בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • תרומה
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
16 דק' קריאה
המשכן הפרטי והמשכן הציבורי
פרשת תרומה פותחת את פרשיות הקודש והמקדש, "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם: כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ" 1 . המשכן הוא צינור להשראת שכינה בתוך כל אחד מישראל, וכל אחד ואחד נדרש לבנות את המשכן הפרטי שלו בהתאם לציווי ה' 2 .
מתוך המשכן הפרטי אנו מרימים את המבט ומבקשים לבנות את קומת הקודש הציבורית. ישנה מצוות עשה מדאורייתא לבנות בית לה', "מצוות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות, וחוגגין אליו שלוש פעמים בשנה, שנאמר: 'ועשו לי מקדש'" 3 , ואמנם נחלקו הראשונים אם בית המקדש השלישי ירד משמים או שאנחנו נבנה אותו, והרבה קולמוסים נשתברו על זה 4 , אבל מסתבר שגם אם הבית ירד בנוי משמים, גמר הבנין יהיה בידי אדם.

יש סדר למצוות
כך או כך, צריך לדעת שסדרי הגאולה מסודרים לפי סדר אלקי, וכך אומרים חז"ל במסכת סנהדרין 5 :
"שלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה".
כשהיו מדברים עם רבנו הרצי"ה על הצורך בפעולות מעשיות להתחלת בנין המקדש, היה אומר בתקיפות 6 :
"מה שאתם תובעים אינו נובע מריבוי התורה שבכם, אלא ממיעוט תורה. בנין בית המקדש אינו מצוה של יחיד, אלא של ציבור, של כלל ישראל, וכשם שיש מצוה לבנות בית מקדש כך גם קיים סדר למצוות. בגמרא מפורש: 'שלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ - להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה', והיא מוכיחה שהוא דווקא לפי הסדר הזה. בגמרא נאמר הדבר לגבי ביאה ראשונה ובית מקדש ראשון, אבל הרמב"ם פוסק שהוא ענין כללי. יש כאן סדר ברור והוא אינו דבר שבמקרה.
כשם שיש מצוות, כך יש גם סדר למצוות. מה המובן של מחיית עמלק ומהי ממשות עמלק באומות העולם - לא נתברר עדיין, אבל ברור הוא, שהעמדת מלכות, כלומר העמדת הנהגה לאומה, קודמת לבנין בית המקדש, ולא מפורש כמה שנים, אולי דורות, צריכים לעבור עד שמלכות בישראל תתבסס.
גם הנהגת האומה הקיימת עכשיו נחשבת למלכות ישראל. מובנה של מלכות הוא כל הנהגה בהסכמת האומה ולא בפירוש נגד התורה, להנהגה מעין זו יש ערך של מלכות במידה מסוימת וזמן צריך לעבור עד שהיא תשתכלל ותגיע לשלמות".
אנחנו נמצאים בדרך, מלכות ישראל הולכת ונבנית, ועדיין יש הרבה מה לתקן, וזרעו של עמלק עדיין מרים ראש. עלינו לטפל תחילה בקומות הראשונות, ובעזרת ה' מתוך כך נהיה ראויים לבנין בית הבחירה.

שאלה: אם הסדר מעכב, מדוע בתקופת עזרא התחילו לבנות את בית שני לפני שהמליכו מלך?
תשובה: זו שאלה גדולה. יש מי שכתב שמינוי זרובבל לפחת יהודה נחשב מינוי מלך לענין זה 7 , ויש שהוכיחו מכוח קושיה זו שהסדר באמת איננו מעכב 8 .

התורה לא ניתנה לפרטים
לאחר הציווי על בנין בית ה' באה פרשיית הארון, וכך נאמר:
"וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ: וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב סָבִיב: וְיָצַקְתָּ לּוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב וְנָתַתָּה עַל אַרְבַּע פַּעֲמֹתָיו וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל צַלְעוֹ הָאֶחָת וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל צַלְעוֹ הַשֵּׁנִית: וְעָשִׂיתָ בַדֵּי עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב: וְהֵבֵאתָ אֶת הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת עַל צַלְעֹת הָאָרֹן לָשֵׂאת אֶת הָאָרֹן בָּהֶם: בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ: וְנָתַתָּ אֶל הָאָרֹן אֵת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ".
