך יבוא התיקון.
ה"אור החיים" מסביר פרשה זו גם על מלחמת האדם כנגד היצר הרע. זו המלחמה הכי קשה בעולם שכולם משתתפים בה ואין אדם שמשוחרר ממנה. ולכן נאמר: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ" ולא כתוב "כי תצא למלחמה", כיוון שאדם שהחליט לצאת למלחמת כיבוש אם הוא רואה שהמלחמה קשה הוא עוזב ולא כובש אבל אם המלחמה היא עם אויב צריך להמשיך במלחמה עד שאתה מכריע. הרי לא אתה בחרת להילחם, האויב רוצה ברעתך ורוצה לפגוע בך. והאויב הכי גדול הוא יצר הרע והוא כבש עמדות בתוך האדם. "וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ" הוא שבה ממך חלק ואתה רוצה לשבות אותו חזרה. הוא שינה בך את ההתנהגות שלך, ויש לך הרגלים שלילים, וכעת אתה נמצא במלחמה נגדו, יש להכריע אותו ולקחת את הכוחות שנשבו. חז"ל אמרו שמי שחוזר בתשובה מאהבה "זדונות נהפכות לו לזכויות" כיוון שהוא פיתח כוחות תאווה שליליים כוחות אלו ניתן לקחת ולכוון אותם לכוח חיובי. אז הוא בעצם לוקח את הדבר שנוצר על ידי הכוח השלילי והופכו לחיובי.
ביטחון בניצחון
"וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ" – בספר דברים נאמר כמה פעמים שעם ישראל ילחם עם עמים חזקים ממנו, אך ה' מבטיח שאנו ננצח כי ה' עוזר לנו. נזכור שבכל מלחמה גם פנימית הקב"ה מסייע, יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקדוש ברוך הוא שעוזר לו - אינו יכול לו (סוכה נב:). מצב זה אינו בדיעבד, הקב"ה כל הזמן מסייע וכך יש כוח לנצח, ויש להאמין בכך. אדם יוצא למלחמה אסור לו לפחד יש להאמין שיש לו הכוחות לנצח כל חולשה. לא בגלל שאנו חזקים אלא בגלל שריבונו של עולם עוזר לנו, והוא כל יכול - "כי גואל חזק אתה". האמונה והביטחון הם התנאי הבסיסי לניצחון.
ציווי לנקיות
שלוש פעמים מוזכרת מלחמה בפרשתנו. בתחילה - "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ", אחר כך - כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע: (דברים כג, י)... וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ (שם טו) שנצטוו שהמחנה צריך להית נקי. ויש לשאול: מה זה שייך למצוות התורה - להיות נקי ומסודר זה שייך לסדר האנושי גם עמים אחרים הולכים נקיים ומסודרים - אדם צריך לדעת שהמחנה הוא קדוש וצריך שתהיה בו נקיות ודאי רוחנית וגם גשמית. גם מצד קדושת המחנה גם מצד קדושת האדם עצמו וגם בין אדם לחברו. לפעמים נראה שזה חיצוני ולא חשוב האם האדם מלוכלך או נקי, אם אדם מנומס או לא, אם אדם אוכל עם הידיים או לא, הרי פעם כולם אכלו עם הידיים. יש מסכת דרך ארץ המסבירה איך אוכלים בנימוס. לדוגמה לא לאכול פרוסה ולהניחה על השולחן כיוון שזה לא נעים לראות אותה נגוסה. ראיתי את הנהגות מורנו ורבנו הרב צבי יהודה. הוא היה חותך מהלחם חתיכה ומכניס את כולה לפה ולא נוגס בפרוסה. חז"ל מדריכים אותנו איך להיות מנומסים אף בינינו לבין עצמנו וכל שכן בינינו לבין אחרים.
כל המצוות בפרשה מופיעות ללא סדר מסויים, והנה חז"ל מסבירים לנו שיש לימוד מהסמיכות של איסור כלאים וציצית שעשה דוחה לא תעשה. ובמצוות אחרות בפרשה קשה למצוא קשרים. התורה רוצה ללמדנו שמצוות בין אדם לחברו ובין אדם למקום הכול מציאות אחת מורכבת, הכל מה' הגדול המתגלה בגוונים שונים.
אנו בחודש אלול מתקדמים לראש השנה, לימי הדין, וצריך להוסיף חיל. אנו נושאים על כתפינו לא רק את עצמנו אלא ציבור מאוד גדול. לדאבוננו לא כולם יודעים מה הם ימי הדין, הם תינוקות שנישבו ואנו נציגים שלהם. אנו צריכים לגרום רוממות כללית כדי שגם הם יעלו ויתקדמו. זו אחריות מאד גדולה על מי שיודע ומכיר שיש ימי הדין ויודע מהי הדרך הנכונה. עם ישראל נושא את כל העולם, ובתוך עם ישראל, יש מי שיכול לשאת. יש להרבות זכויות בעם ישראל. לא מספיק שכל אחד יתבונן באופן אישי במה הוא צריך להתקדם, אלא הוא צריך לראות את עצמו כחלק מכלל, לשאוף שהכלל יתעלה - המאמצים שלו אינם פרטיים אלא מאמצים להיות שותף בהרמת קדושתם וזכויותיהם של ישראל. יש להרבות בימים אלו בשקידה שנבוא לימי הדין במירב הזכויות. שבעזרת ה' יהיה לנו שבוע טוב וחודש טוב, ונעלה כולנו במעלות הקודש.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
