בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • שבת
קטגוריה משנית
  • שבת ומועדים
  • התבוננות אמונית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מישאל מכלוף בן אסתר זצוק"ל

undefined
10 דק' קריאה 42 דק' צפיה
איסורי השבת – שמירה על גדולתה
מסכת שבת היא מסכת גדולה, וחלקה הגדול עוסק באיסור השבת, מדאורייתא ומדרבנן. עלול להיווצר מצב שבו אדם לומד את כל פרטי האיסורים בעיון ובהעמקה, אך שוכח מהו עניינה החיובי של השבת.
יש לדעת כי התורה כולה באה לרומם אותנו, לא להגביל ולצמצם אלא להיפך - להעלות אותנו למדרגות גדולות. על כן, אנו צריכים ללמוד היטב את עניינה החיובי של השבת, שממנו מתבקש הצורך להימנע מכל דבר שפוגם בגדולתה.

השבת – נתינת התוכן לכל המציאות
אומר המדרש 1 :
גניבא ורבנן. גניבא אמר משל למלך שעשה לו חופה וציירה וכיירה, ומה היתה חסרה כלה שתכנס לתוכה, כך מה היה העולם חסר שבת, רבנן אמרי משל למלך שעשו לו טבעת מה היתה חסירה חותם, כך מה היה העולם חסר שבת.

השבת היא החותמת, היא הנותנת את המשמעות והתוכן לעולם, ובלעדיה - העולם חסר את עניינו וערכו. דומה הדבר לאדם שיכין סעודת נישואין ויזמין מוזמנים, אבל אם אין כלה – אין ערך לכל מה שעשה.

השבת – מציאות של זמן מקודש
כדי לעמוד על עניינה של השבת כזמן מקודש, נבאר תחילה את עניינו של הזמן. היה מקום לחשוב שהזמן הוא כלי שאין בו תוכן עצמי, אלא משמעותו תלויה במה שיוצקים לתוכו. אולם, לא כך הוא. הזמן הינו מציאות בפני עצמה, מציאות בעלת תוכן ומשמעות. בדומה לזמן, כך גם לכל מקום יש את היחודיות שלו, את האקלים המיוחד שלו – חם, קר או לח - ואת האטמוספירה המיוחדת שלו. היחודיות אינה רק מבחינה גשמית, אלא גם מבחינה רוחנית. השינויים הפיזיים שבכל מקום ומקום אינם שינויים חיצוניים גרידא, אלא הם נובעים ממהות פנימית.

אמרו חכמים אין לך דבר שאין לו מקום, ואין לך דבר שאין לו שעה 2 . כשם שביחס למקום כותב הכוזרי 3 שלכל גידול צריך למצוא את המקום שבו הוא יצמח בצורה היותר שלמה ומתאימה, כך גם לכל זמן יש את היחודיות הרוחנית שלו, ולכל דבר יש את הזמן המתאים לו ביותר, הזמן שבו הוא יגדל ויפרח.

המדרש 4 מביא שיחה מעניינת בין רבי עקיבא לבין טורנוסרופוס הרשע:
טורנוסרופוס הרשע שאל את רבי עקיבא, אמר מה יום מיומים, אמר ליה ומה גבר מן גוברין? אמר מה אמרית לך ומה אמרת לי? אמר לו אמרת לי מה יום מיומים, מאי שנא יומא דשבתא מכל יומא, ואמרית לך ומן גבר מגוברין, מאי שנא טורנוסרופוס מכל גוברין, א"ל שרצה המלך לכבדני, א"ל אף זו שרצה הקב"ה לכבדה, א"ל מנאן את מודע לי, א"ל הרי נהר סמבטיון יוכיח שמושך אבנים כל ימות השבת, ובשבת הוא נח, א"ל לנגדא את נגיד לי, אתמהא, א"ל והרי המעלה את המת בזכורו יוכיח, שהוא עולה כל ימות השבת ובשבת אינו עולה וההוא גברא ליהוי בדק באבוהו, חד זמן צריך ובדק באבוהו וסלק כל יומא דשבתא, ובשבתא לא סלק, בחד שבתא אסקיה א"ל אבא מן דמיתת איתעבדית יהודי, אתמהא, מפני מה עלית כל ימות השבת ושבת לא עלית, א"ל כל מי שאינו משמר את השבת אצלכם ברצונו, כאן הוא משמר אותו בעל כרחו, א"ל וכי עמל יש לכם שאתם עמלים כל ימות השבת, ובשבת אתם נוחין, א"ל כל ימות השבת אנו נידונין ובשבת אנו נוחין, חזר אצל ר"ע, א"ל אם כדבריך שהקב"ה מכבד את השבת אל ישב בה רוחות, אל יוריד בה גשמים, אל יצמיח בה עשב, א"ל תיפח רוחיה דההוא גברא אמשול לך משל לשנים שהיו דרין בחצר אחת אם אין זה נותן עירוב וזה נותן עירוב, שמא מותרין לטלטל בחצר, אבל אם היה אחד דר בחצר הרי הוא מותר בכל החצר כולה אף כאן הקב"ה לפי שאין רשות אחרת עמו וכל העולם כולו שלו מותר בכל עולם כולו, ולא עוד אלא שהרי אוכלי המן מעידין עליו, שכל ימות השבת היה יורד, ובשבת לא היה יורד.

