ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש שמות
- תרומה
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
גילה בת רחל
שלבי הנישואין בין הקב"ה לישראל
הגענו בפרשה הזאת לשיא חדש של הקשר של הקב"ה עם ישראל. המשנה בתחילת קידושין אומרת שהאשה נקנית בשלושה דרכים, ואחרי האירוסין יש חופה. כך כנסת ישראל נקנית לריבונו של עולם, כביכול. הקב"ה הוציא אותנו ממצרים, הגענו לים סוף והוא הציל אותנו, ואז ישראל שרים: "עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה' עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ" (שמות טו, טז), הקב"ה עשה בנו קניין. במשניות בקידושין נלמד שלא תמיד צריך לשלם כסף לאשה. האיש יכול לעשות לאשה טובה גדולה מאוד, ובהנאה הזו היא מתקדשת לו. הקב"ה קנה אותנו בכסף, כדי לצאת ידי כל הדעות הוא נתן לנו שטר בצורה של לוחות הברית, במתן תורה. אולי במתן תורה כפיית ההר כגיגית הייתה כעין חופה.
בדיני חופה יש דעות שעיקר החופה היא ההבאה לביתו (ראה אבן העזר סא, א), וזה: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שם כה, ח). הקב"ה מבקש לעשות בית מיוחד, שבו יהיה, כביכול, ייחוד בין הקב"ה וכנסת ישראל. ייחוד בצנעה, זה התפקיד של הכהן הגדול שנכנס לפני ולפנים ואסור אף לאחד להיות שם באותה השעה. הכהן הגדול מייצג את כנסת ישראל, וכנסת ישראל מתייחדת עם ריבונו של עולם. בחדר הפנימי גם תולים תמונה של הזוג, ובקודש הקודשים יש כרובים - כרוב אחד מסמל את ריבונו של עולם, כביכול, והכרוב השני את כנסת ישראל. פני הכרובים זה אל זה, להראות את חיבתם של ישראל כלפי ריבונו של עולם, שפניהם איש אל אחיו. המשכן מבטא באופן היותר ממשי את גודל הקשר שבין כנסת ישראל לריבונו של עולם. "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם".
העולם תלוי בתורה
המדרש בתחילת פרשת תרומה אומר (שמות רבה לג, א):
"ויקחו לי תרומה". הדא הוא דכתיב: "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו" (משלי ד, ב), אל תעזובו את המקח שנתתי לכם. יש לך אדם שלוקח מקח, יש בו זהב אין בו כסף, יש בו כסף אין בו זהב, אבל המקח שנתתי לכם, יש בו כסף שנאמר: "אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף" (תהלים יב, ז), יש בו זהב שנאמר: "הנחמדים מזהב ומפז רב" (שם יט, יא).
לכל דבר יש המעלה שלו, הכסף הוא דבר שמשתמשים בו כל הזמן, והזהב הוא דבר יקר וייחודי שלא משתמשים בו באופן יום יומי. בתורה יש הכול, מצד אחד היא מעלה אותנו לרוממות עליונה מאוד, ומצד שני היא מתפשטת לכל תחומי החיים כמו הכסף שעובר לסוחר.
יש אדם לוקח שדות אבל לא כרמים, כרמים ולא שדות, אבל המקח הזה יש בו שדות ויש בו כרמים שנאמר: "שלחיך פרדס רמונים" (שיר השירים ד, יג). יש לך אדם לוקח מקח ובני אדם אינן יודעין מהו, אבל משכר הסרסור נתוודע מה לקח, כך התורה אין אדם יודע מה היא אלא משכר שלקח משה, שנאמר "ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו" (שמות לד, כט).
לפי השכר הגדול שמשה קיבל, אפשר להבין איזו סחורה זו הייתה.
ויש לך מקח שמי שמכרו נמכר עמו. אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמה, שנאמר: "ויקחו לי תרומה". משל למלך שהייתה לו בת יחידה. בא אחד מן המלכים ונטלה, ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו. אמר לו: בתי שנתתי לך יחידית היא, לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תטלה איני יכול לפי שהיא אשתך, אלא זו טובה עשה לי שכל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם שאיני יכול להניח את בתי. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: נתתי לכם את התורה, לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול, אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו, שנאמר: "ועשו לי מקדש".
