ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- הרמב"ם היומי
- הקדמה
קכג שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא מִבְּשַׂר הַפֶּסַח מִן הַחֲבוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת" (שמות יב,מו). | קכג) הַחֲבוּרָה - הקבוצה שקבעה להיאסף ולאכול את קרבן הפסח ביחד. |
קכד שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת שְׁיָרֵי מְנָחוֹת חָמֵץ, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם" (ויקרא ו,י). | קכד) לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם - אסור לאפות חמץ את חלקם של הכהנים, שהם שיירי המנחות. |
קכה שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל בְּשַׂר הַפֶּסַח נָא וּמְבֻשָּׁל, שֶׁנֶּאֱמַר: "אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל" (שמות יב,ט). | קכה) נָא - צלוי למחצה (קרבן פסח ח,ו). |
קכו שֶׁלֹּא לְהַאֲכִיל בְּשַׂר הַפֶּסַח לְגֵר תּוֹשָׁב, שֶׁנֶּאֱמַר: "תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל בּוֹ" (שמות יב,מה). | קכו) גֵּר תּוֹשָׁב - גוי שקיבל עליו בפני בית דין לקיים את שבע מצוות בני נח, מפני שציווה בהן הקב"ה בתורה, והוא הגוי הרשאי לגור בארץ. ואין מקבלים גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג (איסורי ביאה יד,ז-ח; מלכים ח,יא). שָׂכִיר - גוי העובד כשכיר אצל יהודי. |
קכז שֶׁלֹּא יֹאכַל הֶעָרֵל בְּשַׂר הַפֶּסַח, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ" (שמות יב,מח). | קכז) עָרֵל - שלא נימול. |
קכח שֶׁלֹּא לְהַאֲכִיל בְּשַׂר הַפֶּסַח לְיִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשְׁתַּמֵּד, שֶׁנֶּאֱמַר: "כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ" (שמות יב,מג), כְּלוֹמַר: יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּלְוָה לִבְנֵי נֵכָר וְעָבַד עֲבוֹדָה זָרָה כְּמוֹתָם לֹא יֹאכַל בּוֹ. | קכח) לְיִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשְׁתַּמֵּד - רבנו מגדיר כאן מי נקרא משומד שדינו כגוי. |
קכט שֶׁלֹּא יֹאכַל אָדָם שֶׁנִּטְמָא קָדָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַיי וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו" (ויקרא ז,כ). | |
קל שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל מִן הַקֳּדָשִׁים שֶׁנִּטְמְאוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל" (ויקרא ז,יט). | |
קלא שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל נוֹתָר, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאֹכְלָיו עֲוֹנוֹ יִשָּׂא... וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא" (ויקרא יט,ח). | קלא) נוֹתָר - בשר הנותר מן הקרבן לאחר הזמן שמותר לאכול אותו (פסולי המוקדשין יג,ג; יח,י). |
קלב שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל פִּגּוּל, שֶׁנֶּאֱמַר: "הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ פִּגּוּל יִהְיֶה, וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֹנָהּ תִּשָּׂא" (ויקרא ז,יח), וְהוּא בְּכָרֵת. | קלב) פִּגּוּל - קרבן שנשחט מתוך מחשבה לאכול ממנו או להקריב אותו או לזרוק את דמו לאחר הזמן שמותר לעשות כן (שם יג,א3; יח,ג). לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ - לא יעלה לו הקרבן. |
קלג שֶׁלֹּא יֹאכַל זָר תְּרוּמוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכָל זָר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ" (ויקרא כב,י). | קלג) תְּרוּמוֹת - המתנות מן הפירות, המיועדות לכהנים. |
קלד שֶׁלֹּא יֹאכַל אֲפִלּוּ תּוֹשַׁב כֹּהֵן וּשְׂכִירוֹ תְּרוּמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "תּוֹשַׁב כֹּהֵן וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ" (שם). | קלד) תּוֹשַׁב כֹּהֵן - שנשכר לכהן לעולם. שָׂכִיר - שנשכר לכהן לזמן מסוים (תרומות ו,ה). |
קלה שֶׁלֹּא יֹאכַל עָרֵל תְּרוּמָה, וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר קָדָשִׁים. וְדָבָר זֶה לְמָדוֹ הַכָּתוּב מִן הַפֶּסַח בִּגְזֵרָה שָׁוָה, וְאֵינוֹ בְּפֵרוּשׁ מִן הַתּוֹרָה. וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁאִסּוּר עָרֵל בַּקֳּדָשִׁים מִגּוּפֵי תּוֹרָה, וְאֵינוֹ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. | קלה) בִּגְזֵרָה שָׁוָה - אחת מן המידות שהתורה נדרשת בהן: לימוד דין בעניין אחד מעניין אחר באמצעות מילים משותפות האמורות בהם בתורה. גּוּפֵי תּוֹרָה - עיקרי התורה עם פירושיה המקובלים במסורת שבעל פה מפי משה רבנו. דִּבְרֵי סוֹפְרִים - תקנת חכמים, מדרבנן. |
