מדברי הרב אליהו זצוק"ל לפרשת משפטים

פרשת שבוע ותנ"ך
משפטים

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מרדכי אליהו זצ"ל

8 דק' קריאה

אשה - נשמה לאדם
בעל "אור החיים" הקדוש מבאר את פרשת עבד עברי בדרך רמז, והיא מלמדת את האדם לדבוק בחלק הרוחני שבו - היא הנשמה האלוקית, ולעזוב את החלק החומרי שבו - שהוא ה"עבד" האמור, וז"ל )שמות כא, ד(: "עוד נראה לפרש הפרשה בדרך רמז, כי תצוה התורה להאדם לשום לפניו בתמידות לכל הדברים האלה בין עיניו, והוא אומרו אשר תשים לפניהם, שישים תמיד האדם עניין זה לפניו והוא כי תקנה עבד עברי, הלא ידעת כי האדם נחלק לשנים, חלק א' רוחני והוא העיקר, וחלק ב' גשמי שברא ה' לנשמה לשמשה שבאמצעותה מקיים כמה מצות אשר צוה ה' ולו יקרא שם "עבד" כי אינו אלא שמש לנפש שבשבילו יקרא אדם, כמו שאמר הכתוב )להלן ל, לב( על בשר אדם לא וגו' שזה יגיד כי לא הבשר יקרא האדם". ועוד כותב הרב )שם(, וז"ל: "ואומר אם בעל אשה הוא, ויצאה אשתו עמו, כאן רמזה התורה סוד גדול, והוא כי יש לך אדם שקנה נשמתו באמצעות חוזק מעשים טובים ונעשה הוא בעלה של נשמה הקדושה, וצריך אתה לדעת מה שאמרו בספר הזוהר )ח"ג צא:( במה שאמר הכתוב )ויקרא כב, כז( שור או כשב או עז כי יולד וגו', כי הבהמות מעת לידתם קונים שכל שיש לשור, משא"כ האדם, כי כפי מעשיו זכה נותנים לו נפש זכה, נותנים לו נפש זכה יתיר וכו', זכה יתיר וכו', ע"כ הנה שבאמצעות מעשיו קונה הנשמה הקראת "אשה", עכ"ל

אהבתי את אדוני - תאוה לעבודת ה
' עוד כותב ה"אור החיים" הקדוש בדרך רמז על מה שאומר העבד )שמות כא, ה( "אהבתי את אדוני" וכו', וז"ל: "כאן הודיע הכתוב, עבודת העבד ישראל המתלהב לעבודת קונו, ואף אחר שאפסו כוחותיו מתאוה תאוה לעבוד האדון, וזהו אומרו 'אהבתי את אדוני, את אשתי, ואת בני', שהם הנשמה והמצוות שעושה בעולם הזה, ואינו רוצה לצאת מהעולם הזה לחפשי כמתים, וזה יורה על החשק והתאוה בהאדון, לאיש כזה מבטיח האדון כי לו יקרא עבד ה', וימלא תאוותו תאוות לבו נתת לו, אך לא עתה, כי עתה אין לו עוד בעולם אלא ועבדו לעולם - לעולם הבא יבחר בו ה' מהמלאכים להיות לו לעבד נאמן", עיי"ש באורך.

ואנשי קדש תהיון לי
כתוב בפרשה )שמות כב, ל( "ואנשי קודש תהיון לי", וסמיך ליה "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" - מכאן שצריך להיות מקודשים ופרושים להקב"ה, ולהזהר שלא להכניס לפה אוכל שיש בו אפילו ספק לגבי כשרותו, שאז הוא פוגם בציווי של "ואנשי קודש תהיון לי". ואדם שאוכל מאכל כשר ודאי, הקב"ה מחזיק אותו כודאי שלו, ואם הוא אוכל דבר שאינו כשר, הקב"ה אומר שאינו בגדר "תהיון לי" חלילה, וממילא גם כשאוכל דבר שהוא ספק כשר, הרי שהקב"ה מחזיק ממנו בספק "תהיון לי". וידוע, שהמתרחק מתאוותיו לשם שמים, יכול אפילו ב"שב ואל תעשה" להגיע למדרגות עצומות.

