ישיבה בית המדרש
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא בתרא
- משפחה חברה ומדינה
- דיני ממונות וצדקה
- יסודות בדיני ממונות
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
יוסף בן שמחה
בגמרא בבא בתרא 1 ה ע"א מובאת מחלוקת אמוראים: "אמר ריש לקיש הקובע זמן לחבירו ואמר לו פרעתיך בתוך זמני אינו נאמן, ולואי שיפרע בזמנו. אביי ורבא דאמרי תרוויהו עביד איניש דפרע בגו זימניה, זימנין דמתרמו ליה זוזי אמר איזיל אפרעיה כי היכי דלא ליטרדן". לדעת אביי ורבא לווה נאמן לומר שפרע תוך זמנו, אך לדעת ריש לקיש יש חזקה שאנשים אינם פורעים תוך הזמן, ולכן אינו נאמן.
הוצאת ממון על פי חזקה
ויש להבין - איך אפשר להוציא ממון על פי חזקה? נקדים:
בפרק המוכר פירות 2 מובא מקרה שבו אדם מכר שור לחבירו, והשור נמצא נגחן, ועתה תובע הקונה לבטל את המקח, שכן אי אפשר לחרוש עם שור נגחן. לדעת רב הרי זה מקח טעות, ולדעת שמואל יכול המוכר לומר לו "לשחיטה מכרתיו לך". למסקנת הגמרא, מדובר באופן שרוב האנשים קונים לחרישה, ומיעוט לשחיטה. לדעת רב הולכים בממון אחרי הרוב, ולכן טענת הקונה שקנה את השור לחרישה - קבילה. לדעת שמואל - אמנם רוב מהווה הוכחה, ולכן הוא מועיל בדיני איסורים, אך כדי להוציא ממוחזק צריך הוכחות יותר חזקות.
וכיון שנפסק כשמואל עולה השאלה - איך אפשר להוציא מהלווה כסף על סמך החזקה?
אפשר ליישב שמקרה זה שונה, שכן כאן ודאי היתה הלוואה, ודאי שהיה מצב שהלווה היה חייב כסף, והשאלה היא מצב זה התבטל - בהלכה מכונה הדבר "חזקת חיוב". כיון שיש למלוה חזקת חיוב, אפשר להוציא את הממון על ידי רוב. וכך היא שיטת תוספות ובעה"מ בכתובות.
דין המוציא מחבירו עליו הראיה
אולם אפשר לומר בדרך אחרת. הגמרא בבבא קמא 3 דנה במקור דין המוציא מחבירו עליו הראיה, ומציעה בתחילה לומר שהמקור הוא הפסוק "מי בעל דברים יגש אלי" - יגיש ראיה. ושואלת הגמרא - לשם מה יש צורך בפסוק? הרי זו סברא פשוטה, מי שכואב לו - הוא זה שהולך לרופא!
מהי הסברא שאומרת הגמרא? פשוט שאין כוונתה שיש סברא שהמוחזק צודק: הן מצד המשל שמביאה הגמרא, שאינו מתאים אם נבין כך, והן מצד שאנו רואים שהגמרא משתמשת בכלל זה במקרים בהם ברור שאין שום ראיה. למשל, בספק בכור 4 : אדם קנה בהמה מגוי וילדה, ואינו יודע אם זוהי הלידה הראשונה. אם כן, הריהו חייב להביא את הבכור לכהן. הגמרא אומרת שכיון שהישראל הוא המוחזק - הוולד נשאר אצלו, וברור שהמוחזקות אינה מהווה שום הוכחה לשאלה האם הוולד הוא בכור. ועוד, הגמרא עצמה אומרת בהמשך שהבכור אסור בגיזה ועבודה כדין בכור- "לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך", מטעם ספק דאורייתא לחומרא. אם היה המושג המוציא מחבירו עליו הראיה מושג של הוכחה, הרי גם באיסורים סומכים על הוכחות! אלא, הסברא היא שכך צריכה להיות הנהגת העולם : אי אפשר להוציא מיד מי שמחזיק כשאין ראיות.