קלו שֶׁלֹּא יֹאכַל כֹּהֵן טָמֵא תְּרוּמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "אִישׁ מִזַּרְעֲךָ... בַּקֳּדָשִׁים לֹא יֹאכַל" (ויקרא כב,ד; ושם: מִזֶּרַע אַהֲרֹן). | |
קלז שֶׁלֹּא תֹּאכַל חֲלָלָה קֹדֶשׁ, לֹא תְּרוּמוֹת וְלֹא חָזֶה וָשׁוֹק, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר הִיא בִּתְרוּמַת הַקֳּדָשִׁים לֹא תֹאכֵל" (ויקרא כב,יב). | קלז) חֲלָלָה - שנולדה מאיסורי כהונה או שהייתה אסורה לכהן ונבעלה לו (איסורי ביאה יט,א). חָזֶה וָשׁוֹק - של בהמה, הניתנים לכהנים. כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר - שתינשא למי שאינו כהן. |
קלח שֶׁלֹּא תֵּאָכֵל מִנְחַת כֹּהֵן, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכָל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל" (ויקרא ו,טז). | קלח) כָּלִיל תִּהְיֶה - תישרף כולה באש על המזבח. |
קלט שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל בְּשַׂר חַטָּאוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בִּפְנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכָל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ" (ויקרא ו,כג). | קלט) הַנַּעֲשׂוֹת בִּפְנִים - שדמן נכנס להיכל או למזבח הזהב או לקודש הקודשים להזות ממנו. |
קמ שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין שֶׁהֻטַּל בָּהֶם מוּם בְּכַוָּנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה" (דברים יד,ג) - לָמַדְנוּ מִפִּי הַשְּׁמוּעָה שֶׁבִּפְסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין שֶׁהֻטַּל בָּהֶם מוּם הַכָּתוּב מְדַבֵּר. | קמ פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין - בעלי חיים שנתקדשו לקרבן ונפסלו. |
קמא שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלְּדָגָן חוּץ לִירוּשָׁלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ" (דברים יב,יז). | קמא) מַעֲשֵׂר שֵׁנִי - ראה לעיל ביאור מצוַת עשה קכח. |
קמב שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלְּתִירוֹשׁ חוּץ לִירוּשָׁלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "תִּירֹשְׁךָ" (שם). | קמב) תִּירוֹשׁ - יין. |
קמג שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלְּיִצְהָר חוּץ לִירוּשָׁלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְיִצְהָרֶךָ" (שם). | קמג) יִצְהָר - שמן. |
קמד שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל בְּכוֹר תָּמִים חוּץ לִירוּשָׁלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תוּכַל... וּבְכֹרֹת" (שם). | קמד) תָּמִים - שאין בו מום. |
קמה שֶׁלֹּא יֹאכְלוּ הַכֹּהֲנִים חַטָּאת וְאָשָׁם חוּץ לָעֲזָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תוּכַל... בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ" (שם); מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁלֹּא בָּא הַכָּתוּב אֶלָּא לֶאֱסֹר בְּשַׂר חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת חוּץ לָעֲזָרָה, לְפִי שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁיֵּאָכֵל חוּץ לִמְקוֹם אֲכִילָתוֹ - "לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ" אֶקְרָא בּוֹ. | |
קמו שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל בְּשַׂר הָעוֹלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תוּכַל... וְכָל נְדָרֶיךָ אֲשֶׁר תִּדֹּר" (שם), כְּלוֹמַר: לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל נְדָרֶיךָ אֲשֶׁר תִּדֹּר. וְזוֹ הִיא אַזְהָרָה שֶׁלְּכָל מוֹעֵל, שֶׁלֹּא יֵהָנֶה מִן הַקֳּדָשִׁים הָאֲסוּרִין לֵהָנוֹת מֵהֶן. וְאִם נֶהֱנָה - מָעַל. | קמו) מוֹעֵל - המעילה היא שימוש אסור בנכסי בית המקדש, בין שהוקדשו לקרבן בין שהוקדשו למקדש (מעילה א,א). |
קמז שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל בְּשַׂר קָדָשִׁים קַלִּים קֹדֶם זְרִיקַת דָּמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תוּכַל... וְנִדְבֹתֶיךָ" (שם), כְּלוֹמַר: לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל נִדְבוֹתֶיךָ עַד שֶׁיִּזָּרֵק דָּמָם. | קמז) קָדָשִׁים קַלִּים - "שלמים שליחיד והבכור והמעשר והפסח" (מעשה הקרבנות א,יז). |
