ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- חמדת ימים
- שו"ת "במראה הבזק"
- משפחה חברה ומדינה
- שמיטה
- הקרקע והפירות
יש לנו גפן בחצר, והוא מפריע לנו. אנחנו רוצים לעקור אותו, ורצינו לשאול האם מותר בשמיטה לעשות זאת?
תשובה:
א) ¬אסור מהתורה לכרות עץ פרי מניב 1 כל השנים אלא אם כן כריתת העץ נעשית לצורך ולריווח 2 . יש שכתבו להימנע מלקצוץ אף כשהקציצה היא לצורך ומותרת מעיקר הדין, מחשש סכנה 3 . יש שחלקו ופסקו ושבכל מקום שמותר לכרות מעיקר הדין, אין לחשוש לסכנה 4 .
ב) בנוסף על האמור בסעיף א, בשמיטה מותר לעקור עץ פרי רק אם אין פירות בתהליך גידול על העץ 5 , ואם קוצצים את העץ ולא עוקרים אותו אז הקציצה מותרת רק אם היא אינה מעודדת גידול מחודש של העץ 6 .
שו"ת "במראה הבזק" (608)
רבנים שונים
182 - אמירת "ברכו" אחרי תפילת ערבית
183 - האם מותר לעקור גפן בשמיטה
184 - העברת רב מתפקידו וזכויותיו
טען עוד
^ 1. דברים כ, יט-כ; מכות כב ע"א; ב"ק צא ע"ב; רמב"ם ספר המצוות ל"ת נז.
^ 2. מבואר בגמרא (בבא קמא צא ע"ב): "אמר רב: דיקלא דטען קבא - אסור למקצציה. מיתיבי: כמה יהא בזית ולא יקצצו? רובע! שאני זיתים, דחשיבי. א"ר חנינא: לא שכיב שיבחת ברי, אלא דקץ תאינתא בלא זמנה. אמר רבינא: ואם היה מעולה בדמים - מותר. תניא נמי הכי: רק עץ אשר תדע - זה אילן מאכל, כי לא עץ מאכל הוא - זה אילן סרק; וכי מאחר שסופו לרבות כל דבר, מה ת"ל כי לא עץ מאכל? להקדים סרק למאכל יכול אפילו מעולה בדמים? ת"ל: רק. שמואל אייתי ליה אריסיה תמרי, אכיל, טעים בהו טעמא דחמרא. א"ל: מאי האי? א"ל: ביני גופני קיימי. אמר: מכחשי בחמרא כולי האי? למחר אייתי לי מקורייהו. רב חסדא חזא תאלי בי גופני, אמר ליה לאריסיה: עקרינהו גופני קני דקלי, דקלי לא קני גופני".
הגמרא מביאה מקרים שבהם הדבר מותר לכרות עץ פרי - (1) אם היה מעולה בדמים (רש"י – "דמיו יקרים לבנין יותר משבח פירותיו"). (2) אם העץ מכחיש ומזיק לאילנות אחרים.
הרא"ש (ב"ק פרק ח סימן טו) מביא את הגמרא, ומסיים בכך שמותר לקצוץ את העץ גם במקרה שצריך למקום העץ. הט"ז (יו"ד סימן קטז ס"ק ו) מביא את דברי הרא"ש וכותב שהתיר על פי דבריו לקצוץ עץ פרי כדי לבנות בית במקומו (עיין שו"ת שאילת יעב"ץ חלק א סימן עו, שו"ת צמח צדק סימן מא, שו"ת חתם סופר חלק ב יו"ד סימן קב, שו"ת בית יצחק יו"ד סימן קמא, שו"ת טוב טעם ודעת סימן ח, שו"ת יביע אומר חלק ה יו"ד סימן יב שהסכימו לדברי הרא"ש והט"ז שמותר לקצוץ לצורך מקום העץ).
יש פוסקים (עיין שו"ת משיב דבר סימן נו, שו"ת השיב משה יו"ד סימן לז, שו"ת בית יעקב סימן קמ) שפקפקו על ההיתר של הרא"ש. טענתם היא שאין להוכיח מן המקרים שבגמרא שמותר בכל מקום שהקציצה היא לריווח. מה שהתירה הגמרא לקצוץ כשהעץ מעולה בדמים, זה משום שהעץ במקרה הזה הוא נחשב כעיקר פירות העץ והוא תכלית העץ ולכן מותר לקוצצו. אך במקום שהקציצה היא השחתה לעץ והריווח הוא צדדי מהמקום שהתפנה, אסור לקצוץ. כמו כן מה שהתירה הגמרא לקצוץ כשהעץ מזיק לעצים אחרים זה משום שמי שניזוק זה עצי פרי אחרים ולכן אין עדיפות לעץ המזיק על פני העץ הניזוק. הנצי"ב (משיב דבר שם) טוען שזהו דין מיוחד שיש דווקא בעצי פרי, ולכן התורה הקפידה דווקא בו, אך בשאר בל תשחית השאלה היא תמיד של רווח מול הפסד.
