נחלקו האמוראים אם המודה במקצת האומר על המקצת שבידו הילך חייב שבועה ככל מודה במקצת, וכך סובר רבי חייא, או שדינו ככופר הכל ופטור, וכך סובר רב ששת. ויש לדון במה נחלקו, ובעיקר מהי סברתו של רב ששת הפוטר. הגמרא נימקה את סברתו "הני זוזי דקא מודי בגוויהו כמאן דנקיט להו מלוה דמי", וצריך להבין מדוע יש להתבונן על כך כאילו הם כבר בידי התובע, וכן מה בכך שהריהם כביד התובע[1].

בסוגיא הקודמת – "מודה במקצת" – ראינו שבשיטת ר"י מיגש ורש"י בב"ק נראה שחיוב מודה במקצת בנוי על סברא וגדריה תלויים בסברא ואילו לשיטת התוס' זוהי גזירת כתוב ואף במקום שלא מתקיימת הסברא יש להשביע מודה במקצת ולפטור כופר הכל. על פי זה לכאורה גם בסוגייתנו על כל אחד לבאר את צדדי המחלוקת בעקבות שיטתו, או שנחלקו אם שייכת כאן העזה או רגליים לדבר או שנחלקו בהגדרת הילך אם מוגדר כהודאה או לא.

המאירי (ד"ה מנה) מנמק את רב ששת הפוטר: "שאותם חמישים הרי הן כמי שבאו ליד מלוה ואינם בכלל הטענה ונמצא שאין הטענה אלא בחמישים שכפר ונמצא שהוא כופר בכל הטענה". ומוסיף הסבר נוסף: "ויש מפרשים הטעם שמכיון שהוא מזמן עכשיו ליתן לו המקצת אינו מתירא שלא יאריכנו מן השאר ואין כאן טעם אשתמוטי הוא דמשתמיט". ולכאורה שני ביאוריו הולכים בשני האופנים שהזכרנו. הביאור הראשון הולך על דרך גזירת כתוב ומסביר שנחלקו בהגדרה ואילו לפי הביאור השני נחלקו בסברא. נתבונן תחילה בהסברים על דרך גזירת הכתוב.

ביאור המחלוקת על דרך גזירת הכתוב

לפי ביאורו הראשון של המאירי, רב ששת מגדיר זאת כאילו אין תביעה על כל המאה אלא רק על החמישים בהם הנתבע כופר. החמישים בהם מודה אינם בכלל התביעה.

התוס' רא"ש (ד"ה הני) כתב כעין זה אך התבטא באופן מעט שונה וכתב "כיון שמונחין בעין כמאן דנקיט להו קודם שהודה וכמי שלא הודה שום דבר דמי". מדבריו משמע שהם בכלל התביעה אך אינם בכלל ההודאה. אמנם התובע מצידו תבעם אך הואיל והם כפרועים מיד אין כאן מצד הנתבע הודאה בהם.

לדברי שניהם צריך להבין, מדוע מסתכלים אליהם כאילו הם כבר ביד התובע לפני התביעה או לפני ההודאה, הרי סוף סוף רק בזמן הודאתו נעשו על ידה כאילו נתנם ליד התובע. וצריך לומר שהבינו שהתורה חייבה שבועה רק כאשר יש תביעה והודאה בפרשייה שעדיין מונחת פתוחה לפנינו, אך פרשייה שמיד בשעת העלאתה היא נסגרת אינה נחשבת כלל כחלק מן הדיון הואיל ואין בכך דיון, ולפי זה צריך לפרש דבריהם שהמעות הללו לא נשארו בכלל התביעה שנותרה כעת לפנינו או בכלל ההודאה שנותרה כעת לפנינו.

נראה שהקצות בשיטת הרמב"ם הלך בדרכו של הרא"ש וביאר יותר דרך זו. הרמב"ם (טוען ונטען ד, ד) כתב: "אין מודה במקצת חייב שבועה עד שיודה בדבר שאפשר לו לכפור בו, כיצד מי שטען חבירו ואמר מאה דינרין יש לי אצלך חמשים שבשטר זה וחמשים בלא שטר, אין לך בידי אלא חמשים שבשטר אין זה מודה במקצת שהשטר לא תועיל בו כפירתו". הקצות (פז ס"ק ה) מקשה מהגמרא בדף ד ע"ב הרוצה להוכיח שהילך פטור מהדין שהמודה בסכום המפורש בשטר פטור, והרי לפי הרמב"ם שם פטור מטעם שאינו יכול לכפור. ומתרץ הקצות שהדינים תלויים זה בזה, והמחייבים בהילך מחייבים גם בדבר שאינו יכול לכפור ולכן יכלה הגמרא להביא ראיה. ומבאר שסבר שלא אומרים הילך אלא כשמביא המעות לבית הדין, ומנמק שלרב ששת פטור משבועה משום שנאמר "אשר יאמר כי הוא זה" ולומדים מכך שחייב שבועה רק אם הודאתו גורמת לו להתחייב, אך במביא כעת המעות ליתנם בבית הדין הריהו כנותן מתנה כעת ולא הודאת פיו גורמת לחייבו אלא משיכת התובע קנתה לו את המעות.