דוגמא נוספת 5 - שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצידה, ולא ידוע אם הנגיחה גרמה להפלה, ואז בעל השור חייב לשלם גם על העובר חצי נזק, או שהפילה לפני כן. לדעת סומכוס חל כאן הכלל "ממון המוטל בספק חולקים", ובעל השור משלם רבע, ואילו לפי לרבנן אומרים 'המוציא מחבירו עליו הראיה', ופטור לגמרי. גם כאן, ברור שהמוחזקות אינה מהווה שום ראיה.
אולם, כלל זה נאמר רק במקום שבו יש ספק. כל מי שרואה בהמה יולדת - מסתפק האם זהו הוולד הראשון. כיון שכך ניתן לומר שזהו ספק אמיתי, גם בלי טענות בעלי הדין. לעומת זאת, כשלא מתעורר שום ספק - לא תועיל המוחזקות. למשל, מבואר בפוסקים שלווה שטוען שהמלוה מחל לו על החוב - אינו נאמן. למרות שיש מיעוט שמוחלים, אין לנו שום סיבה להסתפק בכך.
ומעתה יש לומר שהוא הדין לגבי טענת 'פרעתיך תוך זמני': כאשר אנו רואים מצב של הלוואה שלא הגיע זמנה, אין שום סיבה שיתעורר בליבנו ספק אם הלווה שילם.
דוגמא נוספת לעיקרון זה היא המקרה הידוע בשם "נסכא דר' אבא" 6 . אם אדם חטף חפץ מחבירו וטוען שהוא שלו, ויש עדים שראו את מעשה החטיפה - אינו נאמן, ורק אם אין שום עדים על החטיפה הוא נאמן, שאם היה רוצה לשקר היה אומר שכלל לא חטף. מדוע לא נאמר שהחוטף יזכה בחפץ מצד הכלל 'המוציא מחבירו עליו הראיה', שהרי עכשיו הוא המוחזק? וכי לא קורה שאדם מפקיד אצל חבירו חפץ? התשובה על פי אותו כלל, כשאנו רואים מעשה חטיפה לא עולה בליבנו שום ספק שמא החפץ של החוטף.
יש להדגיש: גם בספק שאינו שקול אומרים המע"ה, כגון המקרה שבו פתחנו, של הקונה שור. כיון שדידוע שיש קונים לחרישה ויש קונים לשחיטה, כשאני רואה יהודי שקנה שור עולה בליבי ספק - הוא איכר או קצב? יש לספק זה בסיס במציאות - מעשה הקנייה. רק כאשר אדם מחדש מעצמו דבר חדש, דבר שאיננו רואים לו כל בסיס - הרי לא נוצר ספק.
דין 'חזקה כל מה שתחת יד אדם שלו'
עסקנו עד כאן במוחזקות שאינה מבוססת על ראיה, אך בגמרא מצאנו מקרה שדרושה בו הוכחה, וגם המוחזקות מועילה בו מטעם שמהווה הוכחה. אם יש לאדם עדים שחפץ מסויים היה ודאי שלו (עדי 'מרא קמא'), ואדם אחר מחזיק בחפץ וטוען שקנה ממנו - אומרת הגמרא שאין המחזיק נאמן, שיתכן שהוא שאל או שכר את החפץ. רק בחפץ שאין רגילים להשאיל ולהשכיר אותו המחזיק נאמן, שכן שם יש הוכחה - אם לא קנאו, איך הגיע החפץ לידו? ועוד מבואר בגמרא 7 שגם לאומן או לבנו של אומן המוחזקות אינה מועילה - שהרי יתכן שקיבלו את החפץ משום אומנותם, שיעשו בו תיקון כלשהו וכיו"ב, או משום אומנותו של אביהם. וכן לאדם שידוע שהוא גזלן או לבן גזלן, אין המוחזקות מועילה מאותה הסיבה, שאין היא מהווה ראיה. וכן כשאדם תופס עיזים אין המוחזקות מועילה לו, שכיון שעיזים דרכם לשוטט בדרך הרי יתכן שמצאם בדרך ולקחם 8 .
במקרים אלו המוחזק אינו זוכה ללא הוכחה, והסיבה כפי שנתבאר - מוחזקות מועילה רק כשיש ספק. כאשר יש לאדם עדים שהחפץ היה שלו, לא עולה בליבנו שום ספק שמא הוא מכר את החפץ, ולכן המוחזקות אינה מועילה.
הגמרא 9 אומרת שאדם קוטף מפירותיו של פלוני, אין בית הדין מונעים אותו מכך, משום שיש חזקה "לא חציף איניש למיגדר פיריה דלאו דיליה" - אם הוא לא היה מקבל רשות מהבעלים, הוא לא היה מעיז לעשות זאת. ושואלים התוספות 10 , לשם מה יש צורך בחזקה? גם בלעדיה יהיה נאמן, שהרי הוא תופס בפירות? ותירצו שהחזקה נצרכת למקרה שהקוטף הניח את הפירות ברשות שאינה שלו, כך שאינו מוחזק.
