ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- שבועות
- הכנה לחג השבועות
- הלכה מחשבה ומוסר
- תורה ולימודה
- מצוות לימוד תורה
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
מרדכי בן ברוך ז"ל
"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים" – מאמר זה זכור לנו מליל הסדר, אבל המדרש אומר מאמר נוסף, מוכר פחות: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו קיבל תורה מסיני" 1 . אולי המאמר הזה פחות ידוע כי בעצם בכל יום ויום יהיו בעיניכם כחדשים, לא רק פעם בשנה. קרבים אנו למעמד הר סיני, ואומרים בשם הרבי מקוצק שאמנם מתן תורה היה פעם אחת, אבל קבלת התורה יכולה להיות וצריכה להיות בכל יום ובכל שעה.
האם מי שניעור בלילה מברך ברכות התורה?
מזה כמה מאות שנה נוהגים ישראל להיות נעורים בליל שבועות כל הלילה. מנהג זה הוא מנהג ותיקין שנהגו מאז ומתמיד, והשל"ה תיקן לפני כארבע מאות שנה לומר 'תיקון ליל שבועות'. כמעט בכל מקום נוהגים ישראל להיות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ולהיות נעורים כל הלילה, ואז מתעוררת השאלה האם בבוקר מברכים מברכים ברכת התורה.
שאלה זו נפתחת בדברי השולחן ערוך 2 :
"שינת קבע ביום, על מטתו, הוי הפסק. ויש אומרים דלא הוי הפסק, וכן נהגו".
הדעה הראשונה בשולחן ערוך היא דעת הרא"ש , שהישן שנת קבע על מיטתו ביום חוזר ומברך כשניעור, כי יש כאן הפסק גמור. והדעה השניה היא דעת רבינו תם , שסובר שאין הדבר תלוי בהפסק, אלא זו ברכה שמברכים בכל יום ויום, כמו ברכות השחר שמברכים כל יום. וכבר העיר המגן אברהם שגם דין הניעור בלילה תלוי במחלוקת זו, לפי הרא"ש שההפסק גורם את הברכה אז מי שניעור בלילה לא יברך, ולפי רבינו תם שהיום גורם – מברך, למרות שלא ישן. וכיון שכותב המחבר שנוהגים שהישן שנת קבע בצהרים אינו מברך, היה נגזר מכך שהניעור בלילה - כן יברך, וכן מנהג הספרדים. אולם לדעת רבים מהפוסקים לא יברך מטעם ספק ברכות להקל. ונרחיב מעט בדבר.
נחלקו הפוסקים האם בברכות התורה אומרים את הכלל 'ספק ברכות להקל', והדבר תלוי בשאלה האם חובת ברכות אלו היא מהתורה או מדרבנן, שאם היא מהתורה לא מקלים בספק, וכן דעת הביאור הלכה, ואם היא מדרבנן – מקלים. פוסקים רבים כתבו שהניעור בלילה לא יברך, אבל ישמע מאדם אחר שחייב בברכה ויצא ידי חובה. ובמקום שכולם היו ניעורים ולא ניתן למצוא מי שמברך, נחלקו הפוסקים. לדעת המגן אברהם (וכן כתב המשנה ברורה) יצאו ידי חובה בברכות קריאת שמע, כדברי הגמרא בברכות 3 שמי שלא בירך ברכות התורה ובירך ברכות קריאת שמע – שוב לא יברך ברכות התורה "שכבר נפטר באהבה רבה". אולם רבים מהפוסקים נוקטים שבשעת הדחק כגון זו אפשר לברך בבוקר, וכן פוסק המהר"ם שי"ק.
ר' עקיבא איגר כותב הברקה גאונית ופשוטה, שמי שישן בערב החג אחר הצהרים ולא בירך כשקם בשנתו (כפי שפסק השו"ע שלא יברך), הוא יכול לברך ממה נפשך, לפי שיטת הרא"ש הריהו חייב כבר מאתמול ולפי רבינו תם מהבוקר, שהרי יש כאן גם הפסק וגם יום חדש. זו הלכה פשוטה שלא נראה שיש מי שיפקפק בה.
האם מי שאינו נוהג לברך בעצמו יכול לצאת ידי חובה ממי שנוהג לברך?