אחרי שהקב"ה נתן לנו את התורה, כביכול ריבונו של עולם נמכר אתה. עומק הדברים הוא שהתורה היא כלי אומנתו של הקב"ה. בתורה הקב"ה ברא את עולמו, והוא נתן לנו את הכלי הזה. עכשיו קיומו של העולם נתון בידי ישראל. כשישראל מקיימים את התורה העולם מתקיים, ככל שיותר מקיימים את התורה, העולם יותר מתקיים. הקב"ה נתן לישראל את הכוח לקיים את העולם, והכוונה שהקב"ה מקיים את עולמו לפי מה שישראל מקיימים את התורה. זאת אומרת שהוא נמכר עם התורה, קיום התורה שלנו ממשיך את האור האלוקי בעולם.
קיום התורה על ידי הכלל
בפרשה יש עוד מדרש (שם לד, ב):
"ועשו ארון עצי שיטים" (שמות כה, י). מפני מה בכל הכלים האלה כתיב "ועשית", ובארון כתיב "ועשו ארון"? אמר רבי יהודה ב"ר שלום: אמר לו הקדוש ברוך הוא: יבאו הכול ויעסקו בארון כדי שיזכו כולם לתורה.
בכל הכלים כתוב "ועשית" ואילו בארון כתוב "ועשו", כי כולם שותפים בבניית הארון.
אמר רבי שמעון בן יוחאי: שלושה כתרים הם, כתר מלכות וכתר כהונה וכתר תורה. כתר מלכות זה השלחן דכתיב בו: "זר זהב סביב". כתר כהונה, זה המזבח דכתיב בו: "זר זהב סביב", וכתר תורה זה הארון דכתיב בו: "זר זהב".
שלושת הזרים הם שלושה כתרים, כתר מלכות, כתר כהונה וכתר תורה.
למה נכתבים זַר ונקראים זֵר? אלא לומר לך אם אדם זוכה נעשים לו זֵר ואם לאו זַר. ומפני מה בכולן כתיב "ועשית לו", ובארון כתיב "ועשו עליו"? ללמדך שכתר תורה מעולה יותר מכולן, זכה אדם לתורה כאלו זכה לכולן.
"בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ" (משלי ח, טו), מי מכתיר את המלכים - התורה. כתר תורה עולה על כולם וכתר תורה ניתן לכל ישראל. "ועשו ארון", כולם שותפים לארון ולתורה שנמצאת בארון.
"אור החיים" מוסיף כאן עוד נקודה. בעשיית הארון נאמר "ועשו" בלשון רבים ולא "ועשה", כי רק כולם ביחד יכולים לקיים את התורה בשלמות. יש מצוות של כהנים שישראל לא מקיימים, יש מצוות של לווים ויש של ישראל. הקיום המלא הוא רק כשכל ישראל ביחד מקיימים את התורה, ולכן נאמר "ועשו ארון", כולם ביחד עושים את התורה. ניתן להבין יותר לעומק. אין הכוונה שצריך את כולם כדי להצליח לקיים את כל התורה, אלא העובדה שיש ציווים שונים מלמדת אותנו שעניינו של קיום התורה צריך להופיע בכללות האומה, האומה מקיימת את התורה ולא היחיד. כל אחד שמקיים את התורה עושה זאת בתור חלק מהופעת התורה בעולם, ולא בפני עצמו.
מקום האחדות - בית המקדש
בית המקדש מחבר את כל ישראל להיות אחד, "תלפיות - תל שכל פיות פונים בו" (ראה ברכות ל, א), מקום שכולם ביחד. בבית הכנסת ובבית המדרש כל אחד עובד את ה' בדרכו שלו, והציווי של בניין בית המקדש בא לחבר את כל עם ישראל להיות אחד. "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם", השכינה שורה במקום שכלל ישראל נמצא בו, שם יש שיא של הופעת השכינה. השכינה מופיעה גם כשאחד לומד, כששנים לומדים שכינה עמהם, כך בחמישה וכך גם בעשרה. אבל זו לא אותה השכינה. יש מדרגות בהופעת השכינה ובכל מקום שמקיימים את רצון ה' מתגלה השכינה. אדם העוסק בתורה, אור ה' מופיע ואור ה' זה שכינה. כששנים עוסקים בתורה אור השכינה מתעצם, הדברים גם נכתבים "ויקשב ה' וישמע ויכתב בספר זיכרון לפניו" (מלאכי ג, טז) חמישה אור השכינה מתעצם והולך ובעשרה השכינה מקדימה ובאה. שיא הופעת השכינה זה בבית המקדש, מקום שמופיע כלל ישראל. לכאן כולם באים, גם החסידים וגם הליטאים, העדות השונות וגם השקפות העולם החלוקות, יש מקום אחד שכולם באים אליו. בית המקדש הוא מקום שבו מופיע כלל ישראל, זה עניינו של בית המקדש. כשאין בית מקדש אין אחדות, אין מה שמאחד את ההופעה של עם ישראל, או במילים אחרות - כשאין אחדות לא יכול להיות בית מקדש, כי עניינו של בית המקדש הוא לגלות את כלל ישראל במקום הזה.