ולכאורה תשובתם אינה מובנת, הרי במקרה זה יש לפירות מרא קמא - הבעלים, ואם כן המוחזקות מועילה לא מצד עצם התפיסה אלא משום שהיא מהווה ראיה 'חזקה כל מה שתחת יד אדם שלו' - ואם כן איזו משמעות יש לכך שהניח את הפירות ברשות אחרת? הראיה במקומה עומדת! מכח שאלה זו מבאר הגרנ"ט, שהוכחה זו שבמוחזקות אינה הוכחה ודאית, אלא בכוחה רק ליצור ספק. וכיון שנוצר ספק, אנו חוזרים לכלל הרגיל שזוכה המוחזק. וממילא אם אינו מוחזק - לא יזכה.
נראה להוסיף על דבריו, שיש עוד מקומות שחייבים להתבאר כך. כאשר אדם לווה כסף, אפשר לגבות ממנו משתי סיבות: הראשונה היא 'פריעת בעל חוב מצוה', והשניה - קרקעותיו השתעבדו לפרעון החוב. אולם, אם הלווה מת והמלוה רוצה לגבות מהיתומים, כבר לא שייך לומר לגביהם 'פריעת בעל חוב מצווה', שהרי מצוות אינן עוברות בירושה, וניתן לגבות רק מהקרקעות, מכח שעבוד הנכסים.
בגמרא בכתובות 11 מסופר על אדם שהיה חייב כסף לרועה ומת. הרועה רצה לגבות מהפרות שהוא רועה, ואומרת הגמרא שאם הוא תפס אותן בחיי הלווה, הרי הם נחשבות משכון ויכול לקחתם. וכן מובא סיפור על לאדם שהיה חייב כסף לאשה והפקיד אצלה שטרות, והאשה אומרת שתפסתם מחיים. ואומרת הגמרא שעליה להביא ראיה לכך, אם ידוע שבא לתובעם תפיסתה מועילה. ואם אין ראיה שהתכוונה לתפוס לשם משכון, אין תפיסתה מועילה. ושואלים שם הראשונים, מדוע האשה אינה נאמנת משום שאם היתה רוצה לשקר - היתה אומרת שפשוט קנתה את השטרות?
ועונים הרי"ף והתוספות, שבשטרות אדם אינו נאמן לומר שקנה, משום ששטר אינו נקנה אלא על ידי שטר אחר, כמבואר בגמרא.
הראב"ד תמה על תשובה זו, אמת שקניין השטרות הוא רק על ידי שטר, אבל סוף סוף העובדה שהיא תופסת בשטרות תהיה ראיה לכך שקנתה כדין, על ידי שטר!
הרמב"ן מתרץ את הרי"ף, והוא מבאר: מהו ההיגיון ששטר נקנה רק בשטר, ולא במשיכה? בדרך כלל, משיכה קונה כי בכך האדם מעביר אליו את גוף הדבר אותו הוא רוצה לקנות. אך בשטר הרי אינו רוצה לקנות את הנייר, אלא את החוב! וזאת אפשר רק שטר אחר המתייחס לחוב, שבו כתוב בו שהוא קונה אותו. ומעתה, אומר הרמב"ן, אותו היגיון אומר שאין גם מוחזקות. שהרי אינו מחזיק את החוב עצמו!
ועדיין אפשר לשאול על דבריו: אמנם אם היינו עוסקים במוחזק מהסוג הראשון, שאינו מהווה ראיה, סברתו של הרמב"ן מובנת, שכיון שאינו מוחזק לא שייך לומר ''המוציא מחבירו עליו הראיה'. אבל שם הרי עוסקים במוחזקות של ראיה, ומה איכפת לנו אם האשה תופסת ממש את החוב! העובדה שהשטר בידה מוכיחה שהיא קנתה את החוב, שהרי ודאי שאף אחד לא ימכור נייר של שטר בתור נייר!
והתשובה היא על פי מה שנתבאר, שגם לתפיסה של ראיה צריך מוחזקות.
תפיסה אחרי שנולד הספק
ביארנו שמוחזקות יכולה להועיל גם ללא ראיה, אלא מכללי הספיקות, אולם, יש להדגיש שאחרי שנולד הספק וחל הכלל 'המוציא מחבירו עליו הראיה', לא תועיל תפיסה. למרות שהמוחזקות הראשונית הועילה מכללי הספיקות, לאחר שחל דין המוציא מחבירו עליו הראיה הרי זה כאילו ידוע באופן ודאי שהחפץ שייך למחזיק.
