ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש שמות
- תרומה
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
קראנו השבת את פרשת תצווה. הפרשה פותחת: "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כז, כ), "ואתה תצוה" נשמע כאילו הציווי צריך לבוא ממשה. אך הקב"ה הוא זה שמצווה את בני ישראל! זהו סגנון מיוחד שלא מופיע בפרשה אחרת. הקב"ה אומר למשה: "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר", ובהמשך הפרשה כתוב שוב: "וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן" (שם כח, ג). יש כאן רמז, בעניין בית המקדש הקב"ה כאילו אומר, 'זה צריך לבוא מכם'. אולי זה בא ללמד אותנו שעשיית המקדש צריכה לבוא מישראל, אתם תתעוררו ותכינו מקום כדי שתשרה שכינה בישראל. תכינו את כל הדרוש בבניין המשכן והמקדש, הכהנים יכינו את כל הבגדים והכלים - ועל זה תחול השכינה.
בכל הפרשה לא מוזכר שמו של משה. ר' לוי יצחק מברדיטשוב מסביר שהפרשה עוסקת בבגדי הכהונה ולכן משה לא הוזכר. המקדש שייך לכל ישראל, אבל בגדי הכהנים מיוחדים דווקא להם לכהנים, והעיסוק בבגדים צריך להיות של מישהו מהכהנים, מישהו שמתאים לסוג העבודה הזאת. לכן משה רבנו היה צריך להתעלות ולהגיע אל המקור אל השורש. העולם בנוי מניגודים שונים כמו אש ומים, חום וקור, אך כל זה בהתגלות של העולם. המקור הוא לא נפרד, אין שם ניגודים. כשהמציאות מתפשטת ויורדת מהמקור העליון, אז כל דבר עומד בפני עצמו והדברים שונים ואפילו מנוגדים. הוי אומר שכשהאדם מתעלה למקום השורש, שם הכול מאוחד ואפשר לפעול את הכוונות של כולם. אם כן, בעשיית הבגדים משה צריך להתרומם למדרגה מיוחדת ועליונה ולכן הוא לא מופיע בשמו, הוא נעשה כהן באופן זמני. משה התעלה למקום הראשוני, עוד לפני כל החילוקים וההבדלים. כשמשה במקום הזה הוא יכול להיות כהן וגם לצוות על בגדי הכהונה, כי הוא במדרגה ששייכת להכול.
ללמדנו שככל שהאדם מתעלה למקום עליון - הדברים מאוחדים יותר.
עבודת הבגדים
שמתי לב שבפרשה הקב"ה חוזר ואומר למשה לעשות את כל העבודה בעצמו, כאילו כל הבגדים זו עבודה אישית של משה. כך לשון הפסוקים: "וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" (שם ב), אמנם פעם אחת כתוב: "וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב... וְעָשׂוּ" (שם ד), אבל בכל הפעמים לאחר מכן הלשון היא שמשה רבנו יעשה: "וְלָקַחְתָּ אֶת שְׁתֵּי אַבְנֵי שֹׁהַם", "וְעָשִׂיתָ מִשְׁבְּצֹת זָהָב", "וְעָשִׂיתָ חֹשֶׁן מִשְׁפָּט" ועוד. כאילו משה עושה את כל העבודה לבדו. ברור שבפועל משה לא עשה את הכול בעצמו, אבל יש כאן כוונה שמשה צריך לעמוד על העושים, כאילו הוא העושה. עבודת הבגדים מוטלת עליך. אחרים עושים בפועל, אבל צריך לעשות את הדברים בכוונה והשראה רוחנית מיוחדת, משה צריך להיות עסוק בזה.