גם ירושלים מאחדת: "עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם. יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו" (תהילים קכב, ב-ג). עיר אחת שמחברת את כל ישראל להיות אחד, ומתי -- ברגלים, כאשר עולים לרגל (ירושלמי חגיגה ג, ו). "שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי יָהּ", בשלושת הרגלים כשכל ישראל עולים יחד לרגל.
מה מאחד כשאין בית מקדש?
הגמרא בברכות אומרת (ח, א):
אמר רב חסדא: מאי דכתיב "אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב" (תהילים פז, ב), אוהב ה' שערים המצוינים בהלכה מכל משכנות יעקב, מכל בתי כנסיות ובתי מדרשות.
ראשית צריך להבין בפשט איך לומדים מהפסוק הזה את הדרשה: 'ציון' זה מצוינים, 'שערי ציון' זה המקום שבו בית הדין יושב. "אוהב ה' שערי ציון", שערים מצוינים, שערי הלכה, "מכל משכנות יעקב" משכנות יעקב הן בתי כנסיות ובתי מדרשות. פשט הפסוק הוא ששערי ציון זה ירושלים, ומשכנות יעקב הן הערים השונות ששם כולם גרים. כל המקומות אהובים. הקב"ה אוהב את כל משכנות יעקב, אבל יותר הוא אוהב את המקום שכולם באים אליו ביחד, את שערי ציון. זה פשט הפסוק, ורב חסדא מפרש את הדברים יותר לעומק: יש תוכן חיצוני, ציון ושאר המקומות, ויש תוכן פנימי. "משכנות" זה בתי כנסיות ובתי מדרשות ואילו "שערי ציון" הם שערים המצוינים בהלכה.
יש בתי כנסיות שמתפללים בהם בכוונות גדולות מאוד, חסידים, מקובלים, לכל אחד יש הייחודיות שלו. גם בבתי מדרשות יש שיטות שונות של לימוד, כל בית מדרש מפתח דרך ושיטה וחושב שהייחודיות שלו זו הדרך היותר מצוינת. הקב"ה אוהב את כולם, אך יותר מזה את המשותף לכולם - את השערים המצוינים בהלכה. כולם מקיימים את אותה ההלכה. אפשר לחשוב סברות כאלה או סברות כאלה, בסוף יש מסקנה הלכתית וכולם מקיימים אותה. הקב"ה אוהב את הפוסקים, את הפסיקה המוסכמת שמאחדת את כולם. זה המקום המרכזי.
הגמרא ממשיכה על פי זה ולומדת עוד דבר:
והיינו דאמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא: מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד.
כשהיה בית המקדש, הקב"ה היה שם, "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". משחרב בית המקדש, אין לו לקב"ה אלא ד' אמות של הלכה. מה זה 'ד' אמות של הלכה' - המהר"ל מבאר שבית המקדש זה המקום שכל ישראל מאוחדים שם, ושם הקב"ה שורה. בית המקדש עמד במרכז העולם, והמרכז הוא המקום הנבדל. כל דבר שלא נמצא במרכז אלא פונה הצידה - יש לו קצה וסוף, הוא מוגבל. לדבר שנמצא באמצע אין קצוות והוא כאילו לא מוגבל. בית המקדש נמצא במרכז, במקום נבדל מכל המציאות, ושם נמצאת הופעת השכינה. כמו בית המקדש גם ההלכה היא באמצע - יש דעות לכאן ודעות לכאן, וההלכה היא ההכרעה בין השיטות, היא האמצע.