במהלך השיעור התעורר דיון בין הרב לשומעים, האם אשכנזי יכול לצאת ידי חובה מספרדי שנוהג לברך אם ניעור כל הלילה. מצד אחד יש מקום לומר שאין זה פיתרון טוב, כי הרי לשיטת מי שאינו מברך – גם הספרדי אינו צריך לברך, וממילא מה שהוא מברך אינו ברכה של מצוה (ואף שגם מי שיצא ידי חובת ברכה יכול להוציא אחרים, הברכה צריכה להיות ברכה של מצוה, ואם לשיטת השומע הברכה אינה כדין - אין הוא יכול לצאת על ידי המברך). ודאי שמי שמברך יש לו על מי לסמוך, אבל לא ברור שאפשר לצאת ידי חובה על ידי זה, הרי על הצד שהשומע פטור גם המברך פטור. אולם ניתן לומר שאפשר לצאת ידי חובה באופן זה, כי גם לשיטת מי שאינו מברך יתכן שהוא עצמו חייב והוא רק חושש לספק ברכות, והספרדי אינו חושש לכך. וכן נראה 4 .
ראיה ממשה רבינו?
בשו"ת 'השיב משה' (חי לפני מאה שנה והיה מגדולי וגאוני ישראל, ממנהיגי החסידות בדורו) כתב 5 שיש לו ראיה לשיטת רבינו תם שברכות התורה תלויות בימים, וכתב על ראיה זו "וזה לדעתי ראיה חלוטה גמורה ופסוקה שאין להרהר אחריה". וראייתו ממשה רבינו, שממנו למדנו ברכות התורה כדברי הגמרא בברכות 6 : אמר רב יהודה מנין לברכת התורה לפניה מן התורה שנאמר כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלהינו", והיינו שכאשר משה רבינו בא ללמוד תורה הוא בירך ברכות התורה יחד עם כל ישראל. והנה אומרת הגמרא 7 שדוד המלך מעולם לא ישן שינת קבע, ומניח בעל ה'השיב משה' הנחה שהיא נכונה ומקובלת לחלוטין, שמשה רבינו הריהו כולל את כל המעלות שמצאנו בגדולי האומה, שהרי הוא אב האומה, ואין מידת חסידות שהיתה נעדרת ממשה רבינו. וכיון שכך ברור שגם משה לא ישן שנת קבע מעולם, וכיצד הוא בירך את ברכות התורה אחרי שכבר בירך פעם אחת, לפי הרא"ש שאין מברכים אלא לאחר הפסק? מכאן כותב ה'השיב משה' ראיה לשיטת רבינו תם שאין הברכה תלויה בהפסק, אלא בימים.
ואני אומר על כך, שאם מי האחרונים כותב שיש "ראיה ברורה וחלוטה שאין להרהר אחריה" – ודאי שיש להרהר אחריה, כי לא יתכן שמי מהאחרונים ידחה שיטת ראשונים מכל וכל.
ועוד, לדעתי אפילו תחילת ראיה אין כאן, ומצוה להרהר אחרי ראיה זו. רש"י על הגמרא פירש כך את הלימוד ממשה רבינו:
"כשבא משה לפתוח בדברי שירה אמר להם לישראל אני אברך תחלה, ואתם ענו אחרי אמן, כי שם ה' אקרא בברכה, אתם - הבו גודל לאלהינו באמן, הכי מפרשי לה במסכת יומא (לז ע"א)".
מבואר מדברי רש"י שמשה רבינו לא בירך בשביל עצמו, אלא כדי להוציא אחרים ידי חובה, והדבר אפשרי שהרי גם מי שכבר בירך יכול להוציא אחרים. זו התשובה הפשוטה ביותר לראיית ה'השיב משה'.
וניתן לפקפק פקפוקים נוספים בראיה זו: הרבה פוסקים אומרים שבשבת דוד המלך כן ישן. ואני גם מרגיש שאולי הסיבה שדוד המלך לא ישן שינת קבע היא ששינה היא אחד מששים במיתה, ובשינה יש רוח טומאה ששורה על האדם, אבל משה רבינו – דוקא בגלל שהיה משה רבינו – לא היה צריך לחשוש לכך. כעין זה אנו מוצאים ביחס לשינה בראש השנה, שאומרת הגמרא שאין לישן בראש השנה כי מי שישן בראש השנה מזלו רדום, ורבים שואלים מהאר"י שכן ישן, והתשובה לכך היא שאין ללמוד ממנו, שכן הוא תיקן תיקונים גדולים בשנתו 8 .