למה הבגדים כל כך חשובים, למה התורה מקדישה לבגדים פרשה שלמה, והקב"ה מפרט את כל פרטי הדברים. היה אפשר לכתוב באופן כללי שאהרן ובניו צריכים ללבוש בגדים לכבוד ולתפארת, ושהם יתכננו באיזה אופן ויעשו בגד מכובד! אך התורה מפרטת לפרטי פרטים איך כל בגד צריך להיות, איזה קישוט יהיה עליו ואיך ילבשו אותו. הגמרא במסכת ערכין אומרת שלכל בגד מבגדי הכהונה היה תפקיד (ערכין טז, א):
אמר ר' ענני בר ששון: למה נסמכה פרשת בגדי כהונה לפרשת קרבנות, לומר לך מה קרבנות מכפרין אף בגדי כהונה מכפרין. כתונת מכפרת על שפיכות דמים דכתיב: "ויטבלו את הכתנת בדם" (בראשית לז, לא). מכנסים מכפרים על גילוי עריות דכתיב: "ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה" (שמות כח, מב). מצנפת מכפרת על גסי הרוח, כדרבי חנינא דאמר רבי חנינא: יבא דבר שבגובה ויכפר על מעשה גובה. אבנט מכפרת על הרהור הלב אהיכא דאיתיה. חושן מכפר על הדינין דכתיב: "ועשית חושן משפט" (שם טו). אפוד מכפר על עבודה זרה דכתיב: "אין אפוד ותרפים" (הושע ג, ד). מעיל מכפר על לשון הרע, אמר הקדוש ברוך הוא: יבא דבר שבקול ויכפר על מעשה הקול. ציץ מכפר על מעשה עזי פנים. כתיב הכא: "והיה על מצח אהרן" (שמות כח, לח), וכתיב התם: "ומצח אשה זונה היה לך" (ירמיהו ג, ג).
בגדי הכהונה אינם סתם לקישוט וליופי כי עבודת בית המקדש היא עבודה חשובה, אלא יש לבגדים תפקיד - לכפר. לבישת הבגדים גורמת לכפרה, וצריך להתבונן בכך. בדרך כלל בגדים מבטאים את מקומו של האדם, כל אחד הולך בבגדים המתאימים לו ולסביבה שלו. אנשים בעלי תפקיד הולכים עם בגדים מתאימים, לשופטים יש בגדים משלהם, לרבנים יש בגדים משלהם וכן הלאה, אפשר להכיר את האדם לפי הבגדים שעליו. הבגדים לא משנים את האדם אלא מבטאים את עניינו.
כך בדרך כלל, אבל כאן הגמרא אומרת שהלבושים פועלים. יש ישיבות שחינכו את התלמידים ללכת עם בגדים מכובדים. אפילו הייתה תקופה שבישיבת סלובודקה החניכים היו הולכים עם מקלות, כי כך האנשים החשובים היו הולכים. ההיגיון היה שאם אדם הולך באופן חשוב ומכובד הוא לא יעשה שטויות, זה משפיע על הנפש. שני הצדדים נכונים, הבגדים גם מבטאים את המהות הפנימית וגם פועלים על האדם. שני הצדדים היו גם בבגדי הכהונה: מצד אחד בגדי הכהונה מבטאים את המדרגה של הכהנים, לכהנים יש מדרגה של קדושה והם מותאמים לעבוד את עבודת הקרבנות בבית המקדש. הלבוש הזה הוא גילוי של הזהות שלהם. ומצד שני הבגד גם פעל עליהם. אדם עם אופי טוב עושה את הפעולות הנכונות והטובות, והפעולות הטובות האלו משפיעות עליו להיות עוד יותר טוב.
כמו שיש לבוש של הגוף כך יש גם לבוש של הנשמה. בעל התניא מדבר על שלוש הופעות של הנשמה שנקראות לבושים: הנשמה מופיעה במחשבה, בדיבור ובמעשה. אדם עושה מעשה מסוים, יודעים שזה מה שהוא רצה לעשות והרצון מתגלה. הביצוע בפועל מלמד אותנו מה האופי של האדם, אם הוא עשה מעשה חסד אנחנו יודעים שיש לו אופי טוב. הווי אומר שהפעולות הן הלבושים של הרצון הפנימי. גם המחשבה נמצאת בתוך תוכו של האדם, וכשאדם מתחיל לחשוב מתגלה הכוח הפנימי שלו, וכשאדם חושב מחשבה טובה מתגלה הנשמה האלוקית שלו.