הרב מסביר באופן שאמרנו לעיל את דברי רב חסדא: בבית המקדש מופיע כלל ישראל. כשחרב בית המקדש ואין מקום שמרכז את כל ישראל, הדבר שבכל זאת מחבר את כל ישראל ביחד הוא ד' אמות של הלכה. כולם מקיימים את אותה ההלכה. אנחנו יודעים שהיום כמעט בכל הלכה יש הרבה מחלוקות, אבל המחלוקות הן תמיד בגבולות, ולא בעצם העניין. שאלו אותי הרבה פעמים על המחלוקות הרבות שיש בהלכה, מה האמת - ניקח לדוגמא את מצוות קריאת שמע. יש בה המון מחלוקות, מחלוקת האם קריאת שמע היא דאורייתא או דרבנן, מחלוקת האם צריך לקרוא פסוק אחד, פרשייה שלמה או כמה פרשיות, מחלוקת האם צריך לכוון בפסוק הראשון או יותר, מחלוקת האם צריך להשמיע לאוזניו או שלא צריך, ועוד. מה עושים? הכול מחלוקות ושום דבר לא ברור. והנה, כולם קוראים קריאת שמע. אם נשים לב, המחלוקת היא בגבול, אבל עצם המצווה מוסכמת. המחלוקות לא דוחות את המכנה המשותף של הכול. גם כשיהיה סנהדרין, אני לא חושב שהסנהדרין יכנסו לכל פרט ויפסקו את כל פרטי הפרטים בכל דבר ודבר. זה יישאר בידי הפוסקים בכל עיר, הכללים הם המשותפים.
איפה שורה השכינה?
הוי אומר שהשכינה שורה במקום שכלל ישראל מופיע. כלל ישראל זה מקום הופעת השכינה. כשיש בית מקדש זו הופעת השכינה הגדולה ביותר, וכשאין בית מקדש הקב"ה מופיע באופן נסתר, בד' אמות של הלכה. אנחנו צריכים להבין שבית המקדש ישנה את רמת הרוחניות שלנו. הוא יביא אותנו למקום אחר ועם ישראל יהיה במצב רוחני שונה לחלוטין, מרומם וזך מאוד. הוא יתעלה ויתרומם, "כָּל רֹאֵיהֶם יַכִּירוּם כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ ה'" (ישעיהו סא, ט). הגויים יבואו ויעלו אל הר ה'. הם יראו את הגדולה המיוחדת, את הטהרה, הזכּות, האצילות, הרוממות של עם ישראל, את הקדושה והישרות והמידות הטובות - ועם ישראל ירים את כל העולם כולו. זה עניינו של בית המקדש, ולהגיע למדרגה הזאת זה תהליך. אי אפשר בבת אחת לבנות את בית המקדש, צריך להגיע לכך בהדרגה.
אם אמרנו שבכלל ישראל מופיעה שכינה, זאת אומרת שהערך של כל פרט בישראל הוא בתור חלק מהכלל ואז יש הופעת שכינה. אם כך, גם אדם יחיד שרוצה להתרומם ולהתעלות, צריך לבטל את עצמו כלפי הכלל, שהשאיפות שלו יהיו השאיפות של הכלל - לא שאיפה פרטית. 'אני אהיה צדיק, אני אהיה שלם וטוב, אני אעשה את כל רצונו של הקב"ה', זו שאיפה נפלאה, אבל המילה 'אני' נמצאת שם כל הזמן. השאיפה היא שהקב"ה יופיע בעולם, שאיפת האומה לאלוקיה, שעם ישראל ימלא את הייעוד הגדול שלו. כך אדם עושה את המצוות בתור חלק מהאומה הישראלית ולא בתור איש פרטי. האומה כולה עובדת את אלוקיה, וההופעה המלאה היא רק כשעם ישראל מופיע בשלמותו. אדם כזה מתקרב לריבונו של עולם, הוא נעשה אדם כללי והשכינה שורה עליו.
כשאנחנו מדברים על כלל ישראל אנחנו לא מתכוונים רק לכלל שנמצא כאן ועכשיו. כלל ישראל הוא האומה כולה לדורותיה, מאברהם אבינו ועד סוף כל הדורות, יש לאומה הישראלית לדורותיה תפקיד בעולם. הדבר שמייחד את האומה לדורותיה הוא הופעת שם ה' בעולם. הופעת שם ה' של האומה כוללת את כל חלקי האומה בשלמותה. יש באומה גוונים שונים, גם פושעי ישראל שלא מקיימים בכלל תורה ומצוות, ובכל זאת: "תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית" (כריתות ו, ב). צדיקים רוצים לעשות תענית בלי רשעים כדי שלא יקלקלו את התענית, וחז"ל אומרים שזו בכלל לא תענית. למה צריך את הפושעים - הפשט הוא שתענית צריכה להיות של הכלל, ובתוך הכלל יש גם פושעים. אם מפרידים את הפושעים כבר אין כאן כלל, כלל זה כולם.