לפניהם - ולא לפני ערכאות
התורה מלמדת אותנו שכאשר אדם תובע את חברו, לא יתבע אותו אלא בפני בית דין הדן על פי דיני התורה בלבד, ולא בפני בתי משפט הדנים על פי חוקי הגויים. על הפסוק "אשר תשים לפניהם", כותב רש"י, וז"ל: "לפניהם - ולא לפני גוים, ואפילו ידעת בדין אחד שהם דנין אותו כדיני ישראל, אל תביאהו בערכאות שלהם, שהמביא דיני ישראל לפני גוים מחלל את השם ומייקר שם עבודה זרה להחשיבה, שנאמר 'כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים', כשאויבינו פלילים זהו עדות לעלוי יראתם", עכ"ל. כלומר, אפילו אם ידוע לו שהם דנים כמו דיני ישראל, בעצם ההליכה להשפט לפני ערכאות, יש איסור. וכתוב בשו"ע )חו"מ סי' כ"ו סעי' א'(: "אסור לדון בפני דייני עכו"ם ובערכאות שלהם פירוש: מושב הקבוע לשרים לדון בו אפילו בדין שדנים כדיני ישראל ואפילו נתרצו שני בעלי דינים לדון בפניהם אסור. וכל הבא לידון בפניהם הרי זה רשע וכאילו חרף וגדף והרים יד בתורת משה רבנו עליו השלום"

רווחי הדן בבית דין והפסדי הדן בערכאות
חייב כל אדם לדעת, שההליכה לערכאות אסורה, כפי שכתוב בשו"ע, ונחשב כמחרף ומגדף את תורת משה רח"ל. ובכל מקרה אין שום רווח בהליכה לערכאות, כי מה שעלול להרוויח לפעמים שלא על פי דיני התורה יהיה ממון גזול מבעליו. ומאידך, הרווח שמרוויח האדם - בתביעה שתובע את חברו בפני בית דין הדן על פי דיני תורה דוקא - הוא כפול ומכופל, גם רווח מיידי וגם רווח עתידי בטוח ויציב. הנה מי שהולך לדון בפני ערכאות חייב לשלם שכר טרחה לעורך דין )שגובים לרוב מחירים מפולפלים מאוד(, ואם יחייבו אותו הוא גם יחוייב בהוצאות משפט, ואם הוא יחליט לערער על פסק השופטים ישלם עוד הוצאות מרובות, ואם הוא יצטרך להגיע לבית הדין גבוה יותר )מה שהם קוראים "עליון"(, ההוצאות כפולות ומכופלות, ועכ"ז ספק אם יזכה, וגם אם יזכה, הרי שעל פי רוב, הוא יצטרך להחזיר לצד הנגדי סכומים ניכרים שאסור לו לקבל על פי ההלכה של התורה. מה שאין כן אם הולך לבית דין הדנים על פי דיני תורה, אם הוא באמת חייב - הרי שניצל מדיני שמים על ידי שמשלם את נזקיו בעולם הזה, והרווח שלו עצום לאין ערוך. ואם פסקו לטובתו, הרי שהוא יודע שכל אגורה שהוא מקבל, היא על פי דין התורה ומצפונו שקט ונקי. וגם אם הוא יודע שבית הדין טעו בפסקם, הרי שהקב"ה בעצמו מבטיח לו לשלם את כל הפסדיו מידו הרחבה והפתוחה, כך שבסופו של דבר הוא יצא נשכר בכפלי כפליים. ועוד אני רגיל לומר, שגם אם אדם יצא חייב מבית הדין, יצא משם בריקודים ובמחולות על כך שהוא מקיים את מצות ה', ויהיה בטוח שהקב"ה ינהג עמו במידה כנגד מידה, ולא יראה נזק והפסד כלל ועיקר.