המילה הראשונה שפותחת את פרשיית הארון מעוררת קושי: מדוע פתח הכתוב בלשון רבים 'ועשו' ולא נקט לשון יחיד כבשאר הציוויים - "וְעָשִׂיתָ כַפֹּרֶת" 9 , "וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים" 10 , "וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן עֲצֵי שִׁטִּים" 11 ? שאלה זו שאל "אור החיים" הקדוש 12 , וכה דבריו:
"ועשו ארון - טעם שבארון שינה ה' את דברו הטוב מכל הכלים, שבכולם אמר 'ועשית שולחן' 'ועשית מנורת' וגו' 'ואת המשכן תעשה' 'ועשית את המזבח עצי' וגו', וגם בפרטי הארון עצמו גמר אומר בנוכח, דכתיב: 'וצפית אותו' 'ויצקת לו' 'ועשית בדי' וגו'".
ותשובתו:
"אולי שרמז שאין גופה של תורה יכול להתקיים אלא בכללות כל ישראל, ואין מציאות בעולם יכול עשות כל עקרי התורה, וזה לך האות: אם הוא כהן - הרי זה אינו מקיים נתינת כ"ד מתנות כהונה ופדיון בכור וכו', ואם הוא ישראל - הרי אינו יכול לקיים מצוות עשה שבהקרבת הקרבנות ודיניהם אשר רבו מצות עשה שבהם, וכן לוי, ובכללות כל ישראל יקיימו כללות עקרי התורה, לזה אמר 'ועשו' - לשון רבים.
ובשאר פרטי תיקוני הארון אמר לשון יחיד, כי לתקן כלי התורה שהם לומדיה ועמליה והכנותיה יכולין להתקיים מאדם אחד".
התורה שייכת לכלל ישראל, לא יכול להיות שהתורה תהיה שייכת לאדם פרטי, אדם פרטי לא יכול לקיים את כל התורה גם אם יהיה גדול שבגדולים. זהו הלימוד הראשון שאנו לומדים מפרשיית הארון.

תלמיד חכם שאין תוכו כברו
לימודים נוספים אנו לומדים ממבנה הארון. על המילים "מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ" כותב רש"י 13 :
"מבית ומבחוץ תצפנו - שלושה ארונות עשה בצלאל, שתים של זהב ואחד של עץ, וארבע כתלים ושולים לכל אחד ופתוחים מלמעלה. נתן של עץ בתוך של זהב ושל זהב בתוך של עץ, וחפה שפתו העליונה בזהב, נמצא מצופה מבית ומחוץ".
כלומר הארון היה מורכב משלושה חלקים: תיבה גדולה מזהב, בתוכה תיבה קטנה יותר מעץ, ובתוך תיבת העץ תיבה נוספת מזהב, והשפה העליונה מצופה אף היא בזהב.
השאלה המתבקשת היא: לשם מה נדרשה המורכבות הזו, מדוע לא נעשה הארון כולו מזהב?
הגמרא ביומא 14 דורשת:
"'מבית ומחוץ תצפנו', אמר רבא: כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו - אינו תלמיד חכם".
הארון מלמד אותנו מה צריכות להיות תכונות האופי היסודיות של נושאי התורה. מרן החיד"א 15 בספרו "פני דוד" 16 מביא את לשון הגמרא ביומא ומבאר:
"ואפשר דהטעם, דכיון דבקרבו ישים ארבו והוא מדבר אחד בפה וא' בלב, אם כן נעשו אבריו הפנימיים מגואלים, וכיצד תשרה התורה בו, שהיא תורת אמת, ואיך לב חורש מחשבות און יכוין לדעת התורה תורת אמת. ולכן מילתא פסיקתא קאמר - 'אינו תלמיד חכם', דכיון שאין תוכו כברו, ליבו לא נכון עמו, שקורי קמשקר ובודאי אינו תלמיד חכם, דלא סלקא ליה שמעתא אליבא דהלכתא. ונלמד מהארון אשר ציונו הקדוש ברוך הוא 'מבית ומחוץ תצפנו', וכן התלמיד חכם שהוא כלי מחזיק התורה דרופתקא דאוריתא, צריך שיהיה תוכו כברו".

תורתו של דואג - מן השפה ולחוץ
תלמיד חכם שחוכמת התורה שבו היא מן השפה ולחוץ אבל בתוך תוכו הוא מקולקל, אז התורה שלו לא יכולה להשפיע. כזו היתה תורתו של דואג האדומי 17 , הוא היה תלמיד חכם מופלג וידע להשיב את הסנהדרין. הגמרא ביבמות 18 שואלת מהיכן למדנו שעמונית ומואבית מותרות לבוא בקהל והאיסור הוא רק על הזכרים, ומספרת על ויכוח למדני שהתנהל בעקבות נכונותו של דוד לצאת לקראת גולית. הנביא מספר על תגובת שאול בשעה שראה את דוד יוצא לקראת הפלישתי, ועל תשובת אבנר שר הצבא, וכך נאמר 19 :
"וְכִרְאוֹת שָׁאוּל אֶת דָּוִד יֹצֵא לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי אָמַר אֶל אַבְנֵר שַׂר הַצָּבָא בֶּן מִי זֶה הַנַּעַר אַבְנֵר וַיֹּאמֶר אַבְנֵר חֵי נַפְשְׁךָ הַמֶּלֶךְ אִם יָדָעְתִּי".