ר' עקיבא אומר לטורנסרופוס שכשם שה' בחר בו שיקבל את הגדולה יותר מאחרים, כך ה' בחר את השבת. טורנוסרופוס ביקש ראיות לגדולתה של השבת, ור' עקיבא הביא לו כמה וכמה ראיות מהמציאות. השבת נשמרת בתוך המציאות, זו לא רק מצוה התלויה במעשה שלנו, אלא מציאות קיימת "כי בו שבת ה' מכל מלאכתו" 5 , ובמצוות השבת אנחנו מצווים להידמות לריבונו של עולם. כשם שהוא שומר שבת – אף אנחנו שומרים שבת. לא רק המעשים שאנו עושים – לבישת בגדים מיוחדים ואכילת מאכלים של שבת - מביאים אותנו לחוש שהשבת היא אחרת, אלא עצם היום הוא אחר משאר ימות החול.

השבת – שורש מציאות הזמנים
לכל דבר בעולם יש מקור עליון. יש התחלה של מקומות, ויש התחלה של זמנים. ההתחלה של המקומות היא באבן השתיה שממנה הושתת העולם, וכפי שביאר הרמב"ן שהעולם נברא בצורה כזו שהיה לו שורש פנימי וממנו הוא הלך והתפשט, ועל פי זה ביאר הרמב"ן כיצד ידע שלמה מה אפשר לזרוע בכל מקום - הוא ידע כיצד אותו שורש התפשט לכל מקום. וכך גם לזמן יש התחלה, לפני תחילת הזמן לא היה היתה מציאות של זמן, היה נצח בלתי גבולי, ומתוך כך נתפרטה והתגלתה הופעת הזמן.

המקור הינו תמיד קדוש יותר מהסתעפויותיו. המקור של הופעת המקומות – אבן השתיה - הוא "קודש הקודשים", וגם המקור של הופעת הזמנים, השבת, הוא הזמן המקודש ביותר. השבת היא תחילה למקראי קודש, המקור לכל הזמנים המקודשים, ויותר מכך – היא המקור לעצם מציאות הזמן.

לכן שבת היא מעין עולם הבא. העולם הבא הוא נצח, יום שכולו שבת 6 , והשבת שמופיעה במציאות היא נקודת המפגש והחיבור של העולם עם הנצח.

ישראל, השבת והקדוש ברוך הוא
כשם שהשבת היא ראשית הזמן, כך כנסת ישראל היא ראשית כל הבריאה, כדברי חז"ל "בראשית ברא אלוקים – בשביל ישראל שנקראו ראשית" 7 , ולכן היא הבריאה היותר מקודשת. כל המציאות, כל הנבראים וכל העולם – הכל מתפשט מכנסת ישראל, שנשמתם חצובה מתחת כסא הכבוד.
אם כן, השבת היא מקור הזמנים, וישראל הם מקור הנבראים. זהו ביאור דברי המדרש 8 :
תניא רשב"י אומר אמרה שבת לפני הקב"ה ריבונו של עולם לכולם יש בן זוג ולי אין בן זוג, אמר לה הקב"ה כנסת ישראל יהיה בן זוגך. וכיון שעמדו ישראל לפני הר סיני אמר להם הקב"ה זכרו הדברים שאמרתי לשבת כנסת ישראל היא בן זוגך.