בורר, בית דין, וערכאות
כמו שניתן לדון לפני בית דין הדנים על פי דין תורה, כך יכולים הניצים לגשת לפני בורר שיבחרו ויסכימו ביניהם, אלא שיש הבדל במידת בקיאותם בדיני התורה וההלכה הקשורה לממונות. כשלוקחים בורר, יכול הבורר להיות גם רועה בקר או עם הארץ פשוט, בתנאי שמסכמים אתו בפירוש שישפוט אותם לפי הבנת שכלו ולא יערב בזה רגשות בלבד )עיין לרמב"ן שמות כא, א ד"ה ולכך אמר(. ודנים הפוסקים האם יכול אדם לקבל עליו כבורר את אביו, יש אומרים שצריך להיות בין שלושה דוקא, ויש אומרים שיכול להיות בורר יחיד כשלושה, ואני רגיל לומר שלא להכנס למחלוקות ולא לערב בבוררות קרובים כלל ועיקר. ואמנם, כשבאים לדון לפני בית דין הדנים על פי דיני התורה, חייבים בית הדין לדעת את ההלכות ואת הדינים על בוריים. ובכל מקרה כתוב בשו"ע, שאם הנתבע הוא "אלם" כלומר שהוא אינו רוצה להגיע לבית הדין, יכולים בית הדין לתת היתר לתובע להזמין את הנתבע לערכאות.

סיפור - הגאון רבי יחזקאל סרנא זצ"ל - ראש ישיבת חברון, היה תקיף וחריף גדול, ולא חת מפני איש. בתקופה בה כיהנתי כדיין, הנהגנו שאם הנתבע היה חצוף ולא מגיע להזמנה של התובע לבית הדין פעם ופעמיים, היינו מתירים לתובע לתבוע אותו בבית המשפט. פעם הגיע לדון בפניי תלמיד של רבי יחזקאל סרנא זצ"ל, ונתתי לו היתר לגשת לערכאות כפי שנפסק בשו"ע לנהוג באיש אלם כששמע זאת הגאון הרב יחזקאל סרנא הקפיד עליי מאוד, וקבל בפניי על כך. אמרתי לו שנהגתי על פי ההלכה בשו"ע, מאחר ובעל דינו מזלזל ולא מגיע לבית הדין, ואין אני מוכן שהוא יפסיד. אמר לי ר' יחזקאל זצ"ל שכוונת השו"ע לדון בפני בית דין של גויים דוקא, אבל בפני שופטים יהודים אין שום היתר לגשת, כיון שהם מחוייבים לדון על פי דיני התורה. אמרתי לו וכי מה כבודו רוצה שאשלח אותו לבית משפט פלסטינאי? ולמרות שלמעשה נוהגים כמו שעשיתי, אבל מי שמחמיר על עצמו עד כדי הפסד ותולה בטחונו בהקב"ה שישלים את הפסדיו, לא יינזק, והקב"ה ישלם לו כפלי כפליים מידו הרחבה והפתוחה. ועל כן, אני תמיד קורא ומבקש מכל רב עיר, שיתקינו בתי דין מיוחדים לממונות הפתוחים לקבל קהל, כיון שרוב בתי הדין עסוקים בעניינים של גירושין ומזונות והחזקת ילדים וכדומה. דין אמת לאמיתו

פעם אירע מעשה עם אחד מתלמידיו של ר' יחזקאל סרנא זצ"ל, שהיה לו דין ודברים בפני בית הדין בו ישבתי, ובפסק הדין זּוכה אותו תלמיד על פי דעת הרוב, אבל אני הבעתי את דעתי, דעת יחיד, שהוא חייב. אותו בחור לא שקט ולא נח, כי למרות ששני דיינים זיכו אותו הוא חשש מדעתי, וקבל על כך בפני ראש הישיבה שלו רבי יחזקאל סרנא זצ"ל. בתחילה חשב הרב זצ"ל שאני אחד מתלמידיו כיון שכל הדיינים היושבים בבתי הדין הם תלמידיו )כך הוא טען, ואכן אז רוב הדיינים היו מיוצאי ישיבת 'פורת יוסף' או מישיבת 'חברון'(, ועל כן זימן אותי לפניו. ואני, למרות שלא נמניתי בין תלמידי ישיבת חברון הלכתי אליו. הרב שאל אותי מדוע חייבתי אותו? אמרתי לו מה הנפק"מ, והרי סוף סוף הרוב זיכו אותו? והוא אמר לי בתקיפות, כיון שההלכה היא לזכותו, עליי לחזור בי ולהצטרף לדעת המזכים. אמרתי לו האם כבודו מכיר את ספר החידושים של הרב סרנא? התפלא הרב ואמר לי שהוא בודאי מכיר. אמרתי לו אם כך נפתח את הספר ונראה שכבודו בעצמו פסק כדעת ש"ך מסוים שעליו נשענתי בפסקי. עיין הרב בספר, ונזדעק, איך הרב הספרדי הזה יודע יותר ממה שאני בעצמי חושב שאני יודע?! מייד הוא קרא לתלמיד, ופסק לו ללכת ולשלם לצד השני. אמר לו התלמיד והרי קיבלתי זיכוי על פי רוב? אמר לו הרב לך תשלם כי כך האמת, ומעתה אני הרוב !! ובלית בררה כך עשה אותו תלמיד למרות שעל פי דעת הרוב יצא זכאי בבית דין.