קמח שֶׁלֹּא יֹאכַל זָר בְּשַׂר קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְזָר לֹא יֹאכַל כִּי קֹדֶשׁ הֵם" (שמות כט,לג). | קמח) זָר - שאינו כהן. קָדְשֵׁי קָדָשִׁים - "וכל העולות והחטאות והאשמות ושני כבשי שלמים שלעצרת נקראים 'קודשי קודשים' " (שם). |
קמט שֶׁלֹּא יֹאכַל כֹּהֵן בִּכּוּרִים קֹדֶם הַנָּחָה בָּעֲזָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תוּכַל... וּתְרוּמַת יָדֶךָ" (דברים יב,יז) - אֵלּוּ הַבִּכּוּרִים. | |
קנ שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּטֻמְאָה, וַאֲפִלּוּ בִּירוּשָׁלַיִם, עַד שֶׁיִּפְדֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא" (דברים כו,יד). | קנ עַד שֶׁיִּפְדֶה - עד שיומרו הפירות בכסף כערכם. בִּעַרְתִּי - כיליתי אותו באכילה. ומילת 'ביערתי' מציינת כילוי באכילה או בשרפה (ראה מעשר שני ג,א-ב). |
קנא שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בַּאֲנִינוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ" (שם). | קנא) בַּאֲנִינוּת - צער (ראה אבל א,ט), והכוונה כאן למי שהוא 'אונן', מי שמת אחד מקרוביו שהוא חייב להתאבל עליהם ועדיין לא נקבר (ראה מעשר שני ג,ו). |
קנב שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא דְּמֵי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּשְׁאָר דְּבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶם אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת" (שם), וְכָל שֶׁהוּא חוּץ לְצָרְכֵי הַגּוּף הַחַי - "נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת" אֶקְרָא בּוֹ. | קנב) דְּמֵי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי - המעות שפדה בהם את המעשר שני. |
קנג שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל טֶבֶל, וְהַטֶּבֶל הוּא הַדָּבָר שֶׁגִּדּוּלָיו מִן הָאָרֶץ הַחַיָּב בִּתְרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת שֶׁלֹּא הוֹצִיאוּ מִמֶּנּוּ תְּרוּמוֹת יי, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת קָדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֵת אֲשֶׁר יָרִימוּ לַיי" (ויקרא כב,טו), כְּלוֹמַר: דְּבָרִים שֶׁהֵם עֲתִידִין לְהָרִים אוֹתָן לַיי - לֹא יַעֲשׂוּ אוֹתָן חֹל וְיֹאכְלוּ אוֹתָן בְּטִבְלָן. | |
קנד שֶׁלֹּא לְהַקְדִּים תְּרוּמָה לַבִּכּוּרִים, וְלֹא מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן לַתְּרוּמָה, וְלֹא מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לָרִאשׁוֹן, אֶלָּא מוֹצִיאִין עַל הַסֵּדֶר: בִּכּוּרִים תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ תְּרוּמָה גְּדוֹלָה, וְאַחַר כָּךְ מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן, וְאַחַר כָּךְ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, שֶׁנֶּאֱמַר: "מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר" (שמות כב,כח), כְּלוֹמַר: לֹא תְּאַחֵר דָּבָר הָרָאוּי לְהַקְדִּימוֹ. | קנד) מְלֵאָתְךָ - הביכורים, כשמתמלאת התבואה ומבשילה (רש"י). וְדִמְעֲךָ - התרומה (פה"מ אהלות טז,ה). |
קנה שֶׁלֹּא לְאַחֵר הַנְּדָרִים וְהַנְּדָבוֹת שֶׁנָּדַר וְשֶׁנָּדַב, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ" (דברים כג,כב). | |
קנו שֶׁלֹּא לַעֲלוֹת לָחֹג בְּלֹא קָרְבָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם" (שמות כג,טו). | קנו) לַעֲלוֹת לָחֹג - לעלות לירושלים בשלושת הרגלים ולחגוג שם. |
קנז שֶׁלֹּא לַעֲבֹר עַל דְּבָרִים שֶׁאָסַר אָדָם עַל נַפְשׁוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ" (במדבר ל,ג). | קנז) לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ - אל יחלל את אמירתו. |
קנח שֶׁלֹּא יִקַּח כֹּהֵן זוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "אִשָּׁה זֹנָה [...] לֹא יִקָּחוּ" (ויקרא כא,ז). | קנח) זוֹנָה - בת ישראל שנבעלה למי שהיא אסורה להינשא לו או שנבעלה לחלל (=מי שנולד לאחד מאיסורי כהונה) או שאינה בת ישראל (איסורי ביאה יח,א). |
קנט שֶׁלֹּא יִקַּח כֹּהֵן חֲלָלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ" (שם). | קנט) חֲלָלָה - ראה לעיל לא תעשה קלז. |
קס שֶׁלֹּא יִקַּח כֹּהֵן גְּרוּשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ" (שם). | |
קסא שֶׁלֹּא יִקַּח כֹּהֵן גָּדוֹל אַלְמָנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וַחֲלָלָה זֹנָה אֶת אֵלֶּה לֹא יִקָּח" (ויקרא כא,יד). | |