כשהנשמה מופיעה בלבושים היא לא רק מתגלה כלפי חוץ אלא גם מתעצמת. הלבושים של הכהנים לא רק גילו את המהות הפנימית שלהם, אלא גם פעלו, כי הגוף התכסה בבגד קדוש, והלב נהיה זך וקדוש יותר.
אני חושב שכוונת הגמרא היא לא שהבגדים לכשעצמם פועלים, אלא שהכהנים מגלים את המהות הפנימית שלהם כשהם לובשים את הבגדים - הקדושה שבלב, הקדושה במצח, והקדושה בכל חלק וחלק בגוף שהבגדים מכסים. הם מוציאים את הקדושה מן הכוח אל הפועל, ומכיוון שהכהנים הם הצד הרוחני של העם כולו, הם מכפרים על כל ישראל.
הכהונה מלמדת על מעלת ישראל
היום אין לנו כהנים שעובדים בבית המקדש, אבל יש בחינה של כהנים. בעצם בכל אחד מישראל יש בחינה של כהן. הצד היותר רוחני ופנימי של האדם זה צד הכהונה שלו. לכל אדם יש צד עליון שרוצה דברים טובים וקדושה. הכהנים הם הגילוי של מה שיש בכל ישראל, ולכן הפסוק אומר: "וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כח, א). מה זה 'מתוך בני ישראל' - המדרש אומר שמכל העולם הקב"ה בחר בארץ ישראל, מכל ארץ ישראל בחר הקב"ה בירושלים, מכל ירושלים בחר הקב"ה בבית המקדש ומכל בית המקדש בחר הקב"ה בקודש הקודשים. מה הכוונה שהקב"ה בחר מכל העולם - בכל העולם כולו יש קישור לבורא, ומכל המקומות יש מקום יותר קרוב שמגלה את הקשר של העולם כולו לריבונו של עולם וזו ארץ ישראל. גם בארץ ישראל, יש תוכן פנימי שמתגלה בירושלים, ירושלים מתגלה בבית המקדש, ובית המקדש מתגלה בקודש הקודשים. זאת אומרת שקודש הקודשים מגלה שבעולם כולו יש קדושה, קדושה שמגיעה לשיאה ומופיעה בקודש הקודשים, אך היא שייכת לעולם כולו. זה לא שיש מקומות נפרדים המנותקים זה מזה, אלא כל המקומות קשורים במדרגות, והקדושה של העולם כולו מופיעה בקודש הקודשים. הקדושה של האנושות מופיעה בישראל, והקדושה של ישראל מופיעה בכהונה. העובדה שיש כהנים בישראל מראה על מעלתם של ישראל.
דייקנו פעם מדברי רש"י במסכת סנהדרין. הגמרא אומרת שמימות משה ועד רבי לא היו תורה וגדולה במקום אחד (סנהדרין לו, א). הגמרא מסבירה שבימות יהושע היו זקנים ויהושע לא היה הגדול מכולם, כך בכל דור ודור ולאורך כל הדורות לא היה מישהו שהיה גדול מכולם ושהיה יוצא מן הכלל, עד רבי. רש"י אומר: "תורה וגדולה במקום אחד - תורתן וגדולתן של ישראל באדם אחד". התבוננתי בדברי רש"י. לכאורה הוא פשוט חוזר על דברי הגמרא! אבל רש"י לא אומר דברים מיותרים. הוא מסביר שהגמרא לא מתכוונת שלא היה איש גדול שחיבר את התורה והגדולה, אלא שישראל הם לא הגיעו לשיא הזה עד רבי. כשמופיע מישהו מתוך האומה שמגיע לשיאים גדולים - האומה מופיעה בגדולתה, רואים שבעם ישראל יש אדם כזה, וזה מלמד על הכלל. רש"י מלמד אותנו שכשמופיעה גדולה כזאת היא לא אישית של אותו האדם אלא היא של כלל ישראל.
