ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- מסילת ישרים
פרק כ"ב חלק מ"ה
וְהִנֵּה דִבַּרְנוּ עַד הֵנָּה מֵעַנְוַת הַמַּחֲשָׁבָה,
נְדַבֵּר עַתָּה מֵעַנְוַת הַמַּעֲשֶׂה, וְהִיא תִּתְחַלֵּק לְאַרְבָּעָה חֲלָקִים, בְּהִתְנַהֵג עַצְמוֹ בְּשִׁפְלוּת, בִּסְבוֹל הָעֶלְבּוֹנוֹת, בִּשְׂנֹא הָרַבָּנוּת וּבְרוֹחַ מִן הַכָּבוֹד, בַּחֲלֹק כָּבוֹד לַכֹּל.
הָאֶחָד הוּא בְּהִתְנַהֵג בְּשִׁפְלוּת וְזֶה רָאוּי שֶׁיִהְיֶה בְּדִבּוּרוֹ, בַּהֲלִיכָתוֹ, בְּשִׁבְתּוֹ וּבְכָל תְּנוּעוֹתָיו.
בְּדִבּוּרוֹ – אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יומא פו ע"א), "לְעוֹלָם יִהְיֶה דִבּוּרוֹ שֶׁל אָדָם בְּנַחַת עִם הַבְּרִיּוֹת", וּמִקְרָא מָלֵא הוּא (קהלת ט, יז), "דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים".
צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ דְבָרָיו דִּבְרֵי כָבוֹד וְלֹא דִבְרֵי בִזָּיוֹן. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (משלי יא, יב), "בָּז לְרֵעֵהוּ חֲסַר לֵב", וְאוֹמֵר (שם יח, ג), "בְּבוֹא רָשָׁע בָּא גַם בּוּז".*
בַּהֲלִיכָתוֹ – אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סנהדרין פח ע"ב), "שָׁלְחוּ מִתָּם,* אֵיזֶהוּ בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא? עַנְוְתָן וּשְׁפַל בֶּרֶךְ, שָׁיֵף עָיֵל, שָׁיֵף נָפֵק".* וְלֹא יֵלֵךְ בְּקוֹמָה זְקוּפָה וְלֹא בִּכְבֵדוּת גָּדוֹל עָקֵב בְּצַד גֻּדָּל, אֶלָּא כְּדֶרֶךְ כָּל הוֹלֵךְ לַעֲסָקָיו. וְכֵן אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ברכות מג ע"ב), "כָּל הַהוֹלֵךְ בְּקוֹמָה זְקוּפָה, כְּאִלּוּ דוֹחֵק רַגְלֵי הַשְּׁכִינָה", וּכְתִיב (ישעיה י, לג), "וְרָמֵי הַקּוֹמָה גְּדֻעִים".
בְּשִׁבְתּוֹ – שֶׁיְּהֵא מְקוֹמוֹ בֵּין הַשְּׁפָלִים וְלֹא בֵּין הָרָמִים, וְהוּא גַם כֵּן מִקְרָא מָלֵא (משלי כה, ו), "אַל תִּתְהַדַּר לִפְנֵי מֶלֶךְ וּבִמְקוֹם גְּדֹלִים אַל תַּעֲמֹד" וְגוֹ'. וְכֵן אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּוַיִּקְרָא רַבָּה (א, ה), "הַרְחֵק מִמְּקוֹמְךָ שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת וָשֵׁב עַד שֶׁיֹּאמְרוּ לְךָ עֲלֵה. וְאַל תַּעֲלֶה* שֶׁיֹּאמְרוּ לְךָ רֵד".