קסב שֶׁלֹּא יִבְעֹל כֹּהֵן גָּדוֹל אַלְמָנָה וַאֲפִלּוּ בְּלֹא קִדּוּשִׁין, מִפְּנֵי שֶׁמְּחַלְּלָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו" (ויקרא כא,טו) - הֲרֵי הוּא מֻזְהָר שֶׁלֹּא לְחַלֵּל כְּשֵׁרָה. | |
קסג שֶׁלֹּא יִכָּנֵס כֹּהֵן לַמִּקְדָּשׁ פְּרוּעַ רֹאשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: "רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ" (ויקרא י,ו). | קסג) פְּרוּעַ רֹאשׁ - שלא הסתפר, שהוא "דרך ניוול" (ביאת המקדש א,יז). |
קסד שֶׁלֹּא יִכָּנֵס כֹּהֵן לַמִּקְדָּשׁ קְרוּעַ בְּגָדִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ" (שם). | |
קסה שֶׁלֹּא יֵצֵא כֹּהֵן מִן הָעֲזָרָה בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ" (ויקרא י,ז). | |
קסו שֶׁלֹּא יִטַּמֵּא כֹּהֵן הֶדְיוֹט לִשְׁאָר מֵתִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו" (ויקרא כא,א). | קסו) כֹּהֵן הֶדְיוֹט - פשוט, שאינו כהן גדול. לִשְׁאָר מֵתִים - שאינם מששת הקרובים. |
קסז שֶׁלֹּא יִטַּמֵּא כֹּהֵן גָּדוֹל וַאֲפִלּוּ לִקְרוֹבָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא" (ויקרא כא,יא). | |
קסח שֶׁלֹּא יִכָּנֵס כֹּהֵן גָּדוֹל עִם מֵת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא" (שם) - כָּךְ לָמְדוּ מִפִּי הַשְּׁמוּעָה, שֶׁהוּא חַיָּב בְּבַל יָבוֹא וְחַיָּב בְּבַל יִטַּמֵּא. | קסח) עִם מֵת - באוהל אחד. בַּל יִטַּמֵּא - המצוה הקודמת. נמצא שכהן גדול שעבר על איסור זה עובר על שני לאווין. |
קסט שֶׁלֹּא יִקַּח כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק בָּאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְנַחֲלָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ" (דברים יח,ב). | קסט) שֶׁלֹּא יִקַּח... חֵלֶק בָּאָרֶץ - אינו מקבל נחלה מוגדרת בארץ ישראל כשאר השבטים, אלא חי בערים מיוחדות לו בנחלות שאר השבטים. |
קע שֶׁלֹּא יִקַּח כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק בַּבִּזָּה בִּשְׁעַת כִּבּוּשׁ הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם..." (דברים יח,א). | קע בִּזָּה - שלל המלחמה. |
קעא שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת קָרְחָה עַל מֵת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת" (דברים יד,א). | קעא) קָרְחָה - הסרת השערות כאות אבל על מות אדם כמנהג הגויים. בֵּין עֵינֵיכֶם - בראש (עבודה זרה יב,טו). |
קעב שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל בְּהֵמָה טְמֵאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה" (ויקרא יא,ד; דברים יד,ז). | |
קעג שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל דָּג טָמֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְשֶׁקֶץ יִהְיוּ לָכֶם, מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ" (ויקרא יא,יא). | קעג) שֶׁקֶץ - מאוסים. |
קעד שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל עוֹף טָמֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאֶת אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן הָעוֹף, לֹא יֵאָכְלוּ" (ויקרא יא,יג). | |
קעה שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף, שֶׁנֶּאֱמַר: "[וְ]כֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף טָמֵא הוּא לָכֶם, לֹא יֵאָכֵלוּ" (דברים יד,יט). | קעה) שֶׁרֶץ הָעוֹף - חרקים מעופפים, "כגון זבוב ויתוש ודבורה וצרעה וכיוצא בהן" (מאכלות אסורות ב,ה). |
קעו שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל שֶׁרֶץ הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ, שֶׁקֶץ הוּא לֹא יֵאָכֵל" (ויקרא יא,מא). | קעו) שֶׁרֶץ הָאָרֶץ - חרקים וזוחלים ויונקים קטנים, "כגון חולד וצב ונחשים ועקרבים וחיפושית ונדל וכיוצא בהן" (שם,ו). |
קעז שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל רֶמֶשׂ הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ" (ויקרא יא,מד). | קעז) רֶמֶשׂ הָאָרֶץ - "אלו המינין הנבראין באשפות ובגופי הנבלות, כגון רימה ותולעה וכיוצא בהן, שאינן נבראין מזכר ונקבה אלא מן הגללים שהסריחו וכיוצא בהן, הן הנקראין 'רומש על הארץ' " (שם,יג. ועיין בביאורנו שם). |
קעח שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל תּוֹלַעַת הַפֵּרוֹת כְּשֶׁתֵּצֵא לָאֲוִיר, שֶׁנֶּאֱמַר: "לְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ, לֹא תֹאכְלוּם" (ויקרא יא,מב). | קעח) תּוֹלַעַת הַפֵּרוֹת - שנוצרה בתוך הפרי. כְּשֶׁתֵּצֵא לָאֲוִיר - אך אם עוד לא יצאה לארץ, מותר לאכול אותה יחד עם הפרי (ראה שם,יד-טו). |