הכהונה מגלה את מעלתם של ישראל. בכל ישראל יש יסודות של כהונה והיסודות הללו מתגלים בכהנים, אך עצם העובדה שיש כהנים בפועל מרימה את ישראל למדרגה אחרת. לאומה הזו יש התכונה להיות קדושים ומעולים.
מי ממלא את תפקיד הכהנים היום
כשאין היום כהונה, מי שממלא את תפקיד החיבור בין ישראל לאביהם שבשמים הם תלמידי החכמים, בני התורה. לכן רבי עקיבא דורש: "את ה' אלוקיך תירא - לרבות תלמידי חכמים" (פסחים כב, ב), שמעון העמסוני לא העז לרבות תלמידי חכמים, ובגלל הפסוק הזה הוא עזב את הדרשות שהוא נשא על כל הפעמים שהמילה 'את' מוזכרת בתורה, אך רבי עקיבא בא ודרש שהפסוק מרבה תלמידי חכמים. היה צריך כאן מישהו אמיץ כמו רבי עקיבא. מישהו שיגיד שיראת ה' מתפשטת גם לתלמידי חכמים. תלמידי החכמים הם אלה שעומדים בין ישראל לאביהם שבשמים, בצד הרוחני.
כל מי שעוסק בתורה מגלה את הצד הרוחני, את צד הכהונה בישראל. אמנם הכהנים היו מחוייבים בבגדים מיוחדים, אבל בגמרא אפילו מובאת ביקורת על תלמידי החכמים בבבל שיש להם בגדים מיוחדים, והגמרא אומרת שהבגדים הללו בגלל שאינם בני מקומם (שבת קמה, ב). משמע שבארץ ישראל תלמידי החכמים לא הולכים עם בגדים מיוחדים, וכמובן שהעיקר זה לא הבגדים אלא התפקיד.
בני התורה מבטאים את התורה שבישראל, לא רק את התורה של עצמם. ההתעלות הרוחנית שלהם מבטאה את הקדושה בכל ישראל. ההבנה הזאת מחייבת וגם מרוממת. בכל ישראל יש קדושה, תוכן רוחני ודבקות בריבונו של עולם, והתכונות הללו באות לידי ביטוי בצדיקים. תפיסה אחדותית. כל אחד ואחד הוא חלק מהאומה ומבטא את עניינה של האומה כולה. כל ישראל ערבים זה לזה. זהו גודל האחריות וגודל הזכות.
כך גם כשאנחנו עומדים בתפילה, אנחנו אומרים בלשון רבים "חננו מאיתך חכמה בינה ודעת". על מי אנחנו מתכוונים? על אלה שמתפללים יחד איתנו? על כל ישראל? על כל שומרי התורה והמצוות? על הציונות הדתית? כך גם בהמשך התפילה: "השיבנו", "רפאנו", "ברך עלינו", למה מתכוונים?
הכוונה היא לכל ישראל, האומה עומדת ומתפללת ואני נציג האומה. המבט הזה נותן לנו את הכוח לדבר עם ריבונו של עולם, כי אם אדם בא באופן פרטי - מי הוא שידבר עם ריבונו של עולם?! זו קצת חוצפה שאתה תעמוד ותנדנד לקב"ה עם הבקשות שלך. אבל אם האדם בא בשם כל ישראל, 'אני לא לבד אלא האומה הישראלית מתפללת לפני ריבונו של עולם ומבקשת שהוא ירומם אותנו ויסייע לנו לקדש את שמו בעולם', אז יש מקום להעיז לדבר והתפילה גם נשמעת. כשאדם בא ומבקש באופן פרטי שיפנה לעוזרים ולשמשים, אך כשהבקשה כללית הוא יכול לפנות ישר לריבונו של עולם.