בין ישראל לבין השבת קיימת התאמה. לכל נברא יש את הזמן המתאים לו, והזמן שבו עם ישראל יכול לגלות את עניינו המיוחד - הוא השבת. כך אפשר להסביר את דברי חכמים 9 שגוי ששבת חייב מיתה: הגמרא לומדת זאת מהפסוק "יום ולילה לא ישבותו" אבל לימוד זה הוא קצת על דרך הדרש, שהרי לא מדובר בפסוק על אומות העולם; המהרש"א במקום מבאר, שכיון שהשבת היא בת הזוג של ישראל, אסור לגוי לבוא על בת זוג של אחרים.

נתבונן בדברי המדרש המובא בתוספות 10 :
שלשה מעידין זה על זה: ישראל ושבת והקדוש ברוך הוא. ישראל והקדוש ברוך הוא מעידים על השבת שהוא יום מנוחה, ישראל ושבת על הקדוש ברוך הוא שהוא אחד, הקדוש ברוך הוא ושבת על ישראל שהם יחידים באומות.

השבת וישראל מעידים על הקב"ה שהוא אחד. השבת מעידה על הקב"ה שהוא אחד "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ" – לבדו, והעדות הזו מתבצעת על ידי ישראל ששומרים את השבת, ובכך שניהם יחד מעידים על אחדותו של הקב"ה.

וכן השבת והקב"ה מעידים על ישראל שהם אחד. השבת היא יום שיש בו אחדותיות, כל המציאות בטלה כלפיה, "ימים יוצרו ולא אחד – זו השבת" 11 , כלומר - אין עוד מציאות של ימים כלפי השבת. ריבונו של עולם הוא אחד, ושניהם מעידים על ישראל שהם אחד. וכותבים התוספות שם שלכן אנו אומרים בתפילת מנחה של שבת "אתה אחד ושמך אחד", ולא מוזכרת כאן כלל השבת – שלא כמו בתפילות הערב והבוקר של השבת, בהן מוזכרת השבת בחלק המקביל של התפילה ("אתה קדשת את יום השביעי לשמך", "ישמח משה במתנת חלקו"). וזאת משום שכאשר שאומרים "אתה אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" – אנו בעצם עוסקים בעניינה של השבת. אומר המדרש 12 "ואתם עדי נאם ה' ואני אל, תני ר' שמעון בן יוחאי אם אתם עדי אני אל, אין אתם עדי כביכול איני אל". ישראל הם המעידים על ריבונו של עולם שהוא אל, והעדות הזו עיקרה בשבת.

עדות צריכה להיות עדות של ראיה והכרה ברורה, לא עדות נסיבתית המבוססת על סברות. רק ישראל יכולים להעיד על ריבונו של עולם שהוא אחד, להגיע לתפיסה המיוחדת הזו. לכאורה היה מקום לשאול: השבת היא גם זכר ליציאת מצרים, וגם זכר למעשה בראשית 13 . מצד היותה זכר ליציאת מצרים מובן מדוע היא שייכת רק לעם ישראל, אבל מצד היותה זכר למעשה בראשית - היא צריכה להיות שייכת, לכאורה, לכל הנבראים! ומדוע לא מצווים בה כל האומות מבחינה זו? התשובה היא שהשבת היא עדות על ריבונו של עולם שהוא אחד, שברא את עולמו ביחידות, ועֵד שאינו יודע את תוכן עדותו מתוך הכרה ברורה – הוא עד שקר. רק ישראל מסוגלים לתפוס את התפיסה העליונה האלוקית, רק הם מסוגלים להפשיט את תפיסת האמונה שתהיה מרוממת שריבונו של עולם הוא אחד. אתם עדי.

ויכל אלוקים ביום השביעי
כמו שביארנו, השבת היא זמן שיש בו מציאות של קדושה עליונה, מפגש עם מקור הזמנים, עִם מעין עולם הבא. השבת היא הכלה, היא הנותנת לעולם את כל התוכן שלו, כדברי המדרש שהבאנו למעלה "מה העולם היה חסר? שבת".

אור החיים מבאר את הדברים על פי הפסוק "ויכל אלוקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה", שלכאורה לא מובן מה צורך במילים "אשר עשה?" היה מספיק לכתוב "ויכל אלוקים מלאכתו ביום השביעי", שהרי בשבת עצמה לא נעשתה מלאכה! כמו כן צריך להבין מדוע נאמר שאלוקים כילה את המלאכה ביום השביעי, והרי המלאכה נסתיימה ביום השישי! 14 מבאר אור החיים, שהעולם היה רופף עד שבאה השבת, ורק אז העולם התייצב על עומדו. השבת היא קיום העולם, היא הנפש של העולם - "כי בו שבת וינפש".