קעט שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל שֶׁרֶץ הַמַּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ" (ויקרא יא,מג). | קעט) שֶׁרֶץ הַמַּיִם - "אלו הבריות הקטנות, כמו התולעים והעלוקה שבמים, והבריות הגדולות ביותר, שהן חיות הים. כללו שלדבר: כל שאינו בצורת הדגים, לא דג טמא ולא דג טהור, כגון כלב המים והדלפון [הדולפין] והצפרדע וכיוצא בהן" (שם,יב). |
קפ שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל מֵתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה" (דברים יד,כא). | קפ מֵתָה - נבלה. בהמה או חיה או עוף שמתו מוות טבעי או נשחטו שלא כהלכה (שם ד,א). |
קפא שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל טְרֵפָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ" (שמות כב,ל). | קפא) טְרֵפָה - בעל חיים שנטרף על ידי בעל חיים אחר או שנפגעו אברים מסוימים שלו והוא עתיד למות (שחיטה י,ט) או בשר שנתלש מן החי (מאכלות אסורות ד,י) או בשר שיצא חוץ למחיצתו, כגון בשר חטאת שיצא חוץ לעזרת המקדש (שם ה,ט; מעשה הקרבנות יא,ו). בשר בעל חיים טרפה, כמו הנבלה, אסור גם באכילה, אך שחיטתו מוציאה אותו מגדר נבלה המטמאת. |
קפב שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל אֵבֶר מִן הַחַי, שֶׁנֶּאֱמַר: "[וְ]לֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר" (דברים יב,כג). | קפב) אֵבֶר מִן הַחַי - חתיכת אבר שיש בו בשר וגידים ועצמות מבעל חיים שעודנו חי. |
קפג שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל גִּיד הַנָּשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: "עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה" (בראשית לב,לג). | קפג) גִּיד הַנָּשֶׁה - קצה מערכת העצבים היוצא מעמוד השדרה באזור העָצֶה (החוליה התחתונה בעמוד השדרה) ויורד לאורך הרגל. |
קפד שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל דָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ" (ויקרא ג,יז; ז,כו). | |
קפה שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל חֵלֶב, שֶׁנֶּאֱמַר: "כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ" (ויקרא ז,כג). | קפה) חֵלֶב - חלקי שומן בבהמה האסורים באכילה (מאכלות אסורות ז,ה). |
קפו שֶׁלֹּא לְבַשֵּׁל בָּשָׂר בְּחָלָב, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" (שמות כג,יט). | |
קפז שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּחָלָב, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" (שמות לד,כו) פַּעַם שְׁנִיָּה; כָּךְ לָמְדוּ מִפִּי הַשְּׁמוּעָה, שֶׁאֶחָד לְאִסּוּר בִּשּׁוּל וְאֶחָד לְאִסּוּר אֲכִילָה. | קפז) פַּעַם שְׁנִיָּה - הפעם השנייה שהוא נזכר בתורה. וְאֶחָד לְאִסּוּר אֲכִילָה - וכולל בתוכו איסור כל שימוש (סה"מ לאוין קפז; וראה מאכלות אסורות ח,טו; ט,א וביאורנו שם). |
קפח שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל בְּשַׂר שׁוֹר הַנִּסְקָל, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ" (שמות כא,כח). | קפח) שׁוֹר הַנִּסְקָל - שור שנגמר דינו להיסקל, כיוון שהרג אדם או רבע אדם או נרבע על ידי אדם (איסורי ביאה א,טז; נזקי ממון י,א; יא,יא-יב). |
קפט שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל פַּת תְּבוּאָה חֲדָשָׁה קֹדֶם הַפֶּסַח, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֶחֶם... לֹא תֹאכְלוּ" (ויקרא כג,יד). | קפט) קֹדֶם הַפֶּסַח - לפני הקרבת העומר ביום ט"ז בניסן. |
קצ שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל קָלִי מִן הֶחָדָשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְקָלִי [...] לֹא תֹאכְלוּ" (שם). | קצ קָלִי - תבואה קלויה באש. הֶחָדָשׁ - תבואת השנה החדשה. |
קצא שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל כַּרְמֶל מִתְּבוּאָה חֲדָשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ" (שם). | קצא) כַּרְמֶל - שיבולים רכות. |
קצב שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל עָרְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "שָׁלשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל" (ויקרא יט,כג). | קצב) עָרְלָה - פירות העץ בשלוש השנים הראשונות לנטיעתו. |
