(כו: במשנה – כז: במשנה)

חלק א – מתי חוששים שאישה שנחבשה נבעלה?

(כבר למדנו שאישה שנשבית – חוששים שבאו אליה ואסורה לכהונה. כעת נראה לגבי אישה שנחבשה (בכלא של גויים), שזה לא סתם על ידי כנופיית שודדים אלא כלא ממוסד. אנחנו נפרש כרמב"ן גם כאן הבעיה רק לכוהנים).

א. שני מקורות בתנאים:

משנתנו – אם בגלל חוב – מותרת, אם נפשות (נידונה למוות/בעלה גנב) - אסורה.

משנה בעדויות – אישה באשקלון הורהנה (משכנה עצמה מרצון לנושים גויים בגלל חוב), והתירוה לכהונה רק כי היו עדים, כלומר לולי העדים – אסורה.

בגמרא יש כמה גרסאות בדיון על היחס בין המשנה לברייתא:

1. רב שמואל ברי"צ-רב: מחמיר על משנתנו – אם יד עכו"ם תקיפה – אסורה גם בממון.

תגובת רבא (שתי גרסאות) -

1. מקשה – במשנה בעדויות יד עכו"ם תקיפה וזה ממון, ושם אסרו בהורהנה,
   משמע שבנחבשה גם באשקלון – מותרת.

דחייה – גם בנחבשה אסורה, ופשוט זה היה המקרה שקרה שם בעדויות.

1. להפך: מוכיח משם שגם בממון אסורה באשקלון.

דחייה – אולי זה דווקא בהורהנה, אך בנחבשה מותרת.

1. רב שמואל ברי"צ-רב מקשה:

במשנתנו על ממון – מותרת, במשנה בעדויות – אסורה,
ומתרץ: ביד ישראל תקיפה – מותרת, ביד עכו"ם תקיפה – אסורה (ולא חילק בין הורהנה לנחבשה).

(כז. באמצע)

ב. הרחבה ל"על ידי נפשות" (שאז אסורה)

במשנה רש"י פירש – שהאישה עצמה נידונה למיתה (וכנראה אח"כ וויתרו לה).

בגמרא מרחיבים – גם אשה שבעלה פשע, ודיני הגויים זה שמפקירים את אשתו ומסתמא נאנסה:

                        רב – גנב,

                        לוי – רק ברוצח (כמו אשתו של בן דונאי).

            ומתי?

                        רי"ח – כבר כשהבעל נתפס

חזקיה – רק כשנגמר דינו של הבעל

(כז. במשנה)

חלק ב – מתי חוששים שאשה נבעלה בעיר שעברו בה חיילים

במשנה: עיר שנכבשה – כל הכוהנות אסורות.

(זה חידוש גדול שאוסרים גם בסוג של ספק ספיקא כזה, ואכן הגמרא נוטה למתן מאוד את החומרא של המשנה, כדלהלן).

א. קושיות:

1. קשה ממשנה בע"ז : בלשת שבאה לעיר בשעת מלחמה – כל החביות טהורות כי אין פנאי לנסך.


2. רב מרי – לנסך אין פנאי, לבעול יש.


3. רי"צ ב"א – תלוי איפה –

            תשובות:[1]

עיר בשטח אחר, עדיין לחוצים שיבואו אויבים – אין פנאי ומותרים.

כבשו עיר בשטח שלהם – רגועים ויש פנאי לנסך ולבעול – ואסורים.

1. B.קשה על עצם הדין במשנה - למה כולן אסורות?

גם אם לחיילים יש פנאי לבעול, הרי מן הסתם היו נשים שהצליחו לברוח,
אז מספק יש להתיר את כולן!

תשובה – כאן ודאי לנו שכולן נבעלו -

1. רב יהודה שמואל – מדובר שיש שמירה הדוקה מאוד וברזלים, אווזים וכלבים.


2. דעה שמביא ר' אבא בר זבידא מחמירה יותר– גם בלי שמירה הדוקה כ"כ, קשה לברוח, ולכן לא מתירים (ר"ן).


3. ר' ירמיה לוקח את זה לקצה – האם נתיר את כולן גם אם יש רק מקום אחד, או שנראה כשקר?

אך באמת לשתי הדעות אם סיכוי סביר שחלק לא נבעלו – כולן מותרות, כדלקמן.

(כז. רבע תחתון)

ב. קולא: ואכן רב אידי בר אבין – אם יש מחבוא אחד – כולן מותרות.

            (אפילו שאין סיכוי סביר שכל נשות העיר הגיעו למחבוא, ואפילו אם אין במחבוא מקום לכולן).