אומר אור החיים "בשבת הושפע נפש החיוני לעולם לכל הנבראים", וכך ביארו חכמים מדוע המילה היא ביום השמיני - כדי שתעבור על התינוק שבת, ויהיה בו נפש. זו גם הסיבה שמביאים קרבן רק מהיום השמיני ללידתו. לפי זה, משמעות הפסוק "ויכל אלוקים ביום השביעי" היא שהמלאכה נסתיימה עם המהות המיוחדת של היום השביעי, שנתן את הקיום הרוחני לעולם. יום השביעי הינו בריאה כמו שאר הימים, הוא מלא בתוכן, והוא נתן לעולם את קיומו.

לפי זה שואל אור החיים – כיצד התקיים העולם בששת ימי בראשית, עד שנבראה השבת שנתנה לו את יכולת הקיום? והוא מדייק בפסוק "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ" שה' נתן כוח לעולם שיתקיים ששה ימים, ואחר כך - וינפש, השבת היא המקיימת את העולם לששת הימים הבאים, וכך כל שבת ושבת.

ולכן אומרים חכמים "כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית" 15 – איך על ידי אמירת הקידוש נעשה אדם שותף למעשה בראשית? כי השבת היא המקיימת את המציאות, ולא רק מציאות השבת הפנימית אלא שמירתה בפועל – השבת בהתגלותה - היא הנותנת חיות למציאות. עד בריאת העולם, התקיים העולם על ידי אדם ונוח ושאר גדולי העולם ששמרו את השבת, כי השבת מקיימת את העולם על ידי הופעתה בפועל, ולא רק במציאותה הפנימית.

כאשר אנחנו מתבוננים לפי המבט הזה, יהיו המדרשים שהביאו חז"ל בגמרא 16 על השבת מובנים מאוד.

שבת ועבודה זרה
"אמר ר' חייא אמר ר' יוחנן, כל המשמר שבת כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלים לו". דור אנוש הוא הדור שהמציא את העבודה זרה 17 , ואף על פי כן מי שעובד עבודה זרה כמותם, אך שומר את השבת - מוחלים לו. היאך יתכן הדבר? משמעות עבודה זרה היא התחברות לכוח מסויים במציאות. חיבור כזה יתכן גם למאמינים בקב"ה, ואכן התורה אסרה גם על המאמינים לעבוד עבודה זרה, וחלק גדול מעובדי העבודה זרה באמת האמינו בקב"ה, אלא שחשבו שאם יעבדו לכוח מסויים הדבר יתן להם תועלת, וזה לא סתר להם את האמונה. עניינה של השבת הוא עדות על ריבונו של עולם שהוא הבורא את עולמו, ולכן כאשר אדם משמר שבת כהלכתו ומכיר בעובדה שהקב"ה ברא את עולמו, מתבטלת המשמעות של המעשה החמור שעשה. האדם נמצא למעשה בסתירה פנימית, באמת הוא מאמין בכך שהקב"ה הוא יחיד בעולמו, ולכן החטא החיצוני מחול.

נחלה בלי מיצרים
"כל המשמר את השבת נותנים לו נחלה בלא מצרים" – השבת היא מקור כל המציאות, היא ה'מעין עולם הבא', היא בלתי גבולית, היא נוגעת בפסגה היותר עליונה של הזמנים, ופוגשת את הנצח שמעל הזמנים. כל מי שמתקשר עם הקדושה העליונה הזו - נשפע עליו שפע בלתי גבולי, כי הוא מקושר עם הבלתי גבולי. הוא ניצול משעבוד גלויות, ונותנים לו משאלות ליבו (כדברי הגמרא שם), כי שמירת שבת היא התעלות לשורש הפנימי של כל המציאות.

כמה אנו צריכים להתאמץ שהתוכן של עניינה של השבת ימלא אותנו, ולא ניהפך לשומרי שבת בבחינת 'מצוות אנשים מלומדה', שבה נזהרים מכל איסור, אך לא חיים את התוכן החיובי העליון המקודש של השבת. כשחיים מתוך הבנת גדולתה של השבת - כל היחס אליה משתנה. זריזים להיכנס לשבת, מאחרים לצאת מהשבת, מתלמאים ברוממות רוח רוחנית, כל התפילות והמעשים הם בעלי ערך עצום.