שאלתו של שאול מעוררת קושי גדול, וכי איננו יודע מיהו הנער, הלוא הכיר היטב את דוד, בפרק הקודם מסופר כיצד נבחר דוד להיות נושא כליו של שאול וכיצד ניגן לפניו כדי להסיר את הרוח הרעה שבאה עליו, אם כן מה פשר שאלתו.
ואם השאלה מוסבת על אבי הנער, הלוא גם את אביו הכיר שאול, שכן נאמר על ישי אבי דוד, שהיה 'זקן בא באנשים', כלומר שר על שישים ריבוא, ואם כן ודאי ששאול הכירו.
הגמרא משיבה, ששאול אכן הכיר את דוד ולא התכוון לשאול כלל על זהותו, כוונת שאול היתה לשאול אם דוד המלך בא מזרח או מפרץ? אם הוא בא מזרח - "חשיבא בעלמא הוי", הוא רק יהיה חשוב, אבל לא מלך, ואם הוא בא מפרץ - "מלכא הוי", הוא עתיד להיות מלך, שכן המלך פורץ לו גדר. שאול מוטרד, כי הרי שמואל אמר לו שקרע ה' את מלכותו מעליו, וכבר בישר לו שעתידה מלכותו לעבור למישהו אחר. הסיטואציה הנוכחית שעומדת כעת על הפרק, נראית כמו מבחן של מלכות, מי שיעמוד מול איש הביניים, יגלה גבורה של מלכות, והנה בא דוד המלך ומעורר את רוח האומה, דבר שלא הצליח שאול לעשות במשך כל אותם ארבעים יום, וכשהוא לובש את מדי שאול, באורח פלא הבגדים מתאימים לו אחת לאחת.
דואג האדומי שומע את ספקו של שאול ומנסה להסיר דאגה מליבו, באמרו: עד שאתה שואל עליו אם מזרעו של פרץ הוא וראוי למלכות, או שמזרעו של זרח הוא, מוטב לשאול אם הוא בכלל ראוי לבוא בקהל, שהרי נולד מזרעה של רות המואביה, ונאמר בתורה: "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי... בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם" 20 .
אבנר שר הצבא שומע את הדברים, ומשיב לדואג: התורה אסרה רק את הזכרים ולא את הנקבות, "'מואבי' - ולא מואבית", ואם כן ראוי דוד לבוא בקהל מפני שבא ממואבית המותרת לבוא בקהל.
חזר דואג והקשה על אבנר: אם דורשים את המילה 'מואבי' ותוחמים את איסור החיתון רק לזכרי מואב, נדרוש גם את המילה 'ממזר' ונתחום את איסור החיתון עם ממזרים רק לממזרים זכרים.
ושוב השיב אבנר: שונה איסור ממזרות שמעצם שמו אנו למדים שנוהג גם בנקבות, שכן 'ממזר' משמעותו 'מום זר', כלומר שנבעלה אמו לזר, הרי שתלה הכתוב את פגם הממזרות במעשה ההורים, ואין זה משנה אם הולד שנולד הוא זכר או נקבה.
כך המשיך המשא ומתן בין אבנר לדואג, עד שנשתתק אבנר ולא ידע מה להשיב, וציוה שאול את אבנר לשאול שאלה זו בבית המדרש.
בבית המדרש השיבו לו שנכונה דרשת "'מואבי' - ולא מואבית" ומותר דוד לבוא בקהל, ושוב הקשה דואג האדומי את קושיותיו, ולא ידעו מה להשיב לו. כמעט נפלה ההכרעה הקשה, שדוד לא ראוי לבוא בקהל, עד שברגע האחרון בא יתר, אביו של עמשא, חגר חרבו ואמר: כל מי שאינו שומע הלכה זו ידקר בחרב, שכך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי, שההלכה היא 'עמוני' ולא עמונית 'מואבי' ולא מואבית, ולכן דוד שבא מרות המואביה אינו פסול לבוא בקהל.
