ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ספר אהבה
- הלכות מילה
הִלְכוֹת מִילָה | |
מִצְוַת עֲשֵׂה אַחַת, וְהִיא לָמוּל אֶת הַזְּכָרִים בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי. | מניין המצוות: לָמוּל אֶת הַזְּכָרִים - טעם המצוה הנראה: תיקון המידות בריסון התאווה וסימן לאומי של מייחדי ה' (מו"נ ג,מט). לָמוּל - לחתוך את הערלה. |
וּבֵאוּר מִצְוָה זוֹ בִּפְרָקִים אֵלּוּ. | |
פֶּרֶק רִאשׁוֹןחובת המילה וזמנה | |
החייבים למול | |
א מִילָה - מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ כָּרֵת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא..." (בראשית יז,יד). וּמִצְוָה עַל הָאָב לָמוּל אֶת בְּנוֹ וְעַל הָרַב לָמוּל אֶת כָּל עֲבָדָיו, "יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף" (שם יז,יב). עָבַר הָאָב אוֹ הָאָדוֹן וְלֹא מָל אוֹתָן - בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה וְאֵינוֹ חַיָּב כָּרֵת, שֶׁאֵין הַכָּרֵת תָּלוּי אֶלָּא בֶּעָרֵל עַצְמוֹ. וּבֵית דִּין מְצֻוִּין לָמוּל אוֹתוֹ הַבֵּן אוֹ הָעֶבֶד בִּזְמַנּוֹ, וְלֹא יַנִּיחוּ עָרֵל לֹא בְּיִשְׂרָאֵל וְלֹא בְּעַבְדֵיהֶן. | א כָּרֵת - עונש נצחי לנפש האדם, אם לא עשה תשובה, בו נמנע מן האדם עולם הבא, והוא נידון לעולמים על עברותיו החמורות (תשובה ג,ו; ח,א). רַב - אדון. יְלִיד בָּיִת - בנה של שפחה כנענית שנתעברה וילדה ברשות ישראל. מִקְנַת כֶּסֶף - עבד כנעני שנקנה על ידי ישראל, שיש לגיירו במיוחד לשם עבדות, שהוא חייב במצוות שהאישה חייבת בהן (חגיגה ב,א). |
ב אֵין מוֹלִין בְּנוֹ שֶׁלְּאָדָם שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן עָבַר וְנִמְנַע לְמוּלוֹ, שֶׁבֵּית דִּין מָלִין אוֹתוֹ בְּעַל כָּרְחוֹ. נִתְעַלֵּם מִבֵּית דִּין וְלֹא מָלוּ אוֹתוֹ - כְּשֶׁיַּגְדִּיל, הוּא חַיָּב לָמוּל אֶת עַצְמוֹ. וְכָל יוֹם וָיוֹם שֶׁיַּעֲבֹר עָלָיו מִשֶּׁיַּגְדִּיל וְלֹא יָמוּל אֶת עַצְמוֹ - הֲרֵי הוּא מְבַטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה; אֲבָל אֵינוֹ חַיָּב כָּרֵת עַד שֶׁיָּמוּת וְהוּא עָרֵל בְּמֵזִיד. | ב מוֹלִין - כמו מלין. ומצינו שימוש בשתי הצורות בספר זה. כְּשֶׁיַּגְדִּיל - כשיגדל. אֲבָל אֵינוֹ חַיָּב כָּרֵת עַד שֶׁיָּמוּת וְהוּא עָרֵל בְּמֵזִיד - אפילו מל ביומו האחרון, קיים את המצוה, ונסתלקה מעליו העברה (פה"מ שבת יט,ו). |
החייבים במילה | |
ז גֵּר שֶׁנִּכְנַס לִקְהַל יִשְׂרָאֵל - חַיָּב מִילָה תְּחִלָּה. וְאִם מָל כְּשֶׁהָיָה גּוֹי - צָרִיךְ לְהַטִּיף מִמֶּנּוּ דַּם בְּרִית כְּשֶׁיִּתְגַּיֵּר. וְכֵן קָטָן שֶׁנּוֹלַד כְּשֶׁהוּא מָהוּל - צָרִיךְ לְהַטִּיף מִמֶּנּוּ דַּם בְּרִית בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי. אַנְדְּרֹגִינֹס, וְהוּא הַיָּלוּד שֶׁיֵּשׁ לוֹ זַכְרוּת כַּזָּכָר וְנַקְבוּת כַּנְּקֵבָה - צָרִיךְ לָמוּל אוֹתוֹ בַּשְּׁמִינִי. וְכֵן יוֹצֵא דֹּפֶן וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי עֲרָלוֹת - מָלִין אֶת שְׁתֵּיהֶן בַּשְּׁמִינִי. | ז מָל כְּשֶׁהָיָה גּוֹי - שלא לשם גרות. לְהַטִּיף מִמֶּנּוּ דַּם בְּרִית - להוציא דם מן האבר. בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי - מילתם של הנזכרים בהלכה זו אינה דוחה את השבת (להלן י). אַנְדְּרֹגִינֹס - מילה יוונית: אַנְדְּרוֹ=זכר, גִּינוֹס=נקבה (לניקודה ראה ביאור ברכות ה,ז). יוֹצֵא דֹּפֶן - עובר שהוצא מרחם אמו על ידי חיתוך דופן בטנה, בניתוח קיסרי. שְׁתֵּי עֲרָלוֹת - שני כיסויים זה על זה או שני אברים. |