פעם הראה לי מישהו שלימוד שאדם לומד בשבת שווה פי אלף מלימוד ביום חול. איני יודע אם מספרים אלו מדוייקים, אולי הם רק לסבר את האוזן – שהרי מדובר כאן בגבול לעומת הבלתי גבולי. ועל כך יש צורך בעבודה מתמשכת, יחד עם הלימוד שאנו לומדים על השבת ועל איסור המלאכות – להתרומם כך שהשבת שלנו תהיה שבת אחרת, יום מקודש ויום עליון, הלב והנשמה של כל השבוע, הנפש של העולם הנפש של הזמנים, והנפש של כל מציאות הופעת החיים הישראלית.

שבת וגאולה
עוד אמרו חז"ל שם "אמר ר' יוחנן משום רשב"י אלמלי משמרים ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים, שנאמר 'כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי' וכתיב בתריה "והביאותים אל הר קדשי". לא מדובר כאן בעניין חיצוני – שכר על כך שישראל יקיימו מצוה כה גדולה, אלא הדברים תואמים באופן פנימי. שמירת השבת היא בעצם גאולת העולם - לצאת מהצמצומים ומהמגבלות. איסורי המלאכה אינן מגבלות, להיפך - המלאכות הן המשעבדות אותנו. איסורי המלאכה משחררים אותנו מכל פעולה מצומצמת אנושית ומגושמת, בשבת אנחנו מתעלים מכל הצמצומים ויוצאים למרחבים, וכך אנו זוכים לנחלה בלי מצרים.

זהו עניינה של השבת, החופש מעול העבודה, מהצמצום שיש במלאכה שהיא מעשה אנושי מוגבל. בכל השבוע האדם עובד ועומל, אבל בשבת נשפע שפע אלוקי, והאדם לא צריך להתערב ולעזור, אל לו להפריע לקב"ה להשפיע את השפע, וכל המוסיף גורע. "ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו" – הברכה והקדושה שמופיעה בעולם הם עניינה של השבת, ומה שמוטל על ישראל לעשות הוא לספוג ולקבל את קדושת השבת.

אנו באים לעסוק במסכת שבת, וגדול תלמוד יותר מהמעשה – הלימוד על עניינה של השבת הוא השורש לכל המעשים ולמימוש בפועל שיבוא אחר כך. על כן, כשנעסוק במסכת - נעסוק בכל הפרטים מתוך ההכרה בגדולתה של השבת, שהיא חופש וגאולה – ואנו אכן קרובים, רואים שה' התחיל לגאול את ישראל. אמנם יש גם כמה עיכובים, ואין כל ספק שגדול תלמוד שמביא את הגאולה, וגדול תלמוד של מסכת שבת שמביא את הגאולה. יהי רצון שבימים אלו שבהם אנו מצפים להדוף את כל המעצורים לגאולה, יהיה לימוד מסכת שבת חלק ממהלך זה.


^ 1 בראשית רבה, אות י'.
^ 2 אבות ד, ג.
^ 3 מאמר שני, י-יב.
^ 4 בראשית רבה פרשת י"א.
^ 5 בראשית ב, ג.
^ 6 סנהדרין צז ע"א.
^ 7 מדרש תנחומא בראשית, ג'.
^ 8 בראשית רבה פרשה י"א.
^ 9 סנהדרין נח ע"ב.
^ 10 חגיגה ג ע"ב.
^ 11 דברים רבה י"ח.
^ 12 ילקוט שמעוני יתרו, רמז רע"א.
^ 13 בעשרת הדברות שבספר שמות כ, י"כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ... על כן בירך ה' את יום השבת ויקדשהו", ובעשרת הדברות שבספר דברים ה, יד "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים... על כן ציוך ה' אלוקיך לעשות את יום השבת". וכבר האריכו המפרשים במקום בביאור שני הטעמים והיחס ביניהם.
^ 14 על השאלה האחרונה עמדו חכמים ואמרו כמה פירושים, וכמו שמביא רש"י שרק ריבונו של עולם יכול לכוון את השעה ולסיים את המלאכה בדיוק עם כניסת היום השביעי. אור החיים מוסיף בדבריו ביאור נוסף.
^ 15 שבת קיט ע"ב.
^ 16 שבת קיח ע"ב.
^ 17 ראה בראשית ד, כו "אז הוחל לקרוא בשם ה'" ורש"י שם.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il