הדו שיח המופלא הזה דורש התבוננות. ראשית, קשה לתאר מה היה עולה בגורלה של האומה הישראלית לדורותיה לולי תושייתו של יתר. ועוד עולה מדו שיח זה, מעמדו הרם של דואג האדומי כמי שלחם מלחמתה של תורה והיה מסוגל לעמוד מול שאול ואבנר וכל יושבי בית המדרש. כינויו היה "אדומי" מפני שהיה מאדים פני הכל בהלכה 21 , ונקרא גם "אביר הרועים" 22 מפני ששימש כאב בית דין, אלא שתורתו היתה מן השפה ולחוץ, ולכן נענה להוראת שאול לפגוע בכהנים, וביצע את גזר המלך באכזריות רבה, בהרגו שמונים וחמישה כהנים ובהכותו בעיר נוב "מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה, מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק וְשׁוֹר וַחֲמוֹר וָשֶׂה, לְפִי חָרֶב" 23 . ולא לחינם נמנה דואג בין ארבעה "הדיוטות" אשר אין להן חלק בעולם הבא 24 .‏

מבית ומחוץ תצפנו
בהמשך דבריו מבאר מרן החיד"א, לשם מה נדרשת תיבת העץ שבין שתי תיבות הזהב, וכותב:
"ואף שיש בו חומר והוא בשר ודם, צריך לעשותו חומר בקודש, שכמעט אינו ניכר שעושה מעשה החומר, כמו שבארון היה עץ שהוא דומה לחומר ובציפוייו מבית ומחוץ אינו ניכר כלל, וכמעט הכל זהב, כן התלמיד חכם, על ידי מידותיו ומעשיו הטובים וענוותנותו יעשה החומר צורה ויתבטל החומר ולא יוכר כלל, וכשם דכתיב: 'מבית ומחוץ תצפנו', אף שלפי האמת שהיה עושה ארון עץ ונותנו בתוך של זהב ואחר כך נותן בתוך של עץ אחר של זהב, כמו שפירש רש"י, ואם כן הוה ליה למימר 'מחוץ ומבית תצפנו'. אמנם רמז באומרו 'מבית ומחוץ', שהתלמיד חכם מראש יסכים הדברים בליבו ושוב יוציאם לחוץ".
העץ מתפורר ומתבלה עם הזמן ותכונת החומר שלו גסה יותר, ולעומתו לזהב יש עמידה, הוא נשמר במשך שנים ותכונת החומר שלו עדינה יותר. מבנה הארון מלמד שאדם מישראל נדרש לצפות את הצד החומרי שבו בעושר רוחני רב עד שהחומר יקבל צורה ויזדכך.

מי רשאי להיכנס לבית המדרש?
הגמרא בברכות 25 מספרת, שביום שנתמנה רבי אלעזר בן עזריה לנשיא ישראל, סילקו את שומר הפתח של בית המדרש, וניתנה רשות לכל התלמידים להיכנס בלי מבחני כניסה ותנאי סף למיניהם.
לפני כן, בתקופת נשיאותו של רבן גמליאל, היו כללים אחרים. רבן גמליאל היה מכריז ואומר: כל תלמיד שאין תוכו כברו, שעוסק בתורה ואין בו יראת שמים, לא יכנס לבית המדרש!
הגמרא מספרת שבאותו היום התווספו מאות ספסלים בבית המדרש. ראה רבן גמליאל שנוספו תלמידים רבים, וחלשה דעתו, שמא במשך כל השנים מנע חס ושלום תורה מישראל.
משמים הראו לו לרבן גמליאל בחלום הלילה, כדים לבנים מלאים אפר, ורמזו לו בכך שהצדק אתו, כי מי שאין תוכו כברו אינו ראוי לבית המדרש, אלא דומה לכד נאה שכולו מלא אפר.
למעשה, מסיקה הגמרא, שאין ראוי למנוע שום אדם מבית המדרש, ומה שהראו לרבן גמליאל בחלומו, זה כדי להניח דעתו.
מסקנת הגמרא דורשת התבוננות, מצד אחד אין למנוע שום אדם מבית המדרש, ומצד שני תורתו של רבן גמליאל אינה נדחית על הסף, אדרבה, ניתַן לה מקום של כבוד.
רבן גמליאל מדבר על שלמות הופעת התורה, בסופו של דבר תלמיד שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם. ורבי אלעזר בן עזריה מסכים עם רבן גמליאל, אלא שלדידו דרושה עבודה פנימית כדי להגיע לדרגה כזו, וכך אומרים חז"ל: "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה - בא לשמה" 26 . אם אדם ינסה ללמוד תורה לשמה מלכתחילה, זה לא יעבוד. כשילד מתחיל ללמוד, הוא לומד בשביל הסוכריה או הקרמבו, אחר כך הוא לומד כדי שיגידו שהוא חכם, ובסוף הוא מגיע גם לאהבת תורה וזוכה ללמוד תורה לשמה.