קצג שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: "פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם" (דברים כב,ט) - זֶה הוּא אִסּוּר אֲכִילָה. | קצג) כִּלְאֵי הַכֶּרֶם - תבואה או ירק הצומחים יחד עם גפנים. שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם, פֶּן תִּקְדַּשׁ [תובדל ותיאסר] הַמְלֵאָה [התבואה שגרגריה הולכים ומתמלאים (פה"מ כלאיים ז,ז), והוא] הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם". |
קצד שֶׁלֹּא לִשְׁתּוֹת יֵין נֶסֶךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ, יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם" (דברים לב,לח). | קצד) יֵין נֶסֶךְ - יין שנמזג לכבוד עבודה זרה (מאכלות אסורות יב,א). |
קצה שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת דֶּרֶךְ זוֹלֵל וְסוֹבֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּנֵנוּ זֶה... זוֹלֵל וְסֹבֵא" (דברים כא,כ). | קצה) זוֹלֵל - "האוכל בשר ברעבתנות" (ממרים ז,א). סוֹבֵא - "השותה יין ברעבתנות" (שם). |
קצו שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל בְּיוֹם הַצּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה..." (ויקרא כג,כט). | קצו) יוֹם הַצּוֹם - יום הכיפורים. |
קצז שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל חָמֵץ בַּפֶּסַח, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ" (שמות יג,ג). | |
קצח שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל תַּעֲרֹבֶת חָמֵץ, שֶׁנֶּאֱמַר: "כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ" (שמות יב,כ). | |
קצט שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל חָמֵץ אַחַר חֲצוֹת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ" (דברים טז,ג). | קצט) עָלָיו - "כלומר על קרבן הפסח. כך למדו מפי השמועה בפירוש דבר זה: לא תאכל חמץ משעה שראויה לשחיטת הפסח" (חמץ ומצה א,ח). |
ר שֶׁלֹּא יֵרָאֶה חָמֵץ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ" (שמות יג,ז). | |
רא שֶׁלֹּא יִמָּצֵא חָמֵץ, שֶׁנֶּאֱמַר: "שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם" (שמות יב,יט). | רא שֶׁלֹּא יִמָּצֵא - ברשותו, אף אם אינו רואה אותו, ואפילו הוא בעיר אחרת (חמץ ומצה ד,א-ב). |
רב שֶׁלֹּא יִשְׁתֶּה הַנָּזִיר יַיִן וְלֹא דָּבָר שֶׁנִּתְעָרֵב בּוֹ יַיִן וְטַעְמוֹ כְּטַעַם יַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים" (במדבר ו,ג). וַאֲפִלּוּ הֶחֱמִיץ הַיַּיִן אוֹ דָּבָר שֶׁנִּתְעָרֵב בּוֹ הַיַּיִן - הֲרֵי זֶה אָסוּר עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה" (שם). | רב הַנָּזִיר - מי שאסור לו לשתות יין ולהתגלח ולהיטמא למת. שֵׁכָר - משקה משכר העשוי מתערובת של יין (נזירות ה,א). |
רג שֶׁלֹּא יֹאכַל עֲנָבִים לַחִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַעֲנָבִים לַחִים [...] לֹא יֹאכֵל" (שם). | רג שֶׁלֹּא יֹאכַל - הנזיר. וכן במצוות שלהלן עד מצוה רט. לַחִים - טריים. |
רד שֶׁלֹּא יֹאכַל עֲנָבִים יְבֵשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל" (שם). | |
רה שֶׁלֹּא יֹאכַל חַרְצַנִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: "מֵחַרְצַנִּים... לֹא יֹאכֵל" (במדבר ו,ד). | רה חַרְצַנִּים - זרעי הגפן (נזירות ה,ב). |
רו שֶׁלֹּא יֹאכַל זֻגִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעַד זָג לֹא יֹאכֵל" (שם). | רו זֻגִּין - קליפות הענבים (שם). |
רז שֶׁלֹּא יִטַּמֵּא הַנָּזִיר לְמֵת, שֶׁנֶּאֱמַר: "לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ... לֹא יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם" (במדבר ו,ז). | |
רח שֶׁלֹּא יִכָּנֵס בְּאֹהֶל הַמֵּת, שֶׁנֶּאֱמַר: "עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא" (במדבר ו,ו). | |
רט שֶׁלֹּא יְגַלֵּחַ הַנָּזִיר, שֶׁנֶּאֱמַר: "תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ" (במדבר ו,ה). | |
רי שֶׁלֹּא לִקְצֹר כָּל הַשָּׂדֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ" (ויקרא כג,כב). | רי פְּאַת - סוף, קצה. |
ריא שֶׁלֹּא לִלְקֹט הַשִּׁבֳּלִים הַנּוֹפְלוֹת בִּשְׁעַת קְצִירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט" (ויקרא יט,ט; כג,כב). | |
ריב שֶׁלֹּא לִבְצֹר עוֹלְלוֹת הַכֶּרֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל" (ויקרא יט,י). | ריב) עוֹלְלוֹת - אשכולות ענבים דלי גרגרים. |
ריג שֶׁלֹּא לִלְקֹט פֶּרֶט הַכֶּרֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט" (שם). | ריג) פֶּרֶט - ענבים הנושרים בעת הבציר. |