ברכת התורה – ברכת המצוות או ברכת השבח?
הויכוח היסודי שלי עם בעל ה'השיב משה' אינו רק ביחס לראיה עצמה, אלא גם בכך שלדעתי מן התורה כולם מודים שיש לברך כל אימת שלומד. בספר 'ישועת יעקב' כותב המחבר ששורש מחלוקת הרא"ש ורבינו תם היא מהי מהות ברכת התורה, האם היא ברכת המצות, כמו שמברכים על טלית ותפילין, או שהיא ברכת השבח - הלל והודאה על שבחר בנו מכל העמים. הרא"ש נוקט שמדובר בברכה על המצווה, ולכן כמו בכל שאר הברכות - כאשר יש הפסק חוזר ומברך, ורבינו תם סובר שזו ברכת השבח, כמו ברכות השחר, ואז אין הברכה תלויה בהפסקות. אבל לי נראה שמהתורה למדנו ברכות התורה ממשה רבינו, והגדרת המצוה היא כמו אצל משה רבינו– לברך על התלמוד. מחלוקת הראשונים היא מהי תקנת אנשי כנסת הגדולה, שבאו לתקן מטבע ודפוס לכל הברכות והתפילות. לדעת רבינו תם, כיון שאדם מצווה ללמוד כל היום – כדברי הפסוק "והגית בו יומם ולילה" - ממילא ברכה זו פוטרת מבוקר עד בוקר, אבל לדעת הרא"ש השאירו את הברכה על מתכונתה שמברך על תלמודו. ולשיטתי אין להוכיח שנחלקו הראשונים בשורש הברכה ובהגדרתה הבסיסית, האם היא ברכת המצוות או ברכת השבח.
ולפי דברי, אין להביא כלל ראיה למחלוקת הראשונים ממשה רבינו, כי בזמנו, לפני תקנת אנשי כנסת הגדולה, ודאי שהמצוה היתה לברך על התלמוד.
ולגוף השאלה מהי הגדרת ברכת התורה, האם היא דומה לברכת המצוות או ברכת השבח, לדעתי נחלקו בדבר השולחן ערוך והגר"א. השולחן ערוך 9 פסק שנשים מברכות ברכות התורה, ואילו הגר"א חולק עליו, על פי הגמרא 10 "ולמדתם אותם את בניכם - ולא בנותיכם"! מהו הסבר המחלוקת? הגר"א נקט שברכת התורה היא ברכת המצוות, ולכן מי שפטור מן המצוה אינו מברך, בפרט לשיטת השולחן ערוך עצמו שנשים אינן מברכות על מצוות שהן פטורות מהן, כמו מצוות עשה שהזמן גרמן. אבל השולחן ערוך סבר שברכת התורה היא ברכת השבח – הודאה על כך שאנו לומדים תורה ושבח שה' בחר בנו מכל עם, וכיון שגם נשים צריכות ללמוד הלכות ובודאי הלכות שמיוחדות להן, וכפי שמביא הבית יוסף בשם האגור, על כן למרות שנשים פטורות ממצוות תלמוד תורה מצד עצמה, מכל מקום הן לומדות תורה כדי לדעת את ההלכות וכל מי שעוסק בתורה – מברך. לסיכום, הגדרת הברכה מן התורה היא לברך על התלמוד, והשאלה היא האם הברכה היא על מצות התלמוד, כדעת הגר"א, או על עצם התלמוד, כדעת השולחן ערוך, אולם ודאי שמן התורה אין הברכה קשורה ליום. גם ברכת השחר אינן מן התורה, ואם כן על סמך מה נאמר שמן התורה מברכים ברכת התורה כל יום ויום?