האדם בשורשו - טוב או רע
מרן הרב קוק בספרו "עין איה" 27 מבאר, שלפי רבן גמליאל האדם בטבעו עלול לחטא ועוון, "יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" 28 , ומשעה שננער ממעי אמו מתחילה להתפתח אצלו יצריות, ואלה דבריו:
"שהיה רבן גמליאל מכריז ואומר: כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש. רבן גמליאל היה סובר, שבעצם טבע האדם הוא עלול לכל חטא ועוון, על כן רוב בני אדם צריכים הנהגה עזה ומקל חובלים כדי להדריכם בדרך ישרה. וממילא כל זמן שלא נתברר שהאדם תיקן עצמו וטבעו לטוב, הוא עומד בחזקת גרעון של טבעו הגרוע, על כן אל יכנס לבית המדרש כי אם כשיתברר שכבר נעתק מטבעו".
רבן גמליאל סובר, שכל עוד לא ברור שהאדם נמצא בתהליך חיובי של תיקון, אז מקומו מחוץ לבית המדרש. מי שנכנס לבית המדרש לפני שעבד על תיקון הנטיות היצריות שבו, התורה שלו תהיה סם מוות ולא סם חיים. מי שלימוד התורה שלו נובע ממקום של חוסר הגינות, הוא עתיד לעשות את התורה קרדום לחפור בה, ולהביא להרס וחורבן. ממשיך הרב:
"אבל החולקים עליו סוברים, דהאדם עשהו ה' ישר, וכל זמן שלא קלקל טבעו בכל דבר פשע הוא עלול לכל טוב וצדק, על כן לעולם האדם כשנוטה לסבול עול תורה עומד בחזקת כשרות של מידות הגונות ואין צריך בדיקה, ושיטת ההדרכה צריכה לפי זה להיות בנועם ורב חסד ואהבה. על כן כשנצחו בזה סלקוהו לשומר הפתח ונתנו רשות לתלמידים ליכנס, ואין קפידא במה שאין תוכו כברו בבירור".
המחלוקת בין רבן גמליאל לרבי אלעזר בן עזריה, היא בשאלה האם האדם בשורשו הוא טוב או רע. לפי רבן גמליאל, כל זמן שלא התברר שהאדם זרק את חלקי הרע שבו, אין להכניסו לבית המדרש, ולפי רבי אלעזר בן עזריה, "הָאֱלֹקִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר" 29 , קיימת באדם ישרות טבעית, ולא צריך לבדוק אותו, אם הוא בא לבית המדרש, כנראה שהוא שייך לזה, יכול להיות שהוא צריך לעדן את עצמו, אבל השייכות הבסיסית קיימת אצלו.
"ויתבאר ביותר על פי דברי הרמב"ם בהלכות גירושין י, שמשום הכי מועיל כפיה עד שיאמר רוצה אני בדבר מצוה, מפני שפנימיות הלב הישראלי נוטה למצוה והיצר הרע הוא מבחוץ מטמטם הלב, על כן כיון שנכפף טבעו מסכים הוא לרצון האמיתי".
בהלכות גירושין כותב הרמב"ם, שאם אישה דורשת גט מבעלה וטענותיה מוצדקות, והם מגיעים לבית הדין והבעל שומר טינה לאישה ומסרב בתוקף לתת לה גט, הדין הוא שהדיינים כופים את הבעל באמצעים שונים לתת את הגט עד שאומר מעצמו 'רוצה אני'. ואמנם ברור שהסכמתו באה רק בשל הכפייה, בגלל ששמו אותו בכלא ושללו ממנו את כל הזכויות שלו, אבל מכיון שבפנימיות שלו הוא רוצה, מכיון שבקרבו מפעם לב יהודי, אנחנו תולים שהכפייה לא יצרה אצלו מעשה שמנוגד לכוונתו, אלא אדרבא, הכפייה עזרה לו להוציא אל הפועל את רצונו הפנימי הטוב.
האדם מצד עצמו רוצה לעשות טוב, אלא שלפעמים היצר אונס אותו, והנקמנות והשנאה והטינה גורמים לו לסרב לתת את הגט, אבל זו רק תגובה חיצונית, בתוך תוכו הוא רוצה לעשות טוב, ותפקידם של הדיינים במקרה זה הוא לגלות את רצונו הפנימי של האדם החפץ בטוב.
כשיהודי נכנס לבית המדרש, מתגלה הרצון הפנימי שלו, הוא רוצה טוב, הוא רוצה ללמוד תורה. ואמנם בשלב זה, זה עדיין מן השפה ולחוץ, אבל לאט לאט הרצון הפנימי יתגבר ויקיף את כל אישיותו.