כתב הרמב"ם בהלכות מלכים פרק ו הלכות ח-י:
"אין קוצצין אילני מאכל שחוץ למדינה ואין מונעין מהם אמת המים כדי שייבשו, שנאמר לא תשחית את עצה, וכל הקוצץ לוקה, ולא במצור בלבד אלא בכל מקום כל הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה לוקה, אבל קוצצין אותו אם היה מזיק אילנות אחרים, או מפני שמזיק בשדה אחרים, או מפני שדמיו יקרים, לא אסרה תורה אלא דרך השחתה.
כל אילן סרק מותר לקוץ אותו ואפילו אינו צריך לו, וכן אילן מאכל שהזקין ואינו עושה אלא דבר מועט שאינו ראוי לטרוח בו, מותר לקוץ אותו, וכמה יהא הזית עושה ולא יקוצנו, רובע הקב זיתים, ודקל שהוא עושה קב תמרים לא יקוצנו.
ולא האילנות בלבד, אלא כל המשבר כלים, וקורע בגדים, והורס בנין, וסותם מעין, ומאבד מאכלות דרך השחתה, עובר בלא תשחית, ואינו לוקה אלא מכת מרדות מדבריהם".
לכאורה צריך להסביר מדוע מותר לקוץ אילן סרק אפילו שאינו צריך לו. מדוע זה יותר קל מכל הדברים שהרמב"ם מונה בהלכה י' שבכל דבר שמשחית עובר ב'בל תשחית'? ניתן לתרץ בכמה אופנים:
(1) לפי דברי הנצי"ב שישנו הבדל בין איסור 'בל תשחית' בעצי פרי לבין איסור 'בל תשחית' בשאר דברים, ניתן לומר שמה שהרמב"ם כותב 'אפילו אינו צריך לו' כוונתו שאינו צריך לעץ עצמו אך וודאי שיש לו צורך בקציצת העץ.
(2) בשו"ת חקרי לב (מהדו"ב חלק א יו"ד סימן יא) מיישב שיש הבדל בין בל תשחית בעצי פרי שם כדי להתיר לקצוץ צריך שיהיה הריווח גדול יותר מההפסד, מה שאין כן בשאר בל תשחית מספיק שיש לו צורך כלשהוא בהשחתה. ולפי זה הוא מסביר שמה שכתב הרמב"ם 'אינו צריך לו' הכוונה שאינו צריך לו לבנות בנין וכדומה שהריווח גדול, אלא צריך לו להסקה, ובזה בעצי פרי אסור ורק באילן סרק מותר.
דברי הנצי"ב קשים מכמה סיבות:
(1) הרמב"ם בהלכה ח והלכה י לא מחלק בין גדרי בל תשחית בעץ פרי לשאר דברים, ולהפך בשניהם הלשון אותו דבר 'לא אסרה תורה אלא דרך השחתה'.
(2) הרמב"ם (שו"ת פאר הדור סימן נד) נשאל על אילן שנוטה לרשות הרבים והוא מועד להזיק אם מותר לקצוץ אותו. ענה הרמב"ם שמותר לעקור אותו ונימק זאת בכך שלא אסרה תורה כי אם עקירה בלי שום צורך שאז הוא משחית. אך למנוע היזק או אם נצרך למקום מותר לקצוץ אותו.
קשה גם להעמיס ברמב"ם את הסברו של החקרי לב ש'אין לו צורך בו' הכוונה לצורך שהריווח יהיה גדול מההפסד. לכן נראה לומר הסבר אחר, שהדברים הם כפשטן, לעולם לא אסרה תורה להשחית אלא כשהדבר נעשה בדרך השחתה (כפי שמודגש ברמב"ם כמה פעמים), ודרך השחתה הכוונה שזה ללא צורך, כמו שמסביר הרמב"ם בשו"ת. אין הבדל בין עצי פרי לשאר דברים בכולם אסור כשזה ללא צורך ומותר כשזה לצורך. באילן סרק או אילן שהזקין ואינו עושה פירות ששווה לטרוח בשבילם, מותר לקוצצו אף כשאינו צריך לו בכלל, משום שאיסור בל תשחית הוא רק בדברים שבהם יש תועלת והנאה לאדם (כמו שביאר הנודע ביהודה יו"ד תנינא סימן י מדוע אין איסור בל תשחית בצידת חיות) כמו שאמרה תורה 'לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן כי ממנו תאכל...'. לפי זה יוצא שכל עוד ה'השחתה' נעשית לצורך ולא לשם השחתה הדבר מותר.