ללמד תורה למי שאינו מברך
הרבה פעמים עסקתי בשאלה מעניינת ומסקרנת. שאלה זו היא מסוג השאלות שאנחנו יודעים את תשובתן עוד לפני שהשאלה נשאלה, יש שאלות שהלב משיב עליהן עוד לפני שהשכל יכול להסביר את תשובת הלב, אבל לעולם אנחנו איננו פטורים מהבירור השכלי, שנועד לבאר את תשובת הלב. מכל מקום התשובה – של הלב היא.
שאל אותי מישהו: באורחות חיינו ובפרט בארץ קדשינו האהובה והחביבה אנחנו פוגשים ביהודים שלדאבוננו עדיין אינם שומרים תורה ומצוות אף שהם הם אהובים וחביבים, ויש ביניהם גם מעט שכלל אינם מעוניינים לשמוע, וגם אותם יחזירם הקב"ה ברחמיו. מכל מקום כאשר יהודים אלו פוגשים בנו יש להם לפעמים שאלות, או שהם רוצים לשמוע דבר תורה, ונשאלת השאלה - האם מותר ללמד תורה למי שלא בירך ברכת התורה? הרי מבואר בכמה סעיפים בשולחן ערוך שאסור מעיקר הדין לתת פת למי שלא יטול את ידיו 11 ולא יברך 12 , וכתב הרמ"א שדבר זה נחשב 'לפני עיור', ואם כן איך אפשר ללמד מי שלא בירך? (אמנם יש אפשרות להציע לו ללבוש כיפה ולברך, אבל סביר להניח שהצעה זו תגרום לו לוותר לגמרי על הרעיון...) האם עלינו לוותר על לימוד דרכי חיים ותוכחת מוסר משום כך?
נחדד את השאלה. אילו האיסור לתת אוכל היה רק למי שאינו מברך, היה מקום לומר ששם יש איסור בעצם האכילה בלי ברכה, שכן 'אסור לאדם ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה', ואילו כאן אין איסור בעצם הלימוד בלי ברכה אלא רק בהימנעות מלברך, ולכן זה קל יותר, ואין להוכיח משם שגם ללמד תורה למי שאינו מברך יש איסור; אולם כאמור הלכה זו נפסקה גם לגבי מי שלא יטול ידיו, וודאי שהאיסור לאכול בלי נטילת ידים אינו מצד עצם האכילה – אין איסור לאכול פת בלי נטילת ידים – אלא יש מצווה בפני עצמה שמי שאוכל יטול ידיו. אגב, רש"י מפרש שגם בברכת הנהנין כל האיסור ליהנות הוא משום שלא בירך ולא על עצם ההנאה, על דברי הגמרא 13 'כל הנהנה מהעולם הזה בלא ברכה כאילו גזל את המקום' פירש רש"י 'גזל את המקום – את ברכתו' . אמנם המהרש"א מפרש שגזל את ההנאה , אך כאמור לא כך מפרש רש"י.
מכל מקום חוזרת השאלה איך אפשר ללמד תורה למי שאינו מברך? (אמנם, מי שישן שנת קבע בצהרים יכול ללמוד אחר כך למרות שעדיין לא התפלל ערבית, וזאת משום שאין איסור מצד עצם הלימוד, אלא רק מצד ביטול הברכה, אבל אם אי אפשר לברך, בודאי אם חוסר האפשרות הוא מסיבה הלכתית, הרי אנו פטורים מלברך לפי ההלכה).
אין מבטלים עיקר מפני הטפל
אני חושב שתשובת הלב שודאי שעלינו ללמד תורה גם למי שלא בירך. מה ההסבר שהשכל נותן לכך? נשאל שאלה אחרת. כולנו יודעים שמן התורה מצוות נטילת לולב בגבולין היא מהתורה רק ביום הראשון, ובשאר הימים מדרבנן. מה הדין של מי שאינו בקי בברכה, האם לא יטול? כיון שגם מצוות הנטילה וגם מצוות הברכה הן מדרבנן, יש מקום לטעון שעדיף לא ליטול לולב, כי במקרה זה האדם יבטל מצוה דרבנן בשב ואל תעשה, אבל אם הוא יטול ולא יברך - יבטל מצוה דרבנן בקום ועשה. דוגמא נוספת במצוות דאורייתא - מי שיש לו ביכורים להביא לבית המקדש, אך אין הוא יודע את נוסח 'וידוי ביכורים', האם עדיף שלא יביא ביכורים כלל? התשובה לכך פשוטה, והיא מושתתת על שתי הנחות. ראשית, הברכה היא טפלה לעיקר המצוה, מעצם טבעם של הדברים. שנית, לא נבטל את העיקר מפני הטפל. לכן, עדיף ליטול לולב בלי ברכה מאשר לא ליטול לולב, ועדיף להביא ביכורים בלי מקרא ביכורים מאשר לבטל לגמרי את ברכת הביכורים, כי הוידוי טפל לגבי מצוות הביכורים.