מאמר מרדכי \ שביעית - ִּדינֵי קְלִיפּוֹת שֶׁל פֵּרוֹת שׁוֹנִים לְפִי סֵדֶר א-ב
אגוזים - קְלִפּוֹת אֱגוֹזִים, בֵּין הַקְּלִפָּה הַחוּמָה וּבֵין הַקְּלִפָּ ה הַיְרוּקָה - כַּיּוֹם אֵין בָּהֶם קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִי ת
אגּס - יַד הָאַגָּס (שׁוֹמֵר הַפְּרִ י שֶׁבּוֹ קָשׁוּר הָאַגָּס לָעֵ ץ) – יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיֵּשׁ בּוֹ קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית מִפְּנֵי שֶׁהוּא שׁוֹמֵר עַל טְרִיּוֹ ת הַפְּרִי, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁרָאוּי לִזָּהֵר לְתָלְשׁוֹ בְּלאֹ בְּשַׂר הַפְּרִי שֶׁאִם לאֹ כֵן יֵ שׁ בּוֹ קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית, וְלאֹ נָהֲגוּ לְהַחְמִי ר בָּזה
אתרוֹג - גַּרְעִינֵי אֶתְרוֹג - אֵין בָּהֶם קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִי ת
קְלִ פּוֹת אֶתְרוֹגִים - יֵשׁ בָּהֶם קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִי ת וְאֵין הֶבְדֵּל בֵּין הַמֻּרְכָּבִים וּבֵין שֶׁאֵינָם מֻרְכָּבִים.
הדרים - קְלִפּוֹת הֲדָרִים (כְּגוֹן: תַּפּוּזִים אוֹ קְלֵמֶנְטִינוֹת) שֶׁלֹּא מְקֻבָּל כַּיּוֹם לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן לַהֲכָנַת מַמְתַּקִּים - מֵעִקַּר הַדִּין אֵין בָּהֶן קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית, אוּלָם רָאוּי לְהַחְמִי ר וְלִנְהֹג בָּהֶן קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִי ת 61 וּלְזָרְקָן עָטוּף בִּשְׁתֵּי עֲטִיפ וֹ ת (כַּיּום שֶׁמְּקֻ בָּל לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בִּקְלִפּוֹת וְכַדּוֹמֶה לַהֲכָנַת מַמְתַּקִּים ישׁ לִשׁמְר בָּהֶם קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית כַּדִּי ן).
זיתים - גַּרְעִינֵי זֵיתִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מִבְּשַׂר הַפְּרִי - יֵשׁ בָּהֶם קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִי ת 62 [וְהוּא הַדִּין לְגַרְעִינֵי פֵרוֹת שֶׁיֵּשׁ לָהֶם גַּם מִבְּשַׂר הַ פְּרִי, כְּגוֹן: גַּרְעִינֵי שְׁזִיפִים]. מִיה וּ אִם נִשְׁאַר בַּגַּרְעִין מְעַט מֵהַזַּיִת וְדַרְכּוֹ לְהִזָּרֵק - אֵין בָּהֶם קְדֻשַּׁ ת שְׁבִיעִית, וְרָאוּי שֶׁיִּזְרְקֶנּוּ עִם שְׁתֵּי עֲטִיפוֹת, וּמִכָּל מָקוֹם אִם הֵם יְבֵשִׁים - אֵין בָּהֶם קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִי ת 63
כותנה - גַּרְעִינֵי כֻּתְנָה וְשֶׁמֶן כֻּתְנָה - יֵשׁ בָּהֶם קְדֻשַּׁ ת ¨ שְׁבִיעִי ת 64
לימוֹ ן - קְלִי פּוֹת לִימוֹן - יֵ שׁ בָּהֶן קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית, מִפְּנֵי שֶׁמְּקֻבָּל לִכְבֹּשׁ אוֹתָן עִם יְרָקוֹת וְלֶאֱכֹל אוֹתָן
תמרים - גַּרְעִינֵי תְּמָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מִבְּשַׂר הַפְּרִי - יֵשׁ בָּהֶם קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית, וְאִם דַּרְכּוֹ לְהִזָּרֵק - אֵין בּוֹ קְדֻשַּׁ ת שְׁבִיעִית, וְכֵן אִם הֵם יְבֵשִׁים - אֵין בָּהֶם קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִי ת
תּפּוּז - גַּרְעִינֵי תַּפּוּז - אֵין בָּהֶם קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית. הַסּוֹחֲטִים תַּפּוּז - אֵינָם חַיָּבִים לְסָחֳטוֹ י וֹתֵר מִדַּרְכּוֹ בִּכְדֵי שֶׁלֹּ א יִשָּׁאֵר מִבְּשַׂר הַפְּרִי , אוּלָם בִּקְלִפּוֹת תַּפּוּז - רָאוּי לְהַחְמִי ר לִשְמֹר קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִי ת , וְיִזְרְקֶנּוּ עִם שְׁתֵּי עֲטִיפוֹת.
תפוח עֵץ - גַּרְעִינֵי תַּפּוּחַ עֵץ - אֵין בָּהֶם קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית.
תַּפּוּחַ אוֹ כָּל פְּרִי כַּיּוֹצֵא בּוֹ שֶׁיֶּלֶד אָכַל אֶת חֶלְקוֹ - יֵשׁ בּוֹ קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית כֵּיוָן שֶׁאֵין הָרְגִילוּת לִזְרֹק. אֲבָל אִם אָכַל אֶת רֻבּוֹ וּמַה שֶּׁנִּשְׁאַר הָרְגִילוּת לְזָרְקוֹ - אֵין בַּשְּׁאֵרִי ת קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית וּמֻתָּר לְזָרְקוֹ, וְרָאוּי שֶׁיַּעַטְפֶנּוּ בִּשְׁתֵּי עטיפות