וְעַל כָּל הַמַּקְטִין עַצְמוֹ אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בבא מציעא פה ע"ב), "כָּל מִי שֶׁמַּקְטִין עַצְמוֹ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה נַעֲשֶׂה גָדוֹל לָעוֹלָם הַבָּא", וּכְנֶגֶד זֶה אָמְרוּ (ילקוט שמעוני יחזקאל רמז שסא), "הָסִר הַמִּצְנֶפֶת וְהָרִם הָעֲטָרָה" (יחזקאל כא, לא) – "כָּל מִי שֶׁהוּא גָדוֹל בָּעוֹלָם הַזֶּה קָטָן בָּעוֹלָם הַבָּא", וּמִנַּהּ* לְהֵפֶךְ – מִי שֶׁהוּא קָטֹן בָּעוֹלָם הַזֶּה, זְמַן גְּדֻלָּתוֹ לָעוֹלָם הַבָּא, וְאָמְרוּ (סוטה ה ע"ב), "לְעוֹלָם יִלְמַד אָדָם מִדַּעַת קוֹנוֹ, שֶׁהֲרֵי הִנִּיחַ הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא כָּל הָרִים וּגְבָעוֹת וְהִשְׁרָה שְׁכִינָתוֹ עַל הַר סִינַי", וְזֶה מִפְּנֵי שִׁפְלוּתוֹ, וְכֵן אָמְרוּ (ראש השנה יז ע"ב), "לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ" (מיכה ז, יח) – "לְמִי שֶׁמֵּשִׂים עַצְמוֹ כְּשִׁירַיִם".*
הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי הוּא סְבִילַת הָעֶלְבּוֹנוֹת.* וְהִנֵּה בְּפֵרוּשׁ אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ראש השנה יז ע"א), "לְמִי נוֹשֵׂא עָווֹן? לְמִי שֶׁעוֹבֵר עַל פֶּשַׁע". וְאָמְרוּ עוֹד (שבת פח ע"ב), "הַנֶּעֱלָבִים וְאֵינָם עוֹלְבִים, שׁוֹמְעִים חֶרְפָּתָם וְאֵינָם מְשִׁיבִים, עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר (שופטים ה, לא), "וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ".
וְסִפְּרוּ מִגֹּדֶל עַנְוָתוֹ שֶׁל בָּבָא בֶּן בּוּטָא, זֶה לְשׁוֹנָם (נדרים סו ע"ב), "הַהוּא בַּר-בָּבֶל* דְּסָלִיק לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, נָסִיב אִתְּתָא, אָמַר לָהּ, בַּשִּׁילִי לִי תְּרֵי טַלְפֵי וְכוּ', אָמַר לָהּ, זִילִי אַיְיתִי לִי תְרֵי בּוּצִינִי, אָזְלַת וְאַיְתִי לֵיהּ תְּרֵי שְׁרַגֵי, אָמַר לָהּ, זִילִי תַּבְרִי יָתְהוֹן עַל רֵישָׁא דְּבָּבָא. הֲוָה יָתִיב בָּבָא בֶּן בּוּטָא וְדָאִין דִּינָא, אָזְלַת וְתַבְרַת יַתְהוֹן עַל רֵישֵׁיהּ, אָמַר לָהּ, מָה הָדֵין דַּעֲבַדְתְּ? אָמְרָה לוֹ, כָּךְ צִוַּנִי בַעְלִי. אָמַר, עָשִׂית רְצוֹן בַּעְלֵךְ, הַמָּקוֹם יוֹצִיא מִמֵּךְ שְׁנֵי בָנִים כְּבָּבָא בֶּן בּוּטָא"
וְהִלֵּל כְּמוֹ כֵן סִפְּרוּ מֵרֹב עַנְוְתָנוּתוֹ בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת (ל ע"ב), זֶה לְשׁוֹנָם, "תָּנוּ רַבָּנָן, לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם עַנְוְתָן כְּהִלֵּל" וְכוּ', וְרַבִּי אַבָּהוּ אַחֲרֵי רֹב עַנְוָתוֹ מָצָא שֶׁעֲדַיִן לֹא הִגִּיעַ לִהְיוֹת רָאוּי לִיקָּרֵא עָנָו, זֶה לְשׁוֹנָם (סוטה מ ע"א), "אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, מֵרֵישׁ הֲוָה אֲמִינָא* עַנְוְתָנָא אֲנָא, כֵּיוָן דְּחָזֵינָא לְרַבִּי אַבָּא דְעַכּוֹ, דְּאָמַר אִיהוּ חַד טַעֲמָא, וְאָמַר אָמוֹרֵיה חַד טַעֲמָא וְלָא קָפִּיד, אֲמֵינָא, לָאו עַנְוְתָנָא אֲנָא".