התוס' בכתובות יח ע"א כתבו בתירוצם השני ששבועת מודה במקצת היא על הדרך של גלגול שבועה, שרק כשיש חיוב ממון מגלגלים שבועה. כפי שכתבנו בסוגיית "מודה במקצת", נראה שטעם זה אינו בנוי על סברא של רגליים לדבר, שכאשר מודה במקצת יש יותר מקום לחושדו, אלא זוהי סברא בסדרי הדין, ועניינה הוא שכאשר אדם כופר הכל בית הדין לא נכנס כל כך לדיון ויש כאן מעין הסתלקות שלו בעקבות חוסר ראיות (אך לא הסתלקות גמורה כמו בכל דאלים גבר), אולם כאשר כבר נכנסים לדיון ומכריעים שיש חיוב לפנינו כבר אינם יכולים להסתלק מהשאר ולכן מחייבים שבועה.

לפי הסבר זה ניתן להבין יותר את דעת רב ששת. אמנם המעות נעשים כביד התובע רק לאחר התביעה ואף לאחר ההודאה אך לפני הכרעת בית הדין. במודה במקצת רגיל האדם עדיין חייב את המעות שהודה בהם, ובית הדין יכתוב גם חיוב זה בפסק שיינתן על ידו, ומכח כך מגלגלים הם שבועה על השאר. אולם בהילך, מיד כשמודה נחשב כאילו פרע ושוב בית הדין בפסקם אינו מתייחס לחיוב, וממילא גם אינו מגלגל מכוחו שבועה. אם כן, לפי הסבר זה החמישים בהם מודה הם בכלל התביעה ובכלל ההודאה אך אינם בכלל פסק בית הדין.

ביאור המחלוקת על דרך הסברא

כעת נפנה לדון בדרך של הסברא. לדרך זו יש לתמוה מאוד, שהרי העלנו בסוגיית "מודה במקצת" שתי דרכים בהסבר טעם החיוב: הדרך הראשונה היא שיש רגליים לחשוד בו. אפשר להסביר דרך זו בשני טעמים ויתכן שהוא בנוי על שילוב של שניהם יחד. טעם אחד הוא שהואיל וראינו שיש כאן איזשהו חיוב ודאי אין זו תביעת סרק בעלמא ללא כל בסיס ויש רגליים לחשוד שאכן חייב יותר ממה שהודה. הטעם השני הוא שדרך המשתמטים להודות במקצת, ולכן המציאות היא שפעמים רבות כאשר אדם מודה במקצת הוא עושה זאת משום שרוצה להשתמט (טעם זה יותר משתמע מלשון התוס' "נראה דמשקר"). לפי הדרך השנייה נקודת המוצא היא שיש לחייב כל נתבע בשבועה אלא שבכופר הכל יש לטובתו חזקה שאין אדם מעיז פניו. לכאורה בהילך לא קיימות סברות אלו, שהרי אדרבה הרוצה להשתמט מרגיש עוד יותר בנח להשתמט אם אפילו נותן כעת את המעות בהן מודה, וממילא גם אין לטובתו חזקה שאין אדם מעיז פניו, וכן אם הסברא היא מצד שיש מקום לחשד הואיל וראינו שיש כאן איזשהו חיוב וודאי אין זו תביעת סרק בעלמא, הרי גם כאן היה חיוב כלשהו.

והנה בתוס' (ד"ה וש"מ) מבואר שלמ"ד הילך פטור אדם אכן לא מעיז לטעון טענה שנחשב בה הילך כשם שאינו מעיז לכפור הכל, ואילו למ"ד הילך חייב נחשב כמודה במקצת ומעיז לטעון טענה זו. אם כן, התוס' מבינים ששורש מחלוקת האמוראים הוא אכן אם שייכת כאן חזקת אין אדם מעיז פניו כמו בכופר הכל או שנחשב כמשתמט ומעיז. ויש לתמוה על כך כפי שכתבנו שלכאורה אדרבה יותר נח למודה לתת המעות, וכן הקשה על דבריהם הנחלת דוד (על התוס').