ריד שֶׁלֹּא לִקַּח עֹמֶר הַשִּׁכְחָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ" (דברים כד,יט). וְכֵן לְכָל הָאִילָנוֹת יֵשׁ שִׁכְחָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ" (דברים כד,כ). | ריד) עֹמֶר הַשִּׁכְחָה - אלומת תבואה שנשכחה בשדה. להגדרת כל אלה ראה מתנות עניים פרק ד. לֹא תְפַאֵר - "אל תכרות מה ששכחת בקצוות הפארות, והן הענפים" (סה"מ כלל תשיעי). |
רטו שֶׁלֹּא לִזְרֹעַ כִּלְאֵי זְרָעִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם" (ויקרא יט,יט). | |
ריו שֶׁלֹּא לִזְרֹעַ תְּבוּאָה אוֹ יָרָק בַּכֶּרֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם" (דברים כב,ט). | |
ריז שֶׁלֹּא לְהַרְבִּיעַ בְּהֵמָה מִין עִם שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם" (ויקרא יט,יט). | ריז) לְהַרְבִּיעַ - לזווג. |
ריח שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה בִּשְׁנֵי מִינֵי בְּהֵמָה כְּאֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו" (דברים כב,י). | |
ריט שֶׁלֹּא לַחֲסֹם בְּהֵמָה בִּשְׁעַת מְלָאכָה בְּדָבָר שֶׁאוֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ וְנֶהֱנֵית, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ" (דברים כה,ד). | |
רכ שֶׁלֹּא לַעֲבֹד אֲדָמָה בַּשְּׁבִיעִית, שֶׁנֶּאֱמַר: "שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע" (ויקרא כה,ד). | רכ לַעֲבֹד - לטפל. שְׁבִיעִית - שנת השמיטה. |
רכא שֶׁלֹּא לַעֲבֹד אִילָן בַּשְּׁבִיעִית, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר" (שם). | |
רכב שֶׁלֹּא לִקְצֹר סְפִיחֵי שְׁבִיעִית כְּדֶרֶךְ שֶׁקּוֹצְרִין בִּשְׁאָר הַשָּׁנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר" (ויקרא כה,ה). | רכב) סְפִיחֵי שְׁבִיעִית - צמחים שגדלו מאליהם בשנת השמיטה (שמיטה ד,א). |
רכג שֶׁלֹּא לֶאֱסֹף פֵּרוֹת הָאִילָן בַּשְּׁבִיעִית כְּדֶרֶךְ שֶׁאוֹסְפִין בְּכָל שָׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר" (שם). | |
רכד שֶׁלֹּא לַעֲבֹד בִּשְׁנַת יוֹבֵל בֵּין אֲדָמָה בֵּין אִילָן, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ: "לֹא תִזְרָעוּ" (ויקרא כה,יא). | רכד) יוֹבֵל - שנת החמישים. |
רכה שֶׁלֹּא לִקְצֹר סְפִיחֵי יוֹבֵל כִּשְׁאָר הַשָּׁנִים, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: "לֹא תִקְצְרוּ אֶת סְפִיחֶיהָ" (שם). | רכה) כִּשְׁאָר הַשָּׁנִים - כדרך שעושה בשנים שאינן שני שמיטה או יובל. |
רכו שֶׁלֹּא לֶאֱסֹף פֵּרוֹת יוֹבֵל כַּאֲסִיפַת שְׁאָר הַשָּׁנִים, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: "וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת נְזִרֶיהָ" (ויקרא כה,יא). | |
רכז שֶׁלֹּא לִמְכֹּר שָׂדֶה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לִצְמִיתוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת" (ויקרא כה,כג). | רכז) לִצְמִיתוּת - לחלוטין (פה"מ ערכים ט,ד). |
רכח שֶׁלֹּא לְשַׁנּוֹת מִגְרַשׁ הַלְּוִיִּים וּשְׂדוֹתֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּשְׂדֵה מִגְרַשׁ עָרֵיהֶם לֹא יִמָּכֵר" (ויקרא כה,לד) - מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזּוֹ אַזְהָרָה שֶׁלֹּא יִשְׁתַּנֶּה. | רכח) שֶׁלֹּא לְשַׁנּוֹת - את העיר או המגרש או השדה, כגון להפוך מגרש לעיר ועיר למגרש, וזוהי משמעות לשון "לא יימכר". מִגְרַשׁ הַלְּוִיִּים - שלושת אלפים אמה המקיפים את ערי הלויים (שמיטה ויובל יג,ב). |
רכט שֶׁלֹּא לַעֲזֹב אֶת הַלְּוִיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲזֹב אֶת הַלֵּוִי" (דברים יב,יט), אֶלָּא נוֹתְנִין לָהֶם מַתְּנוֹתֵיהֶם וּמְשַׂמְּחִים אוֹתָם בָּהֶן בְּכָל רֶגֶל וָרֶגֶל. | רכט) נוֹתְנִין לָהֶם מַתְּנוֹתֵיהֶם - מעשר ראשון הראוי להם, וגם להזמין אותם להשתתף באכילת קרבן חגיגה ברגל (חגיגה ב,יד). |
רל שֶׁלֹּא יִתְבַּע הַלְוָאָה שֶׁעָבְרָה עָלֶיהָ שְׁבִיעִית, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ" (דברים טו,ב). | רל שְׁבִיעִית - שנת השמיטה, שמתבטלים בה החובות וההלוואות. יִגֹּשׂ - יתבע (בכוח) את החזר ההלוואה (ת"א). |
רלא שֶׁלֹּא יִמָּנַע מִלְּהַלְווֹת לֶעָנִי מִפְּנֵי הַשְּׁמִטָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר..." (דברים טו,ט). זֶה הַכְּלָל: כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר "הִשָּׁמֶר" אוֹ "פֶּן" אוֹ "אַל" - אֵינוֹ אֶלָּא מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה. | |
רלב שֶׁלֹּא לְהִמָּנַע מִלְּהַחֲיוֹת לֶעָנִי וּמִלִּתֵּן לוֹ מַה שֶּׁהוּא צָרִיךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ" (דברים טו,ז). נִמְצָא הַנּוֹתֵן צְדָקָה עוֹשֶׂה מִצְוַת עֲשֵׂה, וְהַמַּעְלִים עֵינָיו מִן הַצְּדָקָה - יָתֵר עַל שֶׁבִּטֵּל עֲשֵׂה, עָבַר עַל לֹא תַעֲשֶׂה. | רלב) תְּאַמֵּץ - תסגור. |
רלג שֶׁלֹּא לְשַׁלֵּחַ עֶבֶד עִבְרִי רֵיקָם כְּשֶׁיֵּצֵא חָפְשִׁי, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם" (דברים טו,יג). | |
רלד שֶׁלֹּא יִתְבַּע הֶעָנִי בְּחוֹבוֹ כְּשֶׁיֵּדַע שֶׁהוּא עָנִי, וְלֹא יָצֵר לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תִהְיֶה לּוֹ כְּנֹשֶׁה" (שמות כב,כד). | |
רלה שֶׁלֹּא לְהַלְווֹת בְּרִבִּית לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית" (ויקרא כה,לז). | רלה) רִבִּית - התוספת (הרווח) שנוטל המלווה מן הלווה על סכום ההלוואה בתמורה לנתינתה. נֶשֶׁךְ - ריבית. "ולמה נקרא שמו 'נשך'? מפני שהוא כנושך, שמצער חברו ואוכל בשרו" (מלווה ולווה ד,א). |
רלו שֶׁלֹּא לִלְווֹת בְּרִבִּית, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ" (דברים כג,כ) - כָּךְ לָמְדוּ מִפִּי הַשְּׁמוּעָה, שֶׁזּוֹ אַזְהָרָה לַלּוֹוֶה שֶׁלֹּא יְנַשֵּׁךְ לַמַּלְוֶה. | |
רלז שֶׁלֹּא לְהָשִׁית יָד בֵּין לוֹוֶה וּמַלְוֶה בְּרִבִּית, וְלֹא לִהְיוֹת עָרֵב וְלֹא עֵד, וְלֹא לִכְתֹּב שְׁטָר בֵּינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ" (שמות כב,כד). | רלז) לְהָשִׁית יָד - להיות מעורב. עָרֵב - האומר 'הלווהו ואני אפרע חובו', שנתחייב מרצונו ולא מתוך מצוקה, ולכן אין דינו כדין הלווה. |
רלח שֶׁלֹּא לְאַחֵר פְּעֻלַּת שָׂכִיר, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר..." (ויקרא יט,יג). | רלח) פְּעֻלַּת שָׂכִיר - משכורתו של עובד. |
רלט שֶׁלֹּא יְמַשְׁכֵּן בַּעַל חוֹב בִּזְרוֹעַ, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ" (דברים כד,י). | רלט) יְמַשְׁכֵּן - ייקח משכון, עירבון להבטחת החזר הלוואה. עֲבֹטוֹ - משכונו (ת"א). |
רמ שֶׁלֹּא לִמְנֹעַ הָעֲבוֹט מִבְּעָלָיו הֶעָנִי בְּעֵת שֶׁהוּא צָרִיךְ לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תִשְׁכַּב בַּעֲבֹטוֹ" (דברים כד,יב), כְּלוֹמַר: לֹא תִּשְׁכַּב וַעֲבוֹטוֹ עִמְּךָ, אֶלָּא תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ בַּלַּיְלָה, הוֹאִיל וְהוּא צָרִיךְ לוֹ בַּלַּיְלָה. | |
רמא שֶׁלֹּא לְמַשְׁכֵּן הָאַלְמָנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה" (דברים כד,יז). | |
רמב שֶׁלֹּא לַחֲבֹל כֵּלִים שֶׁעוֹשִׂין בָּהֶם אֹכֶל נֶפֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב" (דברים כד,ו). | רמב) לַחֲבֹל - לקחת משכון. רֵחַיִם וָרָכֶב - שתי אבנים עגולות שטוחות מונחות זו על גב זו, התחתונה נייחת והעליונה סובבת עליה באמצעות ציר במרכזה של העליונה, וגרגרי התבואה נכנסים בין האבנים ונטחנים עקב הלחץ שביניהן. האבן העליונה נקראת 'רֶכֶב', מפני שהיא רוכבת על התחתונה, והתחתונה נקראת 'שֶׁכֶב' או 'רחיים', כשמו של כל הכלי. |
רמג שֶׁלֹּא לִגְנֹב נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תִגְנֹב" (שמות כ,יב; דברים ה,טז) - זֶה גּוֹנֵב נֶפֶשׁ. | רמג) לִגְנֹב נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל - לחטוף יהודי. |
רמד שֶׁלֹּא לִגְנֹב מָמוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תִגְנֹבוּ" (ויקרא יט,יא) - זוֹ גְּנֵבַת מָמוֹן. |
מתוך המהדורה המבוארת של מפעל משנה תורה - ספר המדע.
שיתוף פעולה בין אתר ישיבה ומפעל משנה תורה
מפעל משנה תורה
http://www.mishnetorah.co.il
[email protected]
077-4167003
מהדיר מבאר ועורך ראשי: הרב יוחאי מקבילי
עורכי משנה: הלל גרשוני, ד"ר יחיאל קארה, הרב דביר טל, הרב רועי דובקין
(c) כל הזכויות שמורות.
הקדמה (18)
מפעל משנה תורה
7 - המשך מניין המצוות לרמב"ם - מצוות לא עשה (א - קכב)
8 - המשך מניין המצוות לרמב"ם - מצוות לא עשה (קכג - רמד)
9 - המשך מניין המצוות לרמב"ם - מצוות לא עשה (רמה- שסה)
טען עוד
מפעל משנה תורה
מהדיר מבאר ועורך ראשי: הרב יוחאי מקבילי
עורכי משנה: הלל גרשוני, ד"ר יחיאל קארה, הרב דביר טל.
(c) כל הזכויות שמורות.
רמב"ם יומי – הלכות עבודה זרה – מפעל משנה תורה הלכות עבודה זרה ח
מתוך המהדורה המבוארת של מפעל משנה תורה
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