מה הכוונה 'תענית שיש בה פושעי ישראל' - הכוונה היא שהם רוצים להתענות, אלא שיש להם קלקולים אחרים. לכולם יש מכנה משותף והיא התענית, ולפושעים יש התנהגויות נוספות לא טובות. חז"ל מלמדים אותנו לימוד גדול: מה שמשתף את הכלל כולו בישראל זו עבודת ה'. החטאים לא פוגעים במכנה המשותף, הכלל עובד את ה' ומקיים את המצוות, ואלה שחוטאים זאת לא הופעה של הכלל, הם עדיין חלק ממנו אך החטאים הם משהו פרטי. אדם שמתחבר לכלל ישראל בעצם שייך אל הקודש והשלמות, שייך אל ההסתלקות מהפרטיות והקלקולים.
אם כן, אמרנו שבית המקדש העתידי יהיה גדול משני הבתים ביחד. זו הופעה עליונה ומיוחדת של השראת השכינה, זה תהליך שצריך להתקדם אליו. עם ישראל צריך להופיע בשלמותו ובאחדותו, ומתוך כך תהיה הופעת שכינה. ככל שאנחנו מתקדמים ברוחניות אנחנו מתקרבים לשם, ויכול להיות שהקב"ה ירומם ויקפיץ אותנו מספר מדרגות בבת אחת. השאלה היא האם אנחנו רוצים לקבל את המתנה הזאת, או שואפים שהקרבה הזאת תגיע מתוכנו.
עיסוק בהלכות בית המקדש
"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם", יש מצוות עשה של בניית בית המקדש. האם גם ללמוד את הלכות בית המקדש זו מצוות עשה. על קרבנות חז"ל אומרים שהעוסק בקרבן עולה כאילו הקריב עולה והעוסק בקרבן חטאת כאילו הקריב חטאת (מנחות קי, א). האם כך גם בהלכות בניית המקדש?
הרב צבי פסח פרנק, רבה של ירושלים, עוסק בזה (מקדש מלך, סימן א). בזמן הצהרת בלפור הרב פרנק היה בירושלים, ואנשי ירושלים לא שמעו בדיוק מה יש בהצהרה שהייתה באנגליה, אז בהקדמה לספר כתוב כך:
מפה לאוזן החלו להתלחש אודות ההצהרה המבטיחה להרים את קרן ישראל, ולכונן את ביתו בארץ הקודש. עקב ניתוק הקשרים בין הארץ ובין ארצות הגולה בשל המלחמה, לא יכלו אנשי ירושלים לוודא פרטים על המתרחש, אך השתררה אווירה שהנה הולך ונפתח פתח ישועה. בהצהרה הבחין הרב שעומד להתחולל מפנה היסטורי בגורלו של העם ובסימני הגאולה, בבחינת "קול דודי דופק". הרב זצ"ל הורה לתלמידיו וציבור הלומדים בירושלים כי יעלו את הלכות ירושלים ובית הבחירה על ראש לימודם ועיונם, והודיע ברבים בעל פה ובכתב כי לעת כזאת שזכינו לראות סימני גאולה ממשמשים ובאים וקול התור נשמע בארצנו, בודאי מהראוי לשים לב להלכה זו שכבר נפתחה בגדולי הדורות, בזמן שלא היה עדיין שום הרי מקום לחשוב בעניין זה למעשה, והיו רחוקים מדוך פלן טובא (מהמקום הזה), על אחת כמה וכמה עכשיו שקירבנו המקום ברחמיו והעניין הזה קרוב הוא אלינו, שיעלה על שולחן מלכים.