אני חוזר על הדברים שאמרתי כבר בפרשה הקודמת, בית המקדש מחבר את כל עם ישראל לעם אחד. עבודת בית המקדש זאת עבודת הציבור, כל יום כהן מקריב קרבן, כלל ישראל מקריב קרבן, זה לא הוא באופן פרטי. זה הגודל והמיוחד של קרבן התמיד, כל ישראל מתאחדים ביחד לעבודת ה', כהן גדול אחד. בית המקדש מחבר את כל עם ישראל להיות לכלל אחד ולעבוד בדרך אחת.
המשכן הוא גם בשביל הקב"ה
מעניין לעניין באותו העניין, אני רוצה לעבור לדבר נוסף בסיום הפרשה. אחרי קרבן התמיד התורה אומרת (שמות כט, מג- מו):
וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי... וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים. וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם.
בדרך כלל הפסוקים אומרים שהשכינה שורה בישראל בשבילנו, זה לטובתנו ולא בשביל הקב"ה. כאן לשון הפסוק מורה אחרת: "אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשוכני בתוכם", נשמע שהמגמה של היציאה ממצרים הייתה בשביל שיהיה לקב"ה היכן לשכון. זאת אומרת שהמשכן היה צורך גבוה, וכלשונו של הרמב"ן:
ואם כן יש בענין סוד גדול, כי כפי פשט הדבר השכינה בישראל צורך הדיוט ולא צורך גבוה, אבל הוא כענין שאמר הכתוב: "ישראל אשר בך אתפאר" (ישעיהו מט, ג).
יש פסוק מפורש שהקב"ה מתפאר בישראל, אנחנו גורמים לו להתפאר והקב"ה צריך אותנו, כביכול. כאילו יש לנו שותפות עם הקב"ה בהופעת כבודו בעולם. צריך להסביר מה הוא צריך אותנו, הרי הקב"ה שלם בצורה מלאה, אין אפשרות להוסיף דבר לשלמותו, והוא לא זקוק לשום דבר. היה אפשר להבין בצורה פשוטה את הפסוקים שאם עם ישראל רוצה השראת שכינה ושפע הוא צריך לבנות את המשכן על כל דקדוקיו, אבל לפי הבנתו של הרמב"ן, גם הקב"ה צריך את המשכן ורוצה מקום לשכון בו.
הקב"ה נסתר בעולם, הוא מעל כל גבול וכל הופעה. ההופעה שלו בעולם היא דרך עם ישראל המכיר בו, קורא בשמו ועושה מקום לכבודו. כך הקב"ה מתגלה בעולם. אין הכוונה שיש לקב"ה צורך בעצמו, ח"ו, אלא הצורך הוא להופעתו כאן בעולם. כך גם בתפילה ובברכות, אנחנו אומרים "ברוך אתה ה'", אפשר לברך את ריבונו של עולם, הוא שלם, והוא לא יכול וצריך לקבל ברכה נוספת שלנו. מה שאנחנו מברכים זה ששמו יתברֵך ויתעלה, לא הוא. הוא עצמו למעלה מכל ברכה אבל ההופעה שלו יכולה להיות יותר ויותר גדולה, עוד ועוד.... את שמו אפשר לברך, אפשר לבקש, ואפשר גם לפעול כדי ששמו של הקב"ה יופיע ויתפשט בעולם, ושמו של הקב"ה מתגלה על ידי עם ישראל.
אם כן, לעם ישראל יש, כביכול, שותפות עם הקב"ה בהופעת השכינה בעולם. עשיית הכלים להופעת השכינה זה צורך גבוה, יש לנו הזכות הזאת. אני זוכר איך ב"אנעים זמירות", כשהיו שרים "התפאר בי" הרב צבי יהודה היה שמח באופן מיוחד, אנחנו אומרים לקב"ה "התפאר בי"! כך גם במקום נוסף שם, "פארו עלי ופארי עליו", והרב צבי יהודה היה מדגיש את המלים האלו. אנחנו עם סגולה, יש לנו תפקיד ואנחנו עושים פאר לקב"ה. זה לימוד מיוחד מאוד.
⦿⦿⦿
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת [email protected] , או למספר 0547881227
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