זמן המילה | |
ח אֵין מוֹלִין לְעוֹלָם אֶלָּא בַּיּוֹם אַחַר עֲלוֹת הַשֶּׁמֶשׁ, בֵּין בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי שֶׁהוּא זְמַנָּה, בֵּין שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ שֶׁהוּא מִתְּשִׁיעִי וָהָלְאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי" (ויקרא יב,ג) - "בַּיּוֹם" וְלֹא בַּלַּיְלָה. וְאִם מָל מִשֶּׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר - כָּשֵׁר. וְכָל הַיּוֹם כָּשֵׁר לַמִּילָה, וְאַף עַל פִּי כֵן מִצְוָה לְהַקְדִּים בִּתְחִלַּת הַיּוֹם: זְרִיזִין מַקְדִּימִין לַמִּצְווֹת. | ח עֲלוֹת הַשֶּׁמֶשׁ - כלומר הנץ החמה. שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ". וְכָל הַיּוֹם כָּשֵׁר לַמִּילָה - עד שקיעת החמה. עַמּוּד הַשַּׁחַר - ראה ביאור קריית שמע א,ט. |
מילה הדוחה שבת ויום טוב | |
ט מִילָה בִּזְמַנָּהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת; וְשֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ אֵינָהּ דּוֹחָה לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת יוֹם טוֹב; וּבֵין בִּזְמַנָּהּ וּבֵין שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ דּוֹחָה אֶת הַצָּרַעַת. כֵּיצַד? שֶׁאִם הָיְתָה בַּהֶרֶת בְּעוֹר הָעָרְלָה - חוֹתְכָהּ עִם הָעָרְלָה; אַף עַל פִּי שֶׁקְּצִיצַת נֶגַע הַצָּרַעַת בְּלֹא תַעֲשֶׂה, יָבוֹא עֲשֵׂה וְיִדְחֶה אֶת לֹא תַעֲשֶׂה. | ט דּוֹחָה אֶת הַצָּרַעַת - אדם שיש בערלתו נגע צרעת צריך למולו, אף על פי שאסור לקצוץ נגע צרעת, שנאמר: "הישמר בנגע הצרעת" (דברים כד,ח; ראה צרעת י,א ה). בַּהֶרֶת - צרעת הנראית לבנה כלובן השלג (ויקרא יג,ב; צרעת א,ב). יָבוֹא עֲשֵׂה וְיִדְחֶה אֶת לֹא תַעֲשֶׂה - תבוא מצוַת מילה, שהיא עשה, ותדחה את איסור קציצת נגע הצרעת, שהוא לא תעשה. |
יב מִי שֶׁנּוֹלַד בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, סָפֵק בַּיּוֹם סָפֵק בַּלַּיְלָה - מוֹנִין מִן הַלַּיְלָה, וְנִמּוֹל בַּתְּשִׁיעִי שֶׁהוּא סָפֵק שְׁמִינִי. וְאִם נוֹלַד עֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת - אֵינוֹ דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת, אֶלָּא נִמּוֹל בְּאֶחָד בַּשַּׁבָּת; שֶׁאֵין דּוֹחִין שַׁבָּת מִסָּפֵק. | יב בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת - "משתשקע החמה עד שייראו שלשה כוכבים בינונים... והוא ספק מן היום ספק מן הלילה, ודנין בו להחמיר בכל מקום" (שבת ה,ד). |
חולה | |
טז חוֹלֶה - אֵין מוֹלִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיַּבְרִיא. וּמוֹנִין לוֹ מֵעֵת שֶׁיְּחִי מֵחָלְיוֹ שִׁבְעַת יָמִים מֵעֵת לְעֵת, וְאַחַר כָּךְ מוֹלִין אוֹתוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁחֲלָצַתּוּ חַמָּה וְכַיּוֹצֵא בְּחֹלִי זֶה. אֲבָל אִם כָּאֲבוּ לוֹ עֵינָיו - בְּעֵת שֶׁיִּתְפַּתְּחוּ עֵינָיו וְיֵרָפְאוּ, מוֹלִין אוֹתוֹ מִיָּד. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. | טז שִׁבְעַת יָמִים מֵעֵת לְעֵת - שבע יממות שלמות, כל אחת עשרים וארבע שעות. שֶׁחֲלָצַתּוּ חַמָּה - שנחלץ ממחלה עם חום גבוה (לדעת הפוסקים בני זמננו, מעל 38°c). כָּאֲבוּ לוֹ עֵינָיו - הכוונה כנראה למי שנסגרו עפעפיו ונדבקו עקב הפרשה מעינו. שֶׁיִּתְפַּתְּחוּ עֵינָיו - שייפקחו עיניו. |
יז קָטָן שֶׁנִּמְצָא בַּשְּׁמִינִי שֶׁלּוֹ יָרֹק בְּיוֹתֵר - אֵין מוֹלִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּפֹּל בּוֹ דָּם וְיַחְזְרוּ מַרְאָיו כְּמַרְאֵה הַקְּטַנִּים הַבְּרִיאִים. וְכֵן אִם הָיָה אָדֹם בְּיוֹתֵר, כְּמִי שֶׁצְּבָעוֹ - אֵין מוֹלִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּבָּלַע בּוֹ דָּמוֹ וְיַחְזְרוּ מַרְאָיו כִּשְׁאָר קְטַנִּים, מִפְּנֵי שֶׁזֶּה חֹלִי הוּא. וְצָרִיךְ לְהִזָּהֵר בִּדְבָרִים אֵלּוּ הַרְבֵּה, וְאֵין מוֹלִין אֶלָּא יֶלֶד שֶׁאֵין בּוֹ שֵׁם חֹלִי, שֶׁסַּכָּנַת נְפָשׁוֹת דּוֹחָה אֶת הַכֹּל; וְאֶפְשָׁר לָמוּל לְאַחַר זְמַן, וְאִי אֶפְשָׁר לְהַחֲזִיר נֶפֶשׁ אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל לְעוֹלָם. | יז יָרֹק - הוא הצבע המכונה בימינו 'צהוב'. לפי תיאור המחלה בהלכה זו, נראה שהכוונה לצהבת יילודים, הנגרמת עקב הצטברות בילירובין, שלא חלפה ביום השמיני. בְּיוֹתֵר - צהבת משמעותית. לדעת פוסקי זמננו, כשהבילירובין הוא מעל 15 מ"ג אחוז. אֵין מוֹלִין אוֹתוֹ - אך אם חלפה הצהבת עד היום השמיני, יש למול אותו בזמנו. שֶׁיִּפֹּל בּוֹ דָּם - שיתחלף דמו ויופרש הבילירובין העודף באמצעות מערכות ההפרשה, ותחלוף הצהבת, ויחזור צבעו להיות ככל התינוקות הבריאים. אָדֹם בְּיוֹתֵר - מחלת עודף דם (Polycythemia), כשריכוז ההמוגלובין גבוה מדי. שֶׁצְּבָעוֹ - שצבע אותו. שֶׁיִּבָּלַע בּוֹ דָּמוֹ - שיחזור צבע עורו לגוֹנו הרגיל בעקבות ירידת רמת ההמוגלובין לרמה התקינה. חֹלִי הוּא - ויש להמתין לו מעת לעת. |
מתוך המהדורה המבוארת של מפעל משנה תורה - ספר אהבה.
שיתוף פעולה בין אתר ישיבה ומפעל משנה תורה
מפעל משנה תורה
http://www.mishnetorah.co.il
[email protected]
077-4167003
מהדיר מבאר ועורך ראשי: הרב יוחאי מקבילי
עורכי משנה: הלל גרשוני, ד"ר יחיאל קארה, הרב דביר טל, הרב רועי דובקין
(c) כל הזכויות שמורות.
הלכות מילה (12)
מפעל משנה תורה
1 - הלכות מילה א'
2 - הלכות מילה ב'
3 - הלכות מילה ג'
טען עוד
מפעל משנה תורה
מהדיר מבאר ועורך ראשי: הרב יוחאי מקבילי
עורכי משנה: הלל גרשוני, ד"ר יחיאל קארה, הרב דביר טל.
(c) כל הזכויות שמורות.
הלכות תפילין, מזוזה וספר תורה הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ט'
מתוך המהדורה המבוארת של מפעל משנה תורה
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