כפי שראינו, המאירי בתירוצו השני בשם "יש מפרשים" ביאר את הדין על דרך הסברא. נביא שוב את לשונו: "ויש מפרשים הטעם שמכיון שהוא מזמן עכשיו ליתן לו המקצת אינו מתירא שלא יאריכנו מן השאר ואין כאן טעם אשתמוטי הוא דמשתמיט". אפשר להסביר את דבריו בשני אופנים. האופן הראשון הוא שנתינת המעות כעת מהווה סימן לכך שאינו מתיירא שמא המלווה לא יאריך לו זמן, וממילא היא מהווה סימן לכך שבכוונתו לכפור בשאר לעולם ולא רק להשתמט כי אילו היה משתמט היה מעדיף להשאיר גם את החצי הזה בידו, כדי לעכב את כל הפירעון (כך יוכל בפעם הבאה לתת חצי זה ולהותיר את הנותר לפעם נוספת). כלומר, הרוצה להשתמט מעיז גם לומר הילך אלא שעדיף לו לא לנהוג כך, ולכן אם אדם נהג כך מוכח שאין בכוונתו להשתמט אלא לכפור ואין אדם מעיז לכפור. האופן השני הוא שנתינת המעות מהווה סיבה לכך שאינו מתיירא שמא המלווה לא יאריך לו זמן, כי בגלל שכבר פרע מקצת המלווה לא יטרידנו, ולכן אם בכל זאת כופר בשאר ודאי בכוונתו לכפור לעולם. לפי שני האופנים המאירי בתירוץ זה הולך לפי הדרך הראשונה שהעלנו בטעם חיוב השבועה – שיש רגליים לדבר שהמודה במקצת משתמט – ולכן מנמק שבהילך אין רגליים לדבר. אולם התוס' כאן הלכו לפי הדרך השנייה וביארו שבהילך נדרשת העזה כמו בכפירה בכל ולכן פטור משבועה, אך הם לא ביארו מדוע, ויש לתת טעם בדבר.

הברכת אברהם מיישב את סברת התוס', שדרך המשתמט להשאיר חלק החוב בידו באופן שימשיך העסק ביניהם, וכך בעתיד כשיבוא לגבות כבר יודה לו על השאר, ולכן אם מסלקו לגמרי וטוען שאין עוד שום חוב אין זו דרך השתמטות, ולכן שייך טעם שבועת מודה במקצת. ודבריו מחודשים. מעבר לכך, לכאורה טעמו הולך לפי הדרך הראשונה שטעם השבועה הוא שנראה כמשתמט ולכן מחלק שבהילך אין לחשדו בהשתמטות כי אין זו דרך המשתמטים, אך אין זו דרכם של התוס'. ואולי כוונתו שאדם מעיז להשתמט כדרך המשתמטים משום שיודע שגם המלווה מבין שהוא רק משתמט, ולכן באופן של הילך הואיל ואין זו דרך המשתמטים נדרשת העזה כמו בכפירה בכל. 

ואולי יש להציע דרך נוספת בהבנת הפסיכולוגיה של בעלי הדין (על פי דרכם של התוס', שנימקו שבהילך נדרשת העזה כמו בכפירה), מדוע יותר נח לו להשתמט כאשר החוב נותר בידו מלפרוע כעת את החלק שמודה בו. ונראה שכאשר הנתבע מודה חלקית ואומר שבכוונתו לשלם בעתיד את החלק שמודה בו התובע מרגיש שהוא לא דוחהו לגמרי, אולם כאשר מיד בתחילת הדיון הוא פורע חובו או שמודה בו כאשר הוא בעין וניתן לגבייה בקלות, כאשר לאחר מכן התובע תובעו על השאר והוא כופר בכל הנותר מרגיש התובע שבעל חובו בעזות מצח כופר בכל התביעה, משום שהחלק שהודה בו כבר נסגר מיד בתחילת הדין, וכלל לא היה עליו דיון.