שאלות על זה:

לכאורה לא נתיר,

כמו שבשני שבילין כשבאו להישאל ביחד אוסרים כי נראה כשקר.

דחייה – בשני שבילין מישהו אחד ודאי טמא, כאן אין ודאי טומאה אלא רק חשש,

ולכן לא נראה כשקר.

1. ר' אשי – אם אומרת שלא התחבאה ולא נבעלה, האם נאמנת במיגו?                                                                                                                                                                                                              

לכאורה לא נאמנת,

כי זה "מיגו במקום עדים", כי יש "אנן סהדי" שנבעלה,
(כז: 1+)כפי שאביי אמר במקרה של שוכר שרצה שיאמינו לו במיגו שהלך לנהר פקוד ולא היו שם מים, מיגו שיכל לומר שלא הלך לשם.

דחייה – כאן אין אנן סהדי, אלא רק חשש, ונאמנת במיגו.

(כז: רבע עליון)

חלק ג – משנה: עד אחד נאמן להכשירה,[2] ואפילו עבד ושפחה, אך לא נאמנת על עצמה

מה לגבי השפחה שלה?

א. משנתנו מול משנה בגיטין

משנתנו – גם שפחתה נאמנת (כי כתוב שרק על עצמה אינה נאמנת, משמע ששפחתה כן),

משנה בגיטין –

בעל שנתן לאשתו גט עם תאריך בהווה, שיחול שעה אחת קודם מיתתו, אסור להתייחד ולבוא על אשתו בין תאריך הגט לבין המוות, שמא תתעבר ויוציאו לעז על הילד שאמו התעברה אחרי תאריך הגירושין כשהיתה פנויה (="גט ישן").
לכן צריכים עד שישמור עליהם, ואפשר גם שפחה, אך לא שפחתה, כי האישה לא תתבייש בפניה והיא בטוחה שהשפחה לא תספר.

תשובות:

1. רב פפא – אכן שפחתה לא נאמנת, כי נחשבת כמו האישה עצמה,
   ורק שפחת הבעל – נאמנת (וזה מה שמדויק ממשנתנו),


2. רב פפי –בשבויה שזה חשש רחוק יותר – הקלו.


3. רב אשי – במשנה בגיטין – שהשפחה צריכה רק לשתוק כדי לעזור לגבירתה – חוששים.

                        גם שפחתה נאמנת, אלא שיש הבדל בין שני המקרים:

אך במשנתנו – שכדי להכשירה צריכה "שני דברים": לשתוק + לשקר שלא נבעלה – לזה לא חוששים,

                        דוגמא לזה: (כז: באמצע)

                        בא אדם למרי בר איסק וטען שהוא אחיו ושצריך לרשת,                  מרי טען שאינו מכירו,

רב חסדא תחילה אמר לאח להביא עדים אך האח אמר שהעדים מפחדים ממרי, לכן אמר למרי להביא את העדים הנ"ל שיעידו שאינו אחיו,
ואפילו שבדרך כלל "המוציא מחברו עליו הראיה", לאנשים אלימים רב חסדא מחמיר...

והרי אולי העדים ישקרו לטובת מרי בגלל שמפחדים?

אלא שמהפחד אולי ישתקו, אך לעשות שני דברים – לשתוק + להעיד שקר – לזה לא חוששים].

לסיכום, זו מחלוקת אמוראים:

רב פפא – לא נאמנת,

רב פפי ורב אשי – נאמנת.

(כז: שליש תחתון)

ב. לימא כתנאי -

ברייתא א – כולם נאמנים להעיד להתיר שבויה, מלבד שפחתה.

            כרב פפא, ולא כרב פפי ורב אשי.

ברייתא ב – כולם נאמנים להעיד, מלבד היא עצמה. [לכאורה שפחה – כן].

            כרב פפי ורב אשי,
            אך גם כרב פפא, כי:

1. רש"י מציע - כי יוכל לומר ששפחתה נחשבת כמוה.


2. גמרא – כי מודה רב פפא במסיחה לפי תומה שנאמנת, והגמרא מביאה לזה סיפור לדוגמא.

(כז: במשנה)

ג. אגב הנ"ל – בעל אינו נאמן להעיד על אשתו שלא נאנסה (אשתו כגופו + נוגע בדבר).

[1] אנחנו מפרשים חלק זה ואת המשך הגמרא לפי ר"ת, וזה יוצא הפוך מרש"י מבחינת באיזה מצב מקלים ובאיזה מחמירים.

[2] כפי שכבר ראינו במשנה בכג:.