"על כן אם לב האדם מוחזק לבלתי ישר, אז כיון שתוכו אינו טוב מה בצע במה שחיצוניותו טובה. אבל לפי מה דקיימא לך שהאדם הוא ישר בטבעו וחטאיו הם מקרים חיצונים בו, כיון שברו טוב הוא מסכים ודאי לתוכו האמיתי".

חכמת ההמונים
הגמרא מספרת שבעקבות פתיחת שערי בית המדרש שהנהיג רבי אלעזר בן עזריה נוספו מאות תלמידים בבית המדרש, יש אומרים שנוספו ארבע מאות ספסלים ויש אומרים שנוספו שבע מאות ספסלים. כמות התלמידים משפיעה על עולם התורה לא רק מבחינה כמותית אלא גם מבחינה איכותית. חז"ל אומרים 30 : "נוהג שבעולם אלף בני אדם נכנסין למקרא יוצא מהן ק', ק' למשנה יוצאין מהן י', י' לתלמוד יוצא מהן א'". וקשה: אם האחד שיצא מאלף, הוא מוצלח, אז גם אם יכנסו חמישה אנשים הוא יצא טוב, אז למה שיכנסו אלף? יש מושג שנקרא 'חכמת ההמונים', היום בעידן 'הכפר הגלובלי' אנו מסוגלים להשתמש בחכמת ההמון ולנצל אותה בצורה מופלאה. דוגמא אחת מיני רבות היא, ה'ויקיפדיה' הניזונה מאנשים שונים מכל העולם, שכל אחד מוסיף את פיסות המידע שברשותו. למעשה כל אחד יכול להיכנס ולכתוב ולעדכן, הכניסה לא מוגבלת לבעלי השכלה כאלה או אחרים, ודווקא היד החופשית הזו היא זו שמעניקה למפעל הזה יתרון על פני אנציקלופדיות ערוכות שנכתבו על ידי חוקרים בעלי שם שכמות המידע שברשותם מוגבלת מטבעה. היכולת שלנו היום לאסוף מידע מכל אדם שיודע ידיעה קטנה, ולצרף הכל לסל הגדול, יש בה קומה חדשה שמקיפה עולמות הרבה יותר רחבים.
תמיד לימדו אותנו ש"הרוב נמצא אצל המיעוט והמיעוט נמצא אצל הרוב", כלומר רוב הכסף נמצא אצל מיעוט האנשים, ומיעוט הכסף נמצא אצל רוב האנשים, וכך גם בנוגע לחכמה, רוב החכמה נמצא אצל המיעוט, ומיעוט החכמה נמצא אצל הרוב, אבל כשמחברים את כל הרוב, מגלים פתאום כוחות אדירים שגוברים על המיעוט החכם והעשיר.
הבנה זו מחזירה אותנו לדברי "אור החיים" הקדוש על לשון 'ועשו' הפותחת את פרשיית הארון, ללמדנו שאין התורה מתקיימת אלא בכלל ישראל, כי כל אדם מישראל צריך לתת את חלקו בתורה, וכל הדורות כולם עסוקים בגילוי התורה שנאמרה למשה בסיני, לכן אומרים חז"ל: "אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לומר לפני רבו, כולן נאמרו למשה בסיני" 31 .

התועלת שבריבוי התלמידים
בהמשך, מספרת הגמרא בברכות, שביום שבו נתמנה רבי אלעזר בן עזריה נשנתה מסכת עדויות, ולא היתה הלכה שהיתה מסופקת בבית המדרש, שלא פירשוה, כי ברגע שהתרבו התלמידים, התרבה גם החידוד והפלפול. ומבאר מרן הרב קוק ב"עין איה" שם 32 :
"תנא, עדויות בו ביום נשנית - הורו בזה גודל התועלת שיש בריבוי התלמידים, ושיש אופנים שלימוד התורה מועיל לכל ואין לחוש לערך מידות האומר והלומד. דהנה ההבדל בין דיין לעד, דבעד קיימא לן, האוהב והשונא מעיד מפני שלא נחשדו ישראל על כך לשקר מפני אהבה או שנאה. אבל לדון פסול מפני שהשכל נוטה לפי הרצון באין מבין, כי גרמת הרצון היה להטותו".
מסכת עדויות מלמדת אותנו מה התועלת שיש בריבוי תלמידים, כי כשעד בא ועומד לפני הדיין ומצייר לפניו את פרטי המקרה, הדיין מסוגל לנתח ולהבין את המקרה, וכשיש עד נוסף התמונה מתבהרת וניתן להגיע להכרעה. לולא העדים הדיין היה נשאר בסימן שאלה.