יש להעיר, שלכאורה התוס' אינם כשיטתם ששבועת מודה במקצת הינה גזירת הכתוב והחיוב והפטור אינו תלוי בטעמיה, כי אם כן צריך עיון מדוע מבין שלדעת רב ששת הפוטר צריך לומר שבהילך נדרשת העזה[2]. ונראה ליישב, שאף שעצם הדין אכן אינו תלוי בסברא, מכל מקום ישנה הוכחה עקיפה המכריחה לומר שלרב ששת אין אדם מעיז להודות בהילך, והיא שאילו היה מעיז נמצא שכמעט לכל מודה במקצת יש מיגו שיכול להודות בהילך, והיה עלינו לפטור משבועה את המודים במקצת. לפי זה שורש מחלוקתם לפי התוס' הוא אכן בהגדרה אם הילך מוגדר ככופר או לא, אלא שכתוצאה ממחלוקת זו נאלצו גם להיחלק אם האומר הילך מעיז או לא[3]. מכל מקום בשיטת רש"י בב"ק, שראינו בסוגיית "מודה במקצת" שלדעתו השבועה תלויה בסברא, שורש המחלוקת הוא בסברא זו, אם אדם מעיז לומר הילך.

גדרי הילך

לשון הגמרא הוא: "אין לך בידי אלא חמישים זוז והילך". רש"י (ד"ה והילך) מפרש "לא הוצאתים והם שלך בכל מקום". ומפרש ההגהות אשר"י (על סי' ה ברא"ש) שמדובר בין במלווה בין בפיקדון, ורק אם משיב את אותם המעות הווי הילך אך אם משיב מעות אחרות אין זה הילך. אולם הרשב"א (ד"ה הילך) והר"ן (ד"ה והילך) הבינו שוודאי אי אפשר להעמיד את דברי רש"י במלווה, שהרי מלווה ניתנה להוצאה ומרגע שהגיעו לידו נחשב כאילו הוציאם, ולכן אם רש"י מצריך מעות שלא הוציאם חייבים להעמיד שהילך שייך רק בפיקדון.

הרשב"א והר"ן עצמם חולקים ומביאים בשם הגאונים שאם המעות נמצאות כעת בידו בבית הדין ומזומנים להינתן נחשב הילך בין במלווה בין בפיקדון ואין הבדל אם אלו אותם המעות שקיבל או שהוציאם ואלו אחרים. ומוסיפים שבפיקדון נחשב הילך גם אם אינם מזומנים כעת בידו הואיל ובכל מקום שנמצאים נחשבים ברשות בעליהם, אולם הרשב"א מביא שהראב"ד חולק על כך וסובר שגם בפיקדון נחשב הילך רק אם נמצאים בידו כעת, וכן כתבו המגיד משנה והכסף משנה (טוען ונטען ג, טו) בדעת הרמב"ם.

הסברו של ההגהות אשר"י ברש"י אכן תמוה כפי שטענו הראשונים, שהרי מלווה להוצאה ניתנה, ודבריו זקוקים ליישוב. ונראה ליישב את רש"י על פי שיטתו ששבועת מודה במקצת אינה גזירת כתוב אלא תלויה בסברא, ולפי זה יש לומר שגם כאן אין הדבר תלוי בהגדרות ההלכתיות אם להוצאה ניתנה או לא, אלא הכל תלוי בטעם, האם בטענה כזו נדרשת העזה או לא, וכאשר אדם מודה במעות שלווה ולא השתמש בהם כלל, תחושת התובע והנתבע שלא הייתה כאן הודאה חלקית והשתמטות אלא שסכום זה מראש לא היה חלק מהדיון, וממילא טענת הנתבע נחשבת ככפירה בכל הדורשת העזה[4].

החידושי הרי"ם (ד"ה והילך, בתירוצו השני) מיישב את רש"י (על פי הבנתו של ההגה"א) באופן אחר, וכותב שרש"י סבר שפירוש הדין שמלווה להוצאה ניתנה הוא רק מצד המלווה, ששוב אינו יכול לחזור ולהתחרט מההלוואה, אולם הלווה עצמו כל עוד לא הוציאם רשאי לחזור בו מההלוואה, משום שאם מתברר לו שלא הוצרך להם על דעת כך לא לווה, וחוזרים ונעשים פיקדון בידו.

ר"י מיגש ורבנו חננאל (הובאו דבריהם בטור סי' פז) כותבים שאם נראה לדיין שהנתבע אומר הילך רק כדי להערים ולהיפטר מן השבועה אינו נפטר והדיין מחייבו שבועה, ונפסקו דבריהם בשולחן ערוך (פז, ג). אם שבועה ודין הילך תלויים בסברא הרי שדבריהם מובנים מאוד, שכן אם נראה כמערים ודאי לא שייכת הסברא לפוטרו מצד שחזקה שאינו מעיז או שאין רגליים לחושדו, ואכן כפי שנתבאר, הרמב"ן כתב בדעת ר"י מיגש ששאלת רבה היא מה הסברא שמודה במקצת חייב שבועה, ולפי זה מסתבר שהבין שהשבועה תלויה בסברא.