על כן, אף על פי שהלימוד והברכה הן שתי מצוות שונות, ברור שברכת התורה טפלה לגבי עצם התלמוד, ואין לבטל תלמוד תורה מפני ברכתה. אם אין בידינו להביא לכך שפלוני יברך ברכת התורה, עדיף ללמדו בלי ברכה.
^ 1 הערת העורך: לשון זו לא מצאתיה מפורשת במדרש אבל מצאתי לשון דומה באוצר המדרשים עמוד תפ"ו "כתיב ביום הזה באו מדבר סיני, ושם הוא אומר ויושע ה' ביום ההוא ללמדך שבכל שנה ושנה חייב אדם לראות את עצמו כאלו עמד על הר סיני, לכך נכתב ביום הזה גבי מתן תורה".
^ 2 אורח חיים סימן מז, סעיף יא.
^ 3 יא ע"ב.
^ 4 הפסקה האחרונה היא תמצות דברי הרב שחשב על הדברים במהלך השיעור. כדאי לשמוע את הדברים שבעל פה.
אין ספק בדבר.
^ 5 סימן ד'.
^ 6 כא ע"א.
^ 7 ברכות ג ע"א.
^ 8 דוד המלך לא היה האחרון שלא ישן שנת קבע, בהקדמת הספר 'בני הגר"א' מתארים בניו את הליכותיו של הגר"א, ומעידים שמעולם לא ישן יותר משעתיים מעת לעת, ומעולם לא ישן שינת קבע – בלילה ישן שלשה חצאי שעה ובצהרים חצי שעה, וגם כשישן "רחושי מרחשן שפוותיה הלכות ואגדות" (היו מרחשות שפתיו הלכות ואגדות). מסופקני אם שינה כזו יכולה להיחשב הפסק, שהרי רחשו שפתיו הלכות ואגדות. האם ניתן להוכיח מכאן שהגר"א פוסק שהיום גורם? איני יודע מנין שבירך, אבל מסתמא בירך, שכן אחרת היו הדברים כתובים ב'מעשה רב'...
^ 9 אורח חיים מז, יד.
^ 10 קידושין כט ע"ב.
^ 11 קסג, ב.
^ 12 קסט, ב.
^ 13 ברכות לה ע"ב.
^ 2 אורח חיים סימן מז, סעיף יא.
^ 3 יא ע"ב.
^ 4 הפסקה האחרונה היא תמצות דברי הרב שחשב על הדברים במהלך השיעור. כדאי לשמוע את הדברים שבעל פה.
אין ספק בדבר.
^ 5 סימן ד'.
^ 6 כא ע"א.
^ 7 ברכות ג ע"א.
^ 8 דוד המלך לא היה האחרון שלא ישן שנת קבע, בהקדמת הספר 'בני הגר"א' מתארים בניו את הליכותיו של הגר"א, ומעידים שמעולם לא ישן יותר משעתיים מעת לעת, ומעולם לא ישן שינת קבע – בלילה ישן שלשה חצאי שעה ובצהרים חצי שעה, וגם כשישן "רחושי מרחשן שפוותיה הלכות ואגדות" (היו מרחשות שפתיו הלכות ואגדות). מסופקני אם שינה כזו יכולה להיחשב הפסק, שהרי רחשו שפתיו הלכות ואגדות. האם ניתן להוכיח מכאן שהגר"א פוסק שהיום גורם? איני יודע מנין שבירך, אבל מסתמא בירך, שכן אחרת היו הדברים כתובים ב'מעשה רב'...
^ 9 אורח חיים מז, יד.
^ 10 קידושין כט ע"ב.
^ 11 קסג, ב.
^ 12 קסט, ב.
^ 13 ברכות לה ע"ב.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