פתח חרצובות רשע
סיפר הרב: פעם היה אדם שגנב מישיבות, וגם את החותמת של הרב יהודה צדקה גנב. כשתפסוהו סירב להחזיר את החותמת, והתפתח דין ודברים האם להסגירו למשטרה או לא. הרב ניגש אליו ואמר לו שאם הוא לא יחזיר, אז ימסרנו מייד למשטרה. כשנודע הדבר לחכם יהודה צדקה התפלא והתקשר לרב, האם אכן בכוונתו למוסרו למשטרה, ואמר לו הרב: כן, הוא מפסיד אותנו, ועניים אחרים! שהרי הוא השתמש בחתימה של כבודו, וגם חתם בשמי לתת לו כסף, ואם ניתן עכשיו הסכמה והמלצה לאחרים, לא יאמינו למכתב ויאמרו שהוא מזויף! לבסוף הרב סידר שיביאו את הגנב למשטרה לצורך איום והרתעה בלבד, והכול בא על מקומו לחיים טובים ולשלום.

משפטי צדקך
בימי היות הרב אברך צעיר, היה הולך לקצב וקונה ממנו מעט עוף לכבוד שבת. הקצב היה מתפלא איך תספיק כזו כמות קטנה למשפחה, והיה מוסיף עוד חלקי עוף לשקית של הרב, והרב היה מציין לעצמו כמה תוספת קיבל. לימים, כשנתמנה הרב לדיין וקיבל משכורת מסודרת, הלך לאותו קצב לשלם לו על כל התוספות שנתן לו במשך הזמן. כמובן, אותו יהודי לא הסכים לוותר על הזכות שזכה בה, וטען שנתן את הכול במתנה גמורה. הלך הרב ותבעו לדין תורה אצל הרב צדקה ע"ה כדי שיחייב את אותו קצב לקבל את הכסף...
שבת מברכים אדר א – בברכת שמחה לארצך וששון לעירך וצמיחת קרן לדוד עבדך ועריכת נר לבן ישי משיחך

משפטים