הרב פרנק עסק הרבה בהלכות בית המקדש, והוא מביא שהרמב"ם בתחילת ספר העבודה, שבו נמצאות הלכות בית הבחירה, מביא את הפסוק: "שאלו שלום ירושלים ישליו אוהביך". למה הרמב"ם הביא את הפסוק הזה, למה הוא התכוון - לכאורה, בפסוק הזה הכוונה להתפלל על ירושלים תמיד, ועיקרה של ירושלים הוא בית המקדש כמובן, אך אולי אפשר לפרש שכוונת הפסוק היא לשאול ולדרוש בירושלים, לעסוק בהלכות בית המקדש. הוא מציע שהרמב"ם כתב את הפסוק הזה בתחילת הלכות בית הבחירה כדי לומר שיש מצווה לדרוש ולשאול בהלכות בית המקדש, כמו שיש מצווה לדרוש בענייני קרבנות.
וכבר מצינו לדוד המלך בעצמו שנצטער בדבר הזה למצוא מקום לבית הבחירה, כמו שהגמרא אומרת בזבחים: "מאי דכתיב וילך דוד ושמואל וישבו בניות ברמה, וכי מה עניין ניות ברמה אלא שהיו יושבים ברמה ועוסקים בנויו של עולם", וזה היה בזמן שהיה בסכנה גדולה, בורח ונמלט על נפשו.
בזמן שדוד נמלט משאול הוא עסק בהלכות בית המקדש, היכן המקדש צריך להיות. יכול להיות שזאת הכוונה של הפסוק, וניתן ללמוד מכך שדעתו של הרמב"ם שיש מצווה לעסוק בהלכות בית הבחירה.
יש דיון האם בית המקדש העתידי ייבנה על ידי ישראל, או שהוא ירד מהשמים. אם הוא ירד מהשמים אין מה ללמוד את הלכות בית הבחירה, כי לא אנחנו נבנה אותו. אך אם אנחנו נבנה אותו יש ערך ללימוד כי הלימוד מביא לידי מעשה. מזה שהרמב"ם מביא את הלכות בית הבחירה יש להניח שהרמב"ם פוסק שהבנייה תהיה על ידי ישראל, כי אחרת אין טעם להביא את ההלכות. הרמב"ם לא מביא הלכות שאין להן השלכה למציאות, ובספר משנה תורה יש רק הלכות שהן מעשיות עכשיו או בעתיד.
תנאי למקדש
המשך הפסוק הוא: "ישליו אוהביך", וכאן הרב פרנק נותן מוסר על כך שבית המקדש ייבנה רק כשעם ישראל יהיה מאוחד. בית המקדש ייבנה כשיהיה שלום בין "אוהביך", בין אוהבי ירושלים החפצים בבניינה. אלו האנשים הצדיקים, שומרי התורה והמצוות, ועליהם הפסוק אומר שהם צריכים להיות בשלום, להיות מאוחדים. אז השאלה והדרישה על ירושלים תביא בסופו של דבר לבניין בית המקדש.
אני רוצה לחדד קצת את הנקודה הזו. חז"ל דורשים את הפסוק: "אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה" (שיר השירים ח, ח) על אברהם אבינו, והכוונה שהוא איחה את העולם כמי שמאחה את הקרע, "אחות" מלשון איחוי (בראשית רבה לט, ג). אברהם איחד את העולם. איך הוא עשה את העולם אחד - הוא הודיע שיש ריבונו של עולם אחד, הקב"ה ברא את העולם וממילא העולם הוא בריאה אחת של הקב"ה. בהכרה הזו שהוא השיג, הוא איחה את העולם. זאת אומרת שאדם בתודעה שלו יכול לאחד את האומה כולה, אם הוא שואף וחולם על כללות האומה, ורוצה להיות בטל כלפיה. זו פעולה של איחוי, השלב הבא הוא להשכין שלום בין החלקים בפועל, אך הבסיס הוא ההכרה בחשיבות האחדות. מי שמבין את זה כבר מאחד את העם. כשאדם חושב מחשבות טובות ונכונות, המציאות מתפשטת גם בקרב אחרים.
אז איך אנחנו יכולים להשתתף בקיום מצוות "ועשו לי מקדש" - על ידי הסתכלות אחדותית, על ידי הבנה שמה שמייחד את בית המקדש זה שהוא המקום שבו כלל ישראל מתגלה ביחד. ההכרה הזאת, ההבנה וההשתדלות לאחד את העם, היא המביאה את בניין בית המקדש.
שנזכה במהרה בימינו לכך.
⦿⦿⦿
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת [email protected] , או למספר 0547881227
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