הראיה הברורה לכך היא מהגמרא הנ"ל על ספק בכור. בגמרא שם מובאת הלכה "עשירי ודאי ולא עשירי ספק", כלומר כדי להתחייב במעשר בהמה צריך ודאות שהבהמה אינה קדושה כבר. ואומרת הגמרא, שאם יש לישראל ספק בכור, הרי זה נחשב שהוא שלו באופן ודאי, משום שתפיסה אינה מועילה, והוא חייב במעשר בהמה. אמנם ההלכה שתפיסה מהישראל אינה מועילה מיוסדת על ספק, אבל אחרי שנקבעה היא הופכת את הדבר לודאי.
ולכאורה קשה על כך מדברי הגמרא בכתובות. הגמרא בכתובות 12 עוסקת בשטר חוב שעליו חתומים שני עדים כדין, אלא ששני עדים אחרים טוענים שהעדים החתומים הם עדים פסולים. הגמרא אומרת שמצב זה נחשב 'תרי מול תרי', ולא ניתן להוציא מהלווה, אך גם לא קורעים את השטר. ומבאר רש"י שהמשמעות שלא קורעים את השטר היא שאם המלוה תפס את חובו - תפיסתו מועילה. ומבארים שם התוספות, שלמרות שבדרך כלל תפיסה אחרי שנולד הספק אינה מועילה, כאשר התופס טוען טענת ברי - תפיסתו מועילה.
ולפי הברינו קשה, הרי לאחר שנולד הספק המצב נחשב מצב ודאי, ופשוט שממצב ודאי לא תועיל תפיסה, גם אם טענת התופס היא טענת ברי, וכפי שראינו לעיל בדין 'נסכא דר' אבא'!
ויש לבאר, שרק כאשר אף אחד מהצדדים אינו יודע מהי האמת, כמו בספק בכור, או בשור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצידה - אנו אומרים שהמצב נהפך להיות ודאי. אולם, כשיש מלוה שצועק שהוא יודע את האמת, אין ביכולת בית הדין להכריע ללא ראיות.
^ 1 ה ע"א.
^ 2 בבא בתרא צ"ב ע"א.
^ 3 מו ע"ב.
^ 4 בבא מציעא ו ע"ב.
^ 5 בבא קמא מ"ו ע"ב.
^ 6 בבא בתרא לג ע"ב.
^ 7 בבא בתרא מ"ז ע"א.
^ 8 שם לו ע"א.
^ 9 בבא בתרא לג ע"ב.
^ 10 ד"ה ואי טעין.
^ 11 פה ע"א.
^ 12 כ ע"א.
^ 2 בבא בתרא צ"ב ע"א.
^ 3 מו ע"ב.
^ 4 בבא מציעא ו ע"ב.
^ 5 בבא קמא מ"ו ע"ב.
^ 6 בבא בתרא לג ע"ב.
^ 7 בבא בתרא מ"ז ע"א.
^ 8 שם לו ע"א.
^ 9 בבא בתרא לג ע"ב.
^ 10 ד"ה ואי טעין.
^ 11 פה ע"א.
^ 12 כ ע"א.
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר

מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.

נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.

שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.

שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.

אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.

יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.

אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.

נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.

עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.

עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.

נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.

רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו

פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.

תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.