___________________________________
בָּא גַם בּוּז – דרך הרשע לבזות אחרים. שָׁלְחוּ מִתָּם – שלחו מא"י לבבל. שָׁיֵף עָיֵל, שָׁיֵף נָפֵק – מתכופף ונכנס מתכופף ויוצא (דרך ענווה). וְאַל תַּעֲלֶה וכו' – אל תשב במקום הראוי לך בעיניך, שמא יאמרו לך רד. וּמִנַּהּ – ומכאן נלמד. כְּשִׁירַיִם – כטפל. סְבִילַת הָעֶלְבּוֹנוֹת – סופג עלבונות בשקט. הַהוּא בַּר בָּבֶל וכו' – אדם מבבל עלה לארץ ישראל ונשא אישה (ושפת הדיבור שלהם הייתה שונה). אמר לה 'בשלי לי שתי רגלי בהמה' בישלה לו שני גרגירי עדשים, כעס עליה. למחרת אמר לה 'בשלי לי כמות קטנה הנקראת 'גריוא', בשלה לו כמות גדולה ביותר (כפי המקובל בא"י כ'גריוא'). אמר לה הביאי לי שני אבטיחים הלכה והביאה לו שני נרות. אמר לה לכי ותשברי אותם על 'רישא דבבא' (= ראש השער) היה יושב החכם התנא בבא בן בוטא באותה שעה ודן דין (חשבה האישה שבעלה התכוון ל'בבא בן בוטא'), הלכה ושברה את הביצים על ראשו. אמר לה החכם 'מה זאת עשית?'. אמרה לו: 'כך ציווני בעלי'. אמר לה החכם וכו'. מֵרֵישׁ הֲוָה אֲמִינָא וכו' – מתחילה הייתי אומר 'אני ענוותן', אך מאז שראיתי את ר' אבא מהעיר עכו שאמר בדרשתו טעם הלכה מסוימת והמתורגמן (שתפקידו להשמיע בקול את דברי החכם לציבור) בתרגומו אמר טעם אחר ור' אבא לא הקפיד עליו, אמרתי: 'לא ענוותן אני'.
ביאורים
הענווה היא מידה שהופכת להיות תכונת נפש. כמו כל המידות היא מתבטאת גם במעשים חיצוניים. כמו שאדם חכם אומר דברים חכמים, אבל לא זה מה שהופך אותו להיות חכם. גם אם פיו לא היה מפיק דברי חכמה אלא היה שותק – עדיין היה חכם. דברי החכמה שהוא אומר הם רק פועל יוצא מהיותו חכם. כך גם אצל העניו. קודם כול הוא עניו, והדבר מתבטא כמובן גם במעשיו. מעשים של ענווה אינם בהכרח מעידים על ענווה, אבל העניו בהכרח יתנהג גם במעשיו בענווה. על דבר זה אנו אומרים בכל בוקר לפני תפילת שחרית – "לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר ובגלוי". אדם שיש לו יראת שמים והוא בעל ענווה, נוהג כך בינו לבין ה' ובינו לבין עצמו, וכך גם בהתנהגותו בציבור, הוא פועל בצורה הכי כנה ואמיתית. העניו גם לא ייפגע אם יעליבו אותו. אמנם הוא חש שהיה כאן עלבון, הוא איננו אדם ללא רגשות, אך אינו נפגע באופן אישי. אין לו סיבה להיעלב. אם הוא באמת עשה משהו לא כשורה, הוא ישמח באמירה כי סוף סוף הוא יכול לתקן, ואם התכוונו להעליב אותו על מנת לפגוע בו, הוא יודע שהעלבון אינו כלפיו אלא כלפי מי שעשה אותו כך – הקב"ה. הוא נעלב, אבל לא עולב בחזרה, כי הוא לא לוקח את הדברים לפן האישי. ודאי שגם לא ישנא את זולתו בגלל ניסיונו לפגוע.
הרחבות
•מעלת השתיקה
בָּז לְרֵעֵהוּ חֲסַר לֵב – וְאִישׁ תְּבוּנוֹת יַחֲרִישׁ. המלבי"ם מסביר מדוע בפסוק זה כתוב שמי שבז לרעהו נקרא חסר לב, ואילו בהמשך הספר [יד, כא] הוא נקרא חוטא: "וכל אחד נלמד מענינו, שם מדבר שמבזהו בלא סבה וזה חוטא נגד חקי החכמה, ופה מדבר אם רעהו בזה אותו תחלה שבזה אינו חוטא רק שהוא נגד חקי הבינה" [משלי יא, יב].
•גבורה פנימית
הַנֶּעֱלָבִים וְאֵינָם עוֹלְבִים... "וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ". הרב קוק מבאר שאין כוונת חז"ל שהאדם 'ימחק' את נטיותיו הטבעיות: "...לא אמר מי שמעליבים אותם ואינם עולבים, כי אז היה אפשר להכניס בכלל גם אותן שהושפלה נפשם עד למדריגת ההמתה הרוחנית, באופן שהחוש המרגיש את רגשי ההנאה של הכבוד ורגשי הצער של העלבון נתטמטם אצלם, ובאמת לא זוהי דרכה של תורה, כי אם שהנשמה תהיה חזקה, כוח החיים יהיה במילואו, הרגש של הרגשת הכבוד ומכאוב העלבון הטבעי יהיה במלא בנינו הנפשי, במדה הראויה לאדם מצד צלם אלהים אשר לו, המופיעה על מעלת נשמתו שהיא כבודו אבל בכל המעמק של ההרגשה הברורה בצער העלבון, עד שהם נעלבים, בכל זאת רגש המוסר ואהבת הבריות, גם אותם שהעוו את דרכם והעבירו את הדרך עליהם, הוא חזק כל כך עד שהם אינם עולבים, דוקא עם אותו המכאוב הגדול שנפשם מציירת בעלבונם הם משתמשים בו לעצור ברוחם, שלא להיות הם מזיקים ומכאיבים את אחרים אף על פי שהם הם עולביהם עצמם. זאת היא גבורת הקודש של החיים" [עין איה שבת ט, פג].