כמה פוסקים (שו"ת שאילת יעבץ חלק א סימן עו, שו"ת מהר"י באסן סימן קא, שו"ת חוות יאיר סימן קצה, שו"ת חיים שאל חלק א סימן כב) כתבו שההגדרה של השחתה שנעשית לצורך לא תלויה באדם עצמו אלא צריך להיות קריטריון אובייקטיבי לדבר שמוגדר כ'צורך' לרוב העולם. ראיה לדבר יש מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה (שביעית פרק ד משנה י): "אבל אם לא היה לעציו דמים מרובים עד כדי שיאמרו שיותר מועיל לקצצו מלהשאירו הרי זה אסור לקצצו כיון שהוא עושה פירות". יותר מכך אומר החתם סופר (שו"ת חלק ב יו"ד סימן קב). החתם סופר מביא את קושיית העולם מדוע התורה הדגישה 'רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא' הרי ספיקא דאורייתא לחומרא? ותירץ שאילולא אמרה תורה בפירוש, היה הוה אמינא לומר שמכיוון שלא אסרה תורה אלא דרך השחתה, אם האדם טועה בדמיונו שירוויח בקציצה, אזי אינו עובר בבל תשחית והדבר מותר בודאי, קמ"ל שצריך שתהיה ידיעה ברורה שבאמת הריווח גדול.
^ 3. שו"ת שאילת יעבץ חלק א סימן עו, שו"ת טוב טעם ודעת סימן ח, שו"ת חת"ס חלק ב יו"ד סימן קב.
^ 4. שו"ת בנין ציון סימן סא, ועיין דרכי תשובה סימן קטז ס"ק נא שהביא בשם שו"ת אבני צדק שרוב הפוסקים חולקים על היעב"ץ. וסברא זו לכאורה מסתברת יותר בפשט הגמרא, שכתוב 'לא שכיב שיבחת ברי, אלא דקץ תאינתא בלא זמנה', משמע שנענש רק בגלל שקצץ את העת שלא בזמנו דהיינו בזמן שאסור לקצוץ.
^ 5. נצטט את הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פרק ה, הלכה יז) שעיקרי דין זה הם מתוך דבריו:
"מותר לקוץ אילנות לעצים בשביעית קודם שיהיה בהן פרי, אבל משיתחיל לעשות פרי לא יקוץ אותו שהרי מפסיד האוכל ונאמר לכם לאכלה ולא להפסיד, ואם הוציא פירות והגיעו לעונת המעשרות מותר לקוץ אותו שהרי הוציא פירותיו ובטל דין שביעית ממנו". מרמב"ם זה עולה הדין, שאם התחילו הפירות לגדול, וקציצת העץ תגדע את גדילתם יש לאסור לקצוץ אותם, אולם אין כל איסור לקצוץ עץ שהפירות שבו כבר הגיעו לסיום בישולם, כיון שבשלב זה, קציצת העץ אינה מזיקה לפירות.
לגבי נימוק הרמב"ם מדוע אסור לקטוף פירות שטרם גדלו, ישנו דיון באחרונים (תוספות יום טוב במשנה) ביחס בין הטעם שכתב הרמב"ם בהלכות, לבין הטעם שכתב בפירוש המשניות (שביעית ד, י).
^ 6. הזמירה באופן שמעודדת את גידול העץ, נאסרה בשביעית מהתורה, לכל הדעות, שנאמר (ויקרא כה, ד): "וכרמך לא תזמור", אמנם במקרה שהזמירה אינה נעשית לטובת גידול העץ, מעיקר הדין מותר לזמור בשביעית, כן הוכיח המהרי"ט (א, פג) ממה שנתבאר בגמרא (סנהדרין כו ע"א) שמותר לקצוץ עצים לצורך קורת בית הבד (לעקל בית הבד). אמנם התוספות (על הגמרא שם) ביארו שמדובר באופן שעושה את הזמירה באופן שהיא לא לטובת לגידול העץ, אמנם עיין בחזון איש (יט, יד) שכתב שאין כוונתם לאסור כשאינו מתכוון לצמיחת העץ אם יש תועלת לעץ, אלא כוונתם שגם באופן סתמי כשרוצה לעשות משהו אחר, צריך שלא יכוון אגב כך לטובת העץ, אך אם אין לו כוונה כלל לטובת העץ הדבר מותר גם לשיטתם. לשיטת חזון איש אין מחלוקת בין התוספות למהרי"ט. הרמב"ם שהובא לעיל כותב במפורש שמותר לקצוץ אילנות, אך מדובר באופן שמזיק לעץ, ואז לכולי עלמא הדבר מותר.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