"כן בדברי תורה, ישנם חלקי תורה שהאדם נדמה לדיין בערכם, והיינו תולדות חדשות בהלכות וספיקות, שבהם באמת צריך שיהיה מזוקק במידותיו ותכונותיו. כי אם אין תוכו זקוק ונקי ימשך לחוק לו חידושי הלכות על פי סברות מטעות הנמשכות מטבעו המקולקל. אמנם לא מפני זה ננעל דלתי בית המדרש בפני תלמידים רבים טרם ידענו טהרת מידותיהם, שהרי יש חלק גדול מן התורה שהאדם נחשב כעד לערכם".
יש חלקים בתורה שדורשים מהמעיין כוח סברא וניתוח, וכדי ללומדם נדרשות ישרות פנימית ומידות מתוקנות. ויש חלקים בתורה שדורשים מהמעיין להכיר את המציאות על בוריה, ומתוך כך להגיע להכרעה לאמיתה של תורה. דרושה הפריה הדדית בין ההמון לתלמידי החכמים שבדור כדי שיוכלו להורות לציבור. כדי להכריע הלכה בנוגע לשימוש במכשירים שונים או בנושאים שקשורים ברפואה והלכה או בכלכלה והלכה צריך להיוועץ בבעלי מקצוע שונים כמו מהנדסים, כלכלנים ורופאים.

מיהו זה שראוי ללמדו תורה?
ב"אבות דרבי נתן" 33 מובאת מחלוקת מופלאה, בשאלה: מיהו זה שראוי ללמדו תורה? וכך נאמר שם:
"בית שמאי אומרים: אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות ועשיר.
ובית הלל אומרים: לכל אדם ישנה - שהרבה פושעים היו בהם בישראל ונתקרבו לתלמוד תורה ויצאו מהם צדיקים חסידים וכשרים".
לפי בית שמאי, כדי ללמוד תורה, צריך לעמוד בפרמטרים לא קלים, צריך להיות חכם, עניו, בעל מידות, בעל ייחוס ועשיר, לפי בית שמאי רק אדם כזה אפשר ללמד תורה. זה פלא גדול! מי מאתנו יכול להעיד על עצמו שהוא עומד בכל הפרמטרים האלה?! דומה שדברי בית שמאי נובעים מההבנה שהתורה היא הביטוי הגדול של שלמות החיים בדומה לתורתו של רבן גמליאל שהורה לא להכניס לבית המדרש אנשים שאין תוכם כברם, לדידו אדם שאיננו שלם בכל צדדי החיים שלו, התורה לא יכולה להתגלות אצלו בשלמותה.
ובית הלל סוברים, שדרכם של בית שמאי לא מותירה לנו מקום בבית המדרש, 'לא שביק חיי לכל בריה' 34 , כי סוף סוף יש חכמים שאינם בעלי ענוה ויש בעלי ענוה שאינם חכמים, יש חכמים ובעלי ענוה שאין להם ייחוס ויש חכמים ובעלי ענוה ובעלי ייחוס שאינם עשירים... מעטים הם האנשים שיכולים להיכנס לבית מדרשם של בית שמאי.
שיטת בית הלל שונה בתכלית. הם לא כותבים שום פרמטרים, כל מי שחפץ בלימוד תורה, מוזמן להיכנס לבית המדרש. וגם אם מדובר בפושעים ועבריינים, סוף סוף "הרבה פושעים היו בהם בישראל ונתקרבו לתלמוד תורה ויצאו מהם צדיקים חסידים וכשרים".
לא חסרים לאורך הדורות אנשים שנתוני הפתיחה שלהם לא בישרו גדולות, ופתאום הם צמחו והאירו את העולם. אסור למנוע אדם מבית המדרש, מי שרוצה ללמוד תורה צריך להכניס אותו לבית המדרש בלי קשר ליכולות שלו. תורת ה' איננה מיועדת רק למיוחדים שבישראל, לכן נאמר 'ועשו' בלשון רבים, ללמד שכל ישראל שייכים לתורה וכולם צריכים להיכנס לבית המדרש. וגם אם לעת עתה נראה שאיננו שייך לבית המדרש, בעזרת ה' מתוך שלא לשמה יבא לשמה, ו"הזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה" 35 .
מקורות עיקריים:
רמב"ם הלכות בית הבחירה א, א , סנהדרין כ ע"ב , שיחות הרב צבי יהודה (פרקי משיח 4. תלמוד תורה, הוספה 2) , אור החיים שמות כה, י , רש"י שמות כה, יא , יומא עב ע"ב , פני דוד פרשת תרומה אות ה , יבמות עו ע"ב , סנהדרין פ"י, מ"ב , ברכות כח ע"א , עין איה ברכות ח"א פרק רביעי אות טו , ויקרא רבה ב, א , ויקרא רבה כב, א , עין איה ברכות ח"א פרק רביעי אות יח , אבות דרבי נתן א, ג




^ 1.שמות כה, ח-ט.