רבנים בבית המדרש
ניווט מהיר
חיפוש שיעורים
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א שורש הכעס וזיכוך מידת הקנאה
טהרת הנפש והמידות י"ד - ט"ז
השיעור עוסק במקור הכעס הנובע מחוסר מימוש של כוחות רוחניים ובדרכים להתגבר עליו באמצעות איפוק, עבודה עצמית והרחבת הדעת. בהמשך נבחנת מידת הקנאה וההבחנה בין קנאה שלילית לאדם אחר לבין קנאת השם טהורה המביאה לשלום ולתיקון העולם
תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה (ב)
השיעור עוסק בהלכות המעשיות של טקס ההבדלה, החל מאיסור האכילה לפני הבדלה (כולל מקרים של סעודה שלישית או חוסר ביין) ועד למחלוקת הפוסקים האם יש לעמוד או לשבת במהלכה. בהמשך מפרט הרב את הכללים המדויקים לברכה על הבשמים השונים ועל נר האבוקה, כולל דיני ההנאה מאור הנר וצורת החזקת הכוס.
תולדות זריעה ונטיעה והשראת שכינה - פרשת 'תולדות'
יצחק מצווה לא לרדת מהארץ בזמן רעב , ועוד מצווה 'שכון בארץ' הוי נוטע, הוי זורע, השכן השכינה, הקשר בין המשימות.
רביבים מעלת מצוות ביקור חולים
שלוש מטרות למצוות ביקור חולים: לסייע לחולה במה שנצרך, לעודד את רוחו, ולהתעורר להתפלל עליו | מצוותם של בני המעגל הראשון והפנימי לטפל בכל צרכיו השוטפים של החולה | בני המעגל השני הם החברים והקרובים מדרגה שנייה, שעיקר מצוותם לעודד את החולה | המבקרים צריכים להיזהר מאוד שלא להכביד על החולה | מצוות ביקור חולים דורשת חוכמה ורגישות | לא קל לדעת מה יעודד את החולה ומה ידכא אותו
תולדות פרשת תולדות – ברכת אברהם
מדוע כיוון הקב"ה כך שיצחק יברך כשעיניו כהות מראות וכשהוא בכלל לא בטוח את מי הוא מברך ובכל זאת הוא מברך מכל הלב?
אורות ישראל ותחייתו קול הנשמה העליונה מן המעמקים
אורות ישראל ותחייתו פרק ל"ב
השיעור עוסק בדברי הרב קוק על התביעה הפנימית של המציאות כולה, של הנשמה ושל עם ישראל להתעלות, להתגלות ולהגשים את תכליתם האלוקית מתוך מעמקי החיים החומריים. דרך קריאה מעמיקה בפסקה, הרב מסביר כיצד תנועות היסטוריות, כולל תהליכי הגאולה ושיבת ציון, מהוות ביטוי להתפרצותו של אותו כוח פנימי.
אור התנ"ך המרגלים ביריחו ותשובתה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק בשליחת המרגלים על ידי יהושע ליריחו כהכנה רוחנית לכניסה לארץ ישראל, שנועדה לנקות את הארץ מטומאת הזנות והעבודה הזרה ולהכשירה להופעת קדושה, חסד ואמת. בנוסף, השיעור מנתח את דמותה של רחב ומציג דרכה שני שלבים בתהליך התשובה – מתשובה נמוכה של התנתקות מהחטא ועד לתשובה עליונה ההופכת את כוחות היצר והחטא עצמם למנוף לעשיית טוב וחסד.
תולדות להינטע בקודש: דרכו של יצחק
פרשת תולדות
השיעור מנגיד בין דרכו של אברהם אבינו המייצגת את "הבשורה" והעלייה הראשונית, לבין דרכו של יצחק אבינו המבטאת השתרשות עמוקה, התמדה ומסירות נפש להפוך את הקודש לקבוע בארץ. לאורך חייו של יצחק – החל מהעקידה, דרך חפירת הבארות ועד לתפילותיו וברכותיו – ניכר כי דווקא מתוך עבודה מאומצת, התמודדות עם קשיים והתבטלות מוחלטת לה', צומחת הברכה האלוקית השלמה והשראת השכינה בישראל.
הלכות בין אדם לחברו בין רגש הלב לציווי האלוקי
השיעור בוחן את המניע הראוי לקיום מצוות שבין אדם לחברו, תוך הצגת המחלוקת בין הגישה של האדר"ת, הסבור שיש לפעול אך ורק מתוך ציווי ה', לבין גישת המהר"ל, הדוגל בעשייה מתוך רצון פנימי ושלמות הלב. בהמשך מובאות משנותיהם של הרב קוק והנצי"ב המשלבות בין המוסר הטבעי לציווי האלוקי, ומדגישות את חשיבות תיקון המידות והנהגות שבין אדם לחברו כחלק בלתי נפרד מעבודת השם וקידוש שמו בעולם.
עין אי"ה - הרב משה גנץ הכלל קודם לפרטים בעבודת השם
שבת א, ק"ע - קע"ב
השיעור עוסק בחשיבות של הקדמת הבנת הכללים והאמונה לעיסוק בפרטי ההלכות ודקדוקי התורה. בנוסף, השיעור מדגיש כי יראת שמיים שלמה אינה מבטלת את כוחותיו האנושיים של האדם, אלא מפעילה אותם מתוך חיות ועשייה בעולם.
שם משמואל על הפרשה אש התורה וזיכוך מידת הדין
שם משמואל על הפרשה - תולדות (תרע"ג)
השיעור מבאר על פי תורת ה"שם משמואל" כיצד ניתן לטהר חלקי רע המושרשים באדם, אם על ידי הארה אלוקית ואם באמצעות "אש התורה" ולימוד בהתלהבות השורפים את הרע במקומו, בדומה להכשרת כלים בליבון. בהמשך מוסבר מדוע נושאי מידת הדין, כיצחק ורבקה, נדרשים לשמירה יתרה מפני כעס ודינים, וכיצד התאמצות יתרה בתפילה פותחת שערי שמיים למעלה מן הטבע.
תורה ומדע מהות, קיום ויצירה לפי הרב קוק
השיעור בוחן את המתח בין התפיסה האקזיסטנציאליסטית של סארטר, הגורסת כי הקיום קודם למהות והאדם בורא את עצמו, לבין התפיסה התורנית הרואה באדם מהות נשמתית מולדת. מתוך הגותו של הרב קוק מוסבר כי השיבה אל המהות הפנימית והאינסופית אינה חזרה פסיבית בלבד, אלא היא עצמה מהווה כוח יוצר שמתוכו מתחדשת בריאה חדשה.
שם משמואל על הפרשה עיקר וטפל בעבודת ה' ובחיי האבות
שם משמואל על הפרשה - תולדות (תרע"א, תרע"ג)
השיעור מבאר את משמעות הקשר שבין עיקר וטפל בעולם, ומסביר כיצד דווקא ההיטפלות אל הקדושה והצדיק מעניקה ערך ושלמות גם לדברים הטפלים, בניגוד לגסות הרוח של עשו שסירב להיכנע ליעקב. בהמשך נבחן ההבדל שבין לידת אברהם ללידת יצחק, ומוסבר מדוע בלידת יצחק, שנולד צדיק בן צדיק בקדושה מלאה, האירה השמחה בכל העולמות הרוחניים והגשמיים כאחד.
בבא מציעא גדרי שבועת עד אחד וכופר בכל
השיעור בוחן את שאלות התוספות וקושיית רבי עקיבא איגר ביחס לפטור שבועה בכופר הכל ודין "מתוך שאינו יכול להישבע משלם" בסוגיית נסכא דרבי אבא. דרך דברי הראשונים – הרשב"ם, הרשב"ץ והריב"ש – מתבאר ההבדל המהותי שבין שבועת עד אחד שנועדה להכחשה לבין שבועת מודה במקצת שנועדה לבירור האמת.
מאמר שלישי החסיד וסוד מאה הברכות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, המכוון את כל מעשיו לקדוש ברוך הוא ונעזר במצוות המקיפות את האדם – כגון תפילין, ציצית ומזוזה – לשמירת הדבקות והתודעה הרוחנית. בהמשך מתבארת חובת אמירת מאה ברכות בכל יום והמשמעות הפנימית שלהן על פי ספר "שערי אורה", כצינור להורדת שפע לנפש, לרוח ולנשמה וכנגד אדני המשכן המחזיקים את הקדושה.
