ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- חמדת ימים
- פרשת שבוע
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש בראשית
- חיי שרה
הורים רבים מחפשים כל דרך, כדי להבטיח חינוך מעולה לילדיהם. הם מוכנים להשקיע הרבה במוסדות חינוך טובים, הם משקיעים בדאגה לחברה טובה ומשתדלים להגן על פרי בטנם, מפני כל רוח רעה הנושבת בחוץ. דא עקא, כנראה שהדבר החשוב ביותר בחינוך הילדים הוא הדוגמא האישית שההורים נותנים לילדיהם.
הגמרא במסכת נדרים מחדשת לנו חידוש עצום. לפי דברי רבי לוי התנהגותם של ההורים, גם קודם ליצירת הולד, משפיעה על טיב חינוכם. וז"ל :
'וברותי מכם המורדים והפושעים בי' - אמר רבי לוי: אלו בני תשע מדות, ..., בני שנואה, ..., בני שכרות, בני גרושת הלב" (דף כ ע"ב).
לפי דבריו, הורים שאינם מקפידים על יחסים המבוססים על אמון, מוסר וצדק, פוגעים פגיעה אנושה בחינוך ילדיהם בעתיד.
המחבר בשולחן ערוך - אבן העזר, פוסק כך בשתי הלכות:
א. אסור לאיש שהחליט לסיים את הקשר עם אשתו ולהתגרש ממנה, לחיות עמה חיי אישות, זו ההלכה גם לגבי האישה שהחליטה.
ב. אסור להורים לחיות חיי אישות, אם אחד מהם שיכור (סימן כה סע' ח-ט).
הסיבה לכך ברורה. החיים המשותפים הם ערך נעלה שמבוסס על אימון הדדי, כבוד הדדי וקירבה ללא מחיצות. אדם שמסתיר את כוונתו להתגרש וממשיך בחייו כאילו לא קרה דבר, מועל באימון ההדדי, שהוא הבסיס המוסרי לכל חיים משותפים. גם מי שמנצל את בן זוגו ללא ידיעתו, מועל ובוגד בערכים אלה.
ננסה להביא לכך מקור מדברי הנביאים.
בספר שמואל, (פרק כה) מוקדש פרק שלם לבירור השאלה: מה קובע את מעמדו של מועמד למלכות כמלך? אביגיל, שהכתוב מכנה אותה "טוֹבַת שֶׂכֶל", וחז"ל מונים אותה כאחת משבע נביאות (מגילה דף יד ע"א) והגדילו אף והגדירו אותה כצדקת (משנה סנהדרין פ"ב מ"ד), היא זו שלימדה את דוד פרק זה בהלכות מלכים ומלחמותיהם. אף על פי כן, לא זכתה אביגיל להיות "אמה של מלכות", בנה לא נבחר לשבת על כסאו של דוד אחריו, ולא זו אף זו, הכתוב ממשיך לכנות אותה "אשת נבל הכרמלי" גם אחרי נישואיה לדוד (עיינו שמו"א פרק ל',ה שמו"ב פרק ב', ב פרק ג' ג).
בסוגיא במסכת מגילה (דף יד ע"א/ע"ב) מוסבר כי אביגיל ניבאה את נבואתה שאכן דוד יהיה מלך, לאחר מות שאול ונבל, בתנאי שלא יקח את המלכות בכוח, אלא יחכה בסבלנות. לאחר מכן, ניסתה להבטיח את עתידה כמלכה, על ידי שרמזה לדוד כי היא תהיה מוכנה להיות אשתו, לאחר מות בעלה. וז"ל הכתוב:
"וְהֵיטִב יְקֹוָק לַאדֹנִי וְזָכַרְתָּ אֶת אֲמָתֶךָ".
דוד הודיע לה כי הוא הבין את כוונתה:
"וְלָהּ אָמַר עֲלִי לְשָׁלוֹם לְבֵיתֵךְ רְאִי שָׁמַעְתִּי בְקוֹלֵךְ וָאֶשָּׂא פָּנָיִךְ".
חז"ל ביארו את העניין בצורה ברורה ביותר: "אמר רב נחמן: היינו דאמרי אינשי: איתתא בהדי שותא פילכא (עם שהאשה מדברת היא טווה, כלומר, עם שהיא מדברת עמו על בעלה - הזכירה לו את עצמה, שאם ימות ישאנה- רש"י). איכא דאמרי: שפיל ואזיל בר אווזא ועינוהי מיטייפי (צופין למרחוק- רש"י).
מיד לאחר מכן מבאר הכתוב:
"וַתָּבֹא אֲבִיגַיִל אֶל נָבָל וְהִנֵּה לוֹ מִשְׁתֶּה בְּבֵיתוֹ כְּמִשְׁתֵּה הַמֶּלֶךְ וְלֵב נָבָל טוֹב עָלָיו וְהוּא שִׁכֹּר עַד מְאֹד ...".
אביגיל חזרה לביתה ומצאה את אישה נבל, שיכור. הביטוי: "וַתָּבֹא אֲבִיגַיִל אֶל נָבָל" אומר דרשני. בכל מקום בו מדובר על יחסי אישות בין איש ובין אישה הכתוב נוקט לשון של: "ויבא אל".
נביא כמה דוגמאות: "וַיָּבֹא אֶל הָגָר וַתַּהַר" (בראשית ט"ז ד), "וַיְהִי בָעֶרֶב וַיִּקַּח אֶת לֵאָה בִתּוֹ, וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו וַיָּבֹא אֵלֶיה" (בראשית כ"ט כג), "וַיָּבֹא גַּם אֶל רָחֵל" (בראשית כ"ט ל),
לפי זה, משמעות הכתוב היא שאביגיל הייתה עם נבל, גם אחרי שתכננה את חתונתה בעתיד, עם דוד. אביגיל שחיה עם נבל השיכור, גם אחרי שגמרה בליבה להתחתן עם אחר, נענשה גם כשהכתוב מכנה אותה אשת נבל, כשהיא כבר אשת דוד ונענשה שוב כשבנה מדוד, לא נבחר להיות הממשיך את שושלת בית המלכות - בית דוד.
אם כך, מצאנו מקור בכתובים, למאמרו של רבי לוי בסוגיא במסכת נדרים ולפסקיו של מרן המחבר בשולחן ערוך אבן העזר.
הבה נתפלל כי עם ישראל יזכה לבנים ובנות שימצאו חן בעיני אלקים ואדם,
בזכות הורים שהקשר שביניהם מבוסס על אדני המוסר והיושר.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
שיעורים בספר יהושע סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
