ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- מסילת ישרים
פרק י"א חלק ד'
איסור עריות במעשה, בראייה, בדיבור ובשמיעה
וְעַתָּה אָבִיא לְךָ רְאָיוֹת עַל כָּל אֵלֶּה מִדִּבְרֵיהֶם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה.
בְּמַעֲשֶׂה, דְּהַיְנוּ, הַנְּגִיעָה אוֹ הַחִבּוּק וְכַיּוֹצֵא, כְּבָר נִתְבָּאֵר לְמַעְלָה בַּמַּאֲמָר שֶׁזָּכַרְנוּ וְאֵין צָרִיךְ לְהַאֲרִיךְ.
בִּרְאִיָּה, אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ברכות סא ע"א), "'יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה רָע' (משלי יא, כא) – כָּל הַמַּרְצֶה מָעוֹת* מִיָּדוֹ לְיָדָהּ כְּדֵי לְהִסְתַּכֵּל בָּהּ לֹא יִנָּקֶה מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם". וְאָמְרוּ עוֹד (שבת סד ע"א), "מִפְּנֵי מָה הֻצְרְכוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר כַּפָּרָה? מִפְּנֵי שֶׁזָּנוּ* עֵינֵיהֶם מִן הָעֶרְוָה" וְכוּ', "אָמַר רַב, מִפְּנֵי מָה מָנָה הַכָּתוּב תַּכְשִׁיטִין שֶׁבַּחוּץ* עִם תַּכְשִׁיטִין שֶׁבִּפְנִים*? לוֹמַר לְךָ, שֶׁכָּל הַמִּסְתַּכֵּל בְּאֶצְבַּע קְטַנָּה שֶׁל אִשָּׁה כְּאִלּוּ מִסְתַּכֵּל בִּמְקוֹם הַתֹּרֶף*" (ברכות כד ע"א), וְאָמְרוּ עוֹד, "'וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע' (דברים כג, י) – שֶׁלֹּא יִסְתַּכֵּל אָדָם בְּאִשָּׁה נָאָה וַאֲפִלּוּ הִיא פְּנוּיָה, בְּאֵשֶׁת-אִישׁ וַאֲפִלּוּ הִיא מְכוֹעֶרֶת" (עבודה זרה כ ע"א).
בְּעִנְיַן הַדִּבּוּר עִם הָאִשָּׁה, בְּהֶדְיָא* שָׁנִינוּ (אבות א, ה), "כָּל הַמַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה גוֹרֵם רָעָה לְעַצְמוֹ". וּבַשְּׁמִיעָה אָמְרוּ (ברכות כד ע"א), "קוֹל בְּאִשָּׁה עֶרְוָה".
חומרת זנות הפה והאוזן (בניבול פה)
עוֹד בְּעִנְיַן זְנוּת הַפֶּה וְהָאֹזֶן, דְּהַיְנוּ, הַדִּבּוּר בְּדִבְרֵי הַזְּנוּת אוֹ הַשְּׁמִיעָה לַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, כְּבָר צָוְחוּ כִּכְרוּכְיָא וְאָמְרוּ (ויקרא רבה כד, ז), "וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר" (דברים כג, טו) – "עֶרְוַת דִּבּוּר זֶה נִבּוּל פֶּה", וְאָמְרוּ (שבת לג ע"א), "בַּעֲוֹן נַבְלוּת פֶּה צָרוֹת מִתְחַדְּשׁוֹת וּבַחוּרֵי שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל* מֵתִים", וְאָמְרוּ עוֹד (שם), "כָּל הַמְנַבֵּל פִּיו מַעֲמִיקִים לוֹ גֵּיהִנֹּם", וְאָמְרוּ עוֹד (שם), "הַכֹּל יוֹדְעִים כַּלָּה לָמָּה נִכְנֶסֶת לַחֻפָּה, אֶלָּא כָּל הַמְנַבֵּל פִּיו וְאוֹמְרוֹ, אֲפִלּוּ גְזַר דִּין שֶׁל שִׁבְעִים שָׁנָה לְטוֹבָה הוֹפְכִים לוֹ לְרָעָה", וְאָמְרוּ עוֹד (חגיגה ה ע"ב), "אֲפִלּוּ שִׂיחָה קַלָּה שֶׁבֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ מַגִּידִים לוֹ לָאָדָם בִּשְׁעַת הַדִּין". וּבְעִנְיַן הַשְּׁמִיעָה הָרָעָה הַזֹּאת גַּם כֵּן אָמְרוּ (שבת לג ע"א), "אַף שּׁוֹמֵעַ וְשׁוֹתֵק, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כב, יד) 'זְעוּם ה' יִפָּל שָׁם'", הֲרֵי לְךָ שֶׁכָּל הַחוּשִׁים צְרִיכִים לִהְיוֹת נְקִיִּם מִן הַזְּנוּת וּמֵעִנְיָנוֹ.
איסור הרהורי-זנות
וְאִם לְחָשְׁךָ אָדָם לוֹמַר, שֶׁמַּה שֶּׁאָמְרוּ עַל נִבּוּל פֶּה, אֵינוֹ אֶלָּא כְּדֵי לְאַיֵּם וּלְהַרְחִיק אָדָם מִן הָעֲבֵרָה, וּבְמִי שֶׁדָּמוֹ רוֹתֵחַ הַדְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁמִּדֵּי דַבְּרוֹ בָּא לִידֵי תַּאֲוָה, אֲבָל מִי שֶׁאוֹמְרוֹ דֶרֶךְ שְׂחוֹק בְּעָלְמָא לָאו מִלְּתָא הוּא* וְאֵין לָחוּשׁ עָלָיו, אַף אַתָּה אֱמֹר לוֹ, עַד כָּאן דִּבְרֵי יֵצֶר הָרָע. כִּי מִקְרָא מָלֵא שֶׁהֱבִיאוּהוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה לִרְאָיָתָם (ישעיה ט, טז), "עַל כֵּן עַל בַּחוּרָיו לֹא יִשְׂמַח ה' וְגוֹ' כִּי כֻלּוֹ חָנֵף וּמֵרַע וְכָל פֶּה דֹּבֵר נְבָלָה", הִנֵּה לֹא הִזְכִּיר הַכָּתוּב הַזֶּה לֹא עֲבוֹדַת אֱלִילִים וְלֹא גִלּוּי עֲרָיוֹת וְלֹא שְׁפִיכוּת דָּמִים, אֶלָּא חֲנֻפָּה וּלְשׁוֹן הָרָע וְנִבּוּל פֶּה, כֻּלָּם מֵחַטַּאת הַפֶּה בְּדִבּוּרוֹ, וַעֲלֵיהֶם יָצְאָה הַגְּזֵרָה, "עַל כֵּן עַל בַּחוּרָיו לֹא יִשְׂמַח ה' וְאֶת יְתֹמָיו וְאֶת אַלְמְנֹתָיו" וְכוּ' (ישעיה ט, טז), אֶלָּא הָאֱמֶת הוּא כְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, שֶׁנִּבּוּל פֶּה הוּא עֶרְוָתוֹ שֶׁל הַדִּבּוּר מַמָּשׁ, וּמִשֵּׁם זְנוּת הוּא שֶׁנֶּאֱסַר כְּכָל שְׁאָר עִנְיְנֵי הַזְּנוּת חוּץ מִגּוּפוֹ שֶׁל מַעֲשֶׂה*, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶם כָּרֵת אוֹ מִיתַת בֵּית דִּין אֲסוּרִים הֵם אִסּוּר עַצְמָם, מִלְּבַד הֱיוֹתָם גַּם כֵּן גּוֹרְמִים וּמְבִיאִים אֶל הָאִסּוּר הָרָאשִׁי עַצְמוֹ, וּכְעִנְיַן הַנָּזִיר שֶׁזָּכְרוּ בַּמִּדְרָשׁ שֶׁהֵבֵאנוּ לְמַעְלָה.
בְּעִנְיַן הַמַּחֲשָׁבָה, כְּבָר אָמְרוּ בִּתְחִלַּת הַבָּרַיְתָא שֶׁלָנוּ (עבודה זרה כ ע"ב), "וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע" (דברים כג, י) – "שֶׁלֹּא יְהַרְהֵר אָדָם בַּיּוֹם" וְכוּ', וְאָמְרוּ עוֹד (יומא כט ע"א), "הִרְהוּרֵי עֲבֵרָה קָשִׁים מֵעֲבֵרָה", וּמִקְרָא מָלֵא הוּא (משלי טו, כו), "תּוֹעֲבַת ה' מַחְשְׁבוֹת רָע".
וְהִנֵּה דִבַּרְנוּ מִשְּׁנֵי גוּפֵי עֲבֵרוֹת חֲמוּרוֹת שֶׁבְּנֵי אָדָם קְרוֹבִים לִכָּשֵׁל בְּעַנְפֵיהֶם מִפְּנֵי רֻבָּם שֶׁל הָעֲנָפִים וְרֹב נְטִיַּת לִבּוֹ שֶׁל אָדָם בְּתַאֲוָתוֹ אֲלֵיהֶם.
___________________________________
הַמַּרְצֶה מָעוֹת – הסופר ומעביר כסף. שֶׁזָּנוּ – שנהנו. שֶׁבַּחוּץ, שֶׁבִּפְנִים – תכשיטים חיצוניים ותכשיטים במקומות נסתרים יותר. תֹּרֶף – מקום הערווה. בְּהֶדְיָא – בפירוש. שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל – לשון "סגי נהור" וכוונתו לבחורי ישראל. לָאו מִלְּתָא הוּא – אינו כלום. גּוּפוֹ שֶׁל מַעֲשֶׂה – ביאת איסור.
ביאורים
למדנו שעלינו להיות נקיים ולא להתפתות אחר יצר העריות בכל תחומי החיים. הרמח"ל מביא לפנינו כמה מהעברות שאנשים נכשלים בהם במעשה, בראייה ובכל שאר חלקי הנפש הבאים במגע עם העולם הגשמי. הרמח"ל כותב זאת על מנת שנדע, קודם כול, מה אסור, ונדע אף ללמוד ולחפש אלו איסורים נוספים עלינו להכיר כדי להישמר מהם.
במעשה : יש רבים הטועים לחשוב ש'איסור נגיעה' בין גבר לאישה הוא רק למי שרוצה להחמיר לעצמו. זה לא כל כך נורא אם רק נותנים 'כיף' או אם מושיטים יד ללחיצה. כך גם לגבי חיבוק ונשיקה. רבים אף אינם יודעים שגם אח ואחות בוגרים אסורים בחיבוק. הרמב"ם אומר על מי שלא נזהר בכך שהוא עושה מעשה טיפשים [יד החזקה, הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה ו].
בראייה: יש לשמור על נקיות העיניים. אין איסור לראות אישה ברחוב באופן מקרי, אך אסור לעצור ולהתבונן בה. וכן אין ללכת במקומות פרוצים.
בשמיעה: יש לשמוע דיבורים נקיים, שירים ללא ניבולי פה וגסויות. הם מעכירים את הנפש שלנו.
וכן גם בדיבור: אסור לנבל את הפה, לדבר על דברים בחוסר צניעות או על דברים שאינם צנועים חלילה.
והמחשבה , גם היא צריכה להיות נקייה ממחשבות אסורות שאינן צנועות.
כל אחד מתחומי החיים האלה משפיע על חברו. אם האחד אינו נקי בהכרח שגם שאר החלקים יהיו נגועים באיסור. למשל, אם מישהו לא נזהר מנגיעה אסורה, קרוב לודאי שיהיו לו הרהורים אסורים במחשבתו, ואף יגיע לידי הסתכלות במראות אסורים. מי שמגרה את יצר העריות הוא כמו מי שמושך באזני הכלב, שמעשה כזה, בודאי, יגרום לו לנבוח ואפילו לנשוך. כך גם יצר הרע – אין להתקרב אליו.
כל האיסורים הללו אינם בגדר המלצה או עצה טובה, אלא איסורים מוחלטים ששומרים על טהרת נפשנו.
הרחבות
•היחס בין מצוות שבין האדם לחברו למצוות שבין האדם למקום
שֶׁבְּנֵי אָדָם קְרוֹבִים לִכָּשֵׁל בְּעַנְפֵיהֶם. לאדם ישנן שתי מערכות התנהלות – האחת בינו לבין אלוהיו והאחרת בינו לבין חבריו, בהסתכלות פשוטה נראה שאין תלות ביניהם – "יסוד ההרצאה למקום היא האמונה בה' וקיום מצוותיו, ולבריות – הוא מדות טובות והעדר מדות מגונות" [תורה תמימה, במדבר טו הערה קלה]. אולם בעל התורה תמימה ממשיך ואומר שהדברים אחוזים זה בזה: "אמנם הנסיון מורה, כי שני אלה הדרכים לא יתכנו זה בלא זה, כי מי שאינו מאמין נאמן אינו יוצא גם חובות המשובחות שבאדם לאדם, כי הוא להוט רק לנפשו ולמלא תאותיו, וכן מי שהוא בעל מדות נשחתות בהכרח שגם דעותיו לשמים אינן נאמנות, מדאינו (מכך שאינו) מטיב מדותיו".
התנהגות קלוקלת בין אדם לחברו בעייתית לא רק מצד ההתנהלות המדינית של האדם בעולם, אלא גם מצד זה שהיא מעכבת ומונעת את ההתקרבות להקב"ה, כפי שמבאר הרמב"ם : "וכן הפחיתויות, מהן פחיתויות שכליות בסכלות ומיעוט ההבנה ודוחק התבונה, ומהן פחיתויות המידות – כרוב התאוה, הגאוה, הרוגז... ואלו הפחיתויות כולן הן מחיצות המבדילות בין האדם ובין ה' יתברך " [שמונה פרקים ז].
לרפואת חיים בן זוהרה הי"ו
רבנים בבית המדרש
ניווט מהיר
חיפוש שיעורים
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א שורש הכעס וזיכוך מידת הקנאה
טהרת הנפש והמידות י"ד - ט"ז
השיעור עוסק במקור הכעס הנובע מחוסר מימוש של כוחות רוחניים ובדרכים להתגבר עליו באמצעות איפוק, עבודה עצמית והרחבת הדעת. בהמשך נבחנת מידת הקנאה וההבחנה בין קנאה שלילית לאדם אחר לבין קנאת השם טהורה המביאה לשלום ולתיקון העולם
תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה (ב)
השיעור עוסק בהלכות המעשיות של טקס ההבדלה, החל מאיסור האכילה לפני הבדלה (כולל מקרים של סעודה שלישית או חוסר ביין) ועד למחלוקת הפוסקים האם יש לעמוד או לשבת במהלכה. בהמשך מפרט הרב את הכללים המדויקים לברכה על הבשמים השונים ועל נר האבוקה, כולל דיני ההנאה מאור הנר וצורת החזקת הכוס.
תולדות זריעה ונטיעה והשראת שכינה - פרשת 'תולדות'
יצחק מצווה לא לרדת מהארץ בזמן רעב , ועוד מצווה 'שכון בארץ' הוי נוטע, הוי זורע, השכן השכינה, הקשר בין המשימות.
רביבים מעלת מצוות ביקור חולים
שלוש מטרות למצוות ביקור חולים: לסייע לחולה במה שנצרך, לעודד את רוחו, ולהתעורר להתפלל עליו | מצוותם של בני המעגל הראשון והפנימי לטפל בכל צרכיו השוטפים של החולה | בני המעגל השני הם החברים והקרובים מדרגה שנייה, שעיקר מצוותם לעודד את החולה | המבקרים צריכים להיזהר מאוד שלא להכביד על החולה | מצוות ביקור חולים דורשת חוכמה ורגישות | לא קל לדעת מה יעודד את החולה ומה ידכא אותו
תולדות פרשת תולדות – ברכת אברהם
מדוע כיוון הקב"ה כך שיצחק יברך כשעיניו כהות מראות וכשהוא בכלל לא בטוח את מי הוא מברך ובכל זאת הוא מברך מכל הלב?
אורות ישראל ותחייתו קול הנשמה העליונה מן המעמקים
אורות ישראל ותחייתו פרק ל"ב
השיעור עוסק בדברי הרב קוק על התביעה הפנימית של המציאות כולה, של הנשמה ושל עם ישראל להתעלות, להתגלות ולהגשים את תכליתם האלוקית מתוך מעמקי החיים החומריים. דרך קריאה מעמיקה בפסקה, הרב מסביר כיצד תנועות היסטוריות, כולל תהליכי הגאולה ושיבת ציון, מהוות ביטוי להתפרצותו של אותו כוח פנימי.
אור התנ"ך המרגלים ביריחו ותשובתה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק בשליחת המרגלים על ידי יהושע ליריחו כהכנה רוחנית לכניסה לארץ ישראל, שנועדה לנקות את הארץ מטומאת הזנות והעבודה הזרה ולהכשירה להופעת קדושה, חסד ואמת. בנוסף, השיעור מנתח את דמותה של רחב ומציג דרכה שני שלבים בתהליך התשובה – מתשובה נמוכה של התנתקות מהחטא ועד לתשובה עליונה ההופכת את כוחות היצר והחטא עצמם למנוף לעשיית טוב וחסד.
תולדות להינטע בקודש: דרכו של יצחק
פרשת תולדות
השיעור מנגיד בין דרכו של אברהם אבינו המייצגת את "הבשורה" והעלייה הראשונית, לבין דרכו של יצחק אבינו המבטאת השתרשות עמוקה, התמדה ומסירות נפש להפוך את הקודש לקבוע בארץ. לאורך חייו של יצחק – החל מהעקידה, דרך חפירת הבארות ועד לתפילותיו וברכותיו – ניכר כי דווקא מתוך עבודה מאומצת, התמודדות עם קשיים והתבטלות מוחלטת לה', צומחת הברכה האלוקית השלמה והשראת השכינה בישראל.
הלכות בין אדם לחברו בין רגש הלב לציווי האלוקי
השיעור בוחן את המניע הראוי לקיום מצוות שבין אדם לחברו, תוך הצגת המחלוקת בין הגישה של האדר"ת, הסבור שיש לפעול אך ורק מתוך ציווי ה', לבין גישת המהר"ל, הדוגל בעשייה מתוך רצון פנימי ושלמות הלב. בהמשך מובאות משנותיהם של הרב קוק והנצי"ב המשלבות בין המוסר הטבעי לציווי האלוקי, ומדגישות את חשיבות תיקון המידות והנהגות שבין אדם לחברו כחלק בלתי נפרד מעבודת השם וקידוש שמו בעולם.
עין אי"ה - הרב משה גנץ הכלל קודם לפרטים בעבודת השם
שבת א, ק"ע - קע"ב
השיעור עוסק בחשיבות של הקדמת הבנת הכללים והאמונה לעיסוק בפרטי ההלכות ודקדוקי התורה. בנוסף, השיעור מדגיש כי יראת שמיים שלמה אינה מבטלת את כוחותיו האנושיים של האדם, אלא מפעילה אותם מתוך חיות ועשייה בעולם.
שם משמואל על הפרשה אש התורה וזיכוך מידת הדין
שם משמואל על הפרשה - תולדות (תרע"ג)
השיעור מבאר על פי תורת ה"שם משמואל" כיצד ניתן לטהר חלקי רע המושרשים באדם, אם על ידי הארה אלוקית ואם באמצעות "אש התורה" ולימוד בהתלהבות השורפים את הרע במקומו, בדומה להכשרת כלים בליבון. בהמשך מוסבר מדוע נושאי מידת הדין, כיצחק ורבקה, נדרשים לשמירה יתרה מפני כעס ודינים, וכיצד התאמצות יתרה בתפילה פותחת שערי שמיים למעלה מן הטבע.
תורה ומדע מהות, קיום ויצירה לפי הרב קוק
השיעור בוחן את המתח בין התפיסה האקזיסטנציאליסטית של סארטר, הגורסת כי הקיום קודם למהות והאדם בורא את עצמו, לבין התפיסה התורנית הרואה באדם מהות נשמתית מולדת. מתוך הגותו של הרב קוק מוסבר כי השיבה אל המהות הפנימית והאינסופית אינה חזרה פסיבית בלבד, אלא היא עצמה מהווה כוח יוצר שמתוכו מתחדשת בריאה חדשה.
שם משמואל על הפרשה עיקר וטפל בעבודת ה' ובחיי האבות
שם משמואל על הפרשה - תולדות (תרע"א, תרע"ג)
השיעור מבאר את משמעות הקשר שבין עיקר וטפל בעולם, ומסביר כיצד דווקא ההיטפלות אל הקדושה והצדיק מעניקה ערך ושלמות גם לדברים הטפלים, בניגוד לגסות הרוח של עשו שסירב להיכנע ליעקב. בהמשך נבחן ההבדל שבין לידת אברהם ללידת יצחק, ומוסבר מדוע בלידת יצחק, שנולד צדיק בן צדיק בקדושה מלאה, האירה השמחה בכל העולמות הרוחניים והגשמיים כאחד.
בבא מציעא גדרי שבועת עד אחד וכופר בכל
השיעור בוחן את שאלות התוספות וקושיית רבי עקיבא איגר ביחס לפטור שבועה בכופר הכל ודין "מתוך שאינו יכול להישבע משלם" בסוגיית נסכא דרבי אבא. דרך דברי הראשונים – הרשב"ם, הרשב"ץ והריב"ש – מתבאר ההבדל המהותי שבין שבועת עד אחד שנועדה להכחשה לבין שבועת מודה במקצת שנועדה לבירור האמת.
מאמר שלישי החסיד וסוד מאה הברכות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, המכוון את כל מעשיו לקדוש ברוך הוא ונעזר במצוות המקיפות את האדם – כגון תפילין, ציצית ומזוזה – לשמירת הדבקות והתודעה הרוחנית. בהמשך מתבארת חובת אמירת מאה ברכות בכל יום והמשמעות הפנימית שלהן על פי ספר "שערי אורה", כצינור להורדת שפע לנפש, לרוח ולנשמה וכנגד אדני המשכן המחזיקים את הקדושה.