^ 2.ראה אלשיך שמות כה, ח ואור החיים שם.
^ 3.רמב"ם הלכות בית הבחירה א, א.
^ 4.לפי הרמב"ם בהלכות מלכים (יא, א) מלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד, לבנות את בית המקדש ולקבץ נדחי ישראל, ולפי רש"י במסכת ראש השנה (ל ע"א ד"ה לא צריכא) משמע שהבית השלישי ירד משמים. וראה "אוצר מפרשי התלמוד" למסכת סוכה (מא ע"א). וכן מאמרו של הגר"א נבנצל שליט"א "בנין בית המקדש בזמן הזה" ("המעין" כרך יט גליון ב עמ' 1), ומאמרו של הרב ישראל אריאל שליט"א "מקדש משמים - בהלכה ובמקורות היהדות" (חוברת "צפיה - חקרי מקדש ה'" עמ' 77). ובהסכמתו לספר "שלהבתיה" של הרב שלמה אבינר שליט"א, כתב הראשון לציון הגר"מ אליהו זצ"ל: "אף על פי שמדברי הרמב"ם משמע [שהמקדש] יבנה בידי אדם ומצוה שיבנה כך, כתב הרמב"ם בסוף הלכות מלכים, שאיננו יודעים כיצד יהיה הדבר עד שיראו עינינו. לדידי ניחא לי לפסוק כרש"י ותוספות, שכך פשט הגמרא. כיון שאם יבנה על ידי אדם - 'מכאן ועד גיחון' יש עיכובים לבנין".
^ 5.סנהדרין כ ע"ב.
^ 6.שיחות הרב צבי יהודה (פרקי משיח 4. תלמוד תורה, הוספה 2).
^ 7.ראה "הר הקודש" פנים מסבירות מאמר ג, אותיות פג-פד.
^ 8.ראה "מציון מכלל יופי" עמ' רצו.
^ 9.שמות כה, יז.
^ 10.שמות כה, יח.
^ 11.שמות כה, כג.
^ 12.אור החיים שמות כה, י.
^ 13.רש"י שמות כה, יא.
^ 14.יומא עב ע"ב.
^ 15. רבי חיים יוסף דוד אזולאי (חיד"א) (ירושלים-ליוורנו, איטליה), התפ"ז-התקס"ו - מגדולי הפוסקים, רב ומקובל. למד בישיבתו של רבי חיים בן עטר והיה תלמידם של חכמי ירושלים, בהם הדיין רבי יונה נבון והמקובל רבי דוד חזן. מצעירותו ניחן ביכולת דרשנית, בכישרון כתיבה ובנמרצות רבה. בגיל שבע עשרה החל בכתיבת ספרו הראשון. בזכות אישיותו המיוחדת התמנה על ידי קהילת חברון כשליח (שד"ר) לקהילות היהודים בערי מערב אירופה כדי לאסוף תרומות עבור יהודי חברון. לצד אישיותו המיוחדת, היה חיד"א בעל הופעה חיצונית מרשימה, ומבין כל השליחים, בני דורו, שיצאו מארץ ישראל לתפוצות, היה החיד"א השליח המפורסם ביותר, שהגדיל והאדיר את שמה של ארץ ישראל ונלחם מלחמת כבודה. כתב עשרות ספרים במגוון תחומים: תלמוד, הלכה, פרשנות - ובכלל זה פרשנות מקרא, קבלה, עיונים בתפילה, ביבליוגרפיה ותיעוד של כתבי יד ועוד.
^ 16.פני דוד פרשת תרומה אות ה.
^ 17.ראה סנהדרין קו ע"ב.
^ 18.יבמות עו ע"ב.
^ 19.שמואל א' יז, נה.
^ 20.דברים כג, ד.
^ 21.ראה מדרש תהלים (בובר) נב, ד.
^ 22.ראה מדרש תהלים (בובר) ג, ד.
^ 23.שמואל א' כב, יט.
^ 24.סנהדרין פ"י, מ"ב.
^ 25.ברכות כח ע"א.
^ 26.פסחים נ ע"ב.
^ 27.עין איה ברכות ח"א פרק רביעי אות טו.
^ 28.בראשית ח, כא.
^ 29.קהלת ז, כט.
^ 30.ויקרא רבה ב, א.
^ 31.ויקרא רבה כב, א.
^ 32.עין איה ברכות ח"א פרק רביעי אות יח.
^ 33.אבות דרבי נתן א, ג.
^ 34.על פי בבא קמא צא ע"ב.
^ 35.נדרים פא ע"